רע"ב 6526/97 אוריאל דוידי נ. שירות בתי הסוהר

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט (כבוד השופט א' בייזר) בע"ש 1407/97, שניתנה ב30.9.97-.

1.המבקש הורשע ברצח על רקע לאומני. הוא נשפט ל16- שנות מאסר בפועל. בעת ביצוע העבירה היה המבקש כבן שש עשרה וחצי שנים. במהלך משפטו נמלט המבקש לארצות הברית. כעבור כעשרה חודשים הסגיר עצמו לשלטונות האמריקאיים, והוסגר לישראל. לפני כחודשיים סיים לרצות את פרק הזמן המינימלי הנדרש מאסיר בטרם ייצא לחופשה ראשונה. אלא שבעקבות בריחתו מהכלא מוגדר המבקש כ"סג"ב" ולפיכך הוא מנוע מלצאת לחופשות.

2.המבקש עתר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבקשה לבטל את הגדרתו כ"סג"ב" ולהוציאו לחופשות. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה בקובעו כי בריחתו של המבקש בעבר הופכת את החלטת שירות בתי הסוהר שלא לאפשר לו חופשה להחלטה סבירה.

3.המבקש פנה לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. בבקשתו הוא מונה רשימת שמות אסירים שעל אף שביצעו בריחות יצאו לחופשות. עוד הוא טוען כי למרות התנהגותו התקינה הוא מופלה לרעה כיון שהרשויות אינן מתחשבות בכך שבעת בריחתו היה נער (ואילו היום לדבריו בגר והרצין) ובעובדה שהסגיר עצמו מרצונו בניו יורק. הוא סבור כי מדובר בהתנכלות מכוונת כלפיו.

4.בתגובתו טוען המשיב כי כי כאמור בסעיף 36(א) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב 1971-, מדובר ב"חופשה מיוחדת" - כלומר לאסיר אין כל זכות מוקנית לצאת לחופשות, ןמדובר בסמכות הנתונה לשיקול דעת. אחד השיקולים המרכזיים למתן חופשות הוא הסיכון הטמון במתן החופשה לאסיר - הסיכוי שהאסיר ינצל את החופשה לביצוע עבירות פליליות או המלטות מהמאסר. בהקשר זה, שירות הבטחון הכללי ושירות בתי הסוהר סבורים כי קיים חשש של ממש שהמבקש ינצל חופשה שתינתן לו לצורך בריחה מהמאסר, לאור עברו ולאור העובדה שנותרו לו שנות מאסר רבות.

5.לאחר שעיינתי בבקשה ובחומר המונח לפני, נחה דעתי כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור. הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי הדן בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק אם מתגלה בעיה משפטית בעל חשיבות או אם עולה נושא אחר בעל חשיבות כללית (ראו: רע"ב 7/86 לואיס וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בענין זה לא מתעוררת כל שאלה כזו. טענותיו של המבקש אינן חורגות מתחום ענינו הספציפי. בית המשפט המחוזי עסק בשאלת סבירות החלטתה של הרשות (ראו: רע"פ 2410/93 מדינת ישראל נ' רוני לוי , פ"ד מז(3) 802). לא נמצא מקום להתערב בשיקול דעתו על ידי מתן רשות ערעור.

הבקשה נדחית.