רע"פ 444/08 משה יוסף נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום לתעבורה בפתח-תקווה כתב אישום (ת 5780/06), המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה) ועבירה של נהיגה שעה שרישיון הנהיגה פקע פחות משישה חודשים לפני מועד העבירה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 1.1.06 נתפס המבקש נוהג ברכב, כשמידת האלכוהול בדמו, לפי בדיקת נשיפה, הייתה 940 מיקרו-גרם אלכוהול לליטר אוויר נשוף. המידה הקבועה בתקנה 169א(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה), שהעובר עליה נחשב לשיכור, הינה 240 מיקרו-גרם. בנוסף, באותו היום, נהג המבקש למרות שרישיונו פקע פחות משישה חודשים קודם לכן.

כבדרך אגב, יש לציין, כי זמן קצר קודם לכן, ביום 27.11.05, נתפס המבקש כשהוא נוהג ברכב, כשמידת האלכוהול בדמו הינה 795 מיקרו-גרם לליטר אוויר נשוף. בגין אירוע זה הורשע המבקש בעבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה (ת 5553/06) וביום 16.1.07 נגזרו עליו קנס, פסילה ל- 7 חודשים, מאסר מותנה ופסילה על תנאי (להלן: המקרה הקודם).

בית-משפט השלום לתעבורה (כבוד השופט ש' נחשון (אטינגר)) הרשיע את המבקש – על-פי הודאתו – בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום וגזר עליו את העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של שנה; מאסר על תנאי בן 15 חודשים לתקופה של שלוש שנים לגבי עבירה של נהיגה בשכרות בניגוד לסעיף 62(3) או בניגוד לתקנה 26(2) לתקנות התעבורה או נהיגה בזמן פסילה בניגוד לסעיף 67 לפקודת התעבורה; פסילה למשך 18 חודשים מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה, בנוסף לכל פסילה אחרת שמרצה המבקש בהפחתת עונש הפסילה המנהלית שריצה במשך חודש; פסילת רישיון נהיגה לתקופה של שנתיים וזאת על תנאי למשך שלוש שנים וכן קנס בסך 1,000 ש"ח או 100 ימי מאסר תמורתם.

בית-משפט השלום לתעבורה ציין בגזר-דינו, כי בעת מתן גזר-הדין, התחשב בעברו הפלילי של המבקש, הכולל מספר עבירות ובהן גזר-דין משנת 2004 בעבירה של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית וכן התחשב בעובדה, כי המבקש לא למד את הלקח ותוך פרק זמן מועט, החליט לנסוע שוב, כשהוא שיכור.

על גזר-הדין של בית-משפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי מרכז.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' יפרח) קיבל, ביום 27.12.07, את הערעור באופן חלקי והפחית את תקופת המאסר שהוטלה על המבקש לתשעה חודשי מאסר לריצוי בפועל בלבד. יתר חלקי גזר-הדין נותרו בעינם. בית-המשפט המחוזי ציין בפסק-דינו, כי עונש מאסר זה משקף נכונה את האיזון בין הצורך החברתי החיוני בהרחקת המבקש מן הכביש לבין נסיבותיו, שהיה נתון בעבר במלכודת הסמים אך ככל הנראה השתקם ממנה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.

לטענת בא-כוח המבקש, המאסר שנגזר עליו הינו פרי פרשנות שגויה של סעיף 63 לפקודת התעבורה. סעיף זה קובע עונש מינימום של חודש מאסר, למי שעבר בתוך שנתיים שתי עבירות לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה או לפי סעיפים קטנים 62(2), (3), (4) או (7) לפקודת התעבורה. זאת, בכפוף לאפשרות לחרוג מעונש המינימום מנימוקים שיירשמו. לטענתו, הגם שבית-המשפט לא התייחס במפורש לסעיף 63 לפקודת התעבורה, הרי ש"סביר להניח" כי סעיף זה השפיע על בית-המשפט. לטעמו, סעיף זה אינו מחייב את שליחתו של המבקש למאסר. כמו-כן, טוען בא-כוח המבקש, כי בשני המקרים בהם חטא המבקש בנהיגה פסולה, היה זה בשל נסיבותיו האישיות הקשות באותה תקופה. הוא מוסיף, כי לו צירף את שני התיקים הפליליים שהתייחסו לשני המקרים, עונשו היה קל בהרבה. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המבקש, כי מאז עבר המבקש את העבירה נשוא כתב האישום ועד היום, לא עבר המבקש על החוק.

מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתו, בקשתו של המבקש ממוקדת בעונשו ואין מקום בנסיבות המקרה לחריגה מן הכלל, לפיו לא ייערך דיון בערכאה שלישית בטענות הנוגעות למידת העונש. כמו-כן, טוען בא-כוח המשיבה, כי ניסיונו של המבקש לשוות לבקשתו נופך משפטי באמצעות טענה לפרשנות שגויה של סעיף 63 לפקודת התעבורה הינו ניסיון מלאכותי. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המשיבה, כי עונש המאסר שהוטל על המבקש הינו ראוי ובית-המשפט פעל בהתאם לאמות המידה לענישה במקרים מעין אלה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

יתרה מכך. הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.97); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.97). במקרה שלפני, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה הראוי בעבירות מהסוג שביצע ולא מצאתי כל מקום להתערבות בית-משפט זה.

בא-כוח המבקש טוען, כאמור, כי המאסר שנגזר על המבקש הינו פרי פרשנות שגויה של סעיף 63 לפקודת התעבורה, הקובע עונש מינימום של חודש ימים למי שעבר בתוך שנתיים שתי עבירות לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה.

טענה זו אין לקבל.

סעיף 63 לפקודת התעבורה קובע:

"הדין כשיש עבירות קודמות

63.העובר עבירה לפי פיסקאות (2), (3), (4) או (7) לסעיף 62 או לפי סעיף 10 - למעט נהיגת רכב על ידי אדם שרשיון הנהיגה שלו פקע - או העבירה על תקנה מהתקנות המפורטות בתוספת הראשונה או השניה ובשתי השנים שקדמו לאותה עבירה כבר הורשע על אחת העבירות המפורטות בסעיף זה, דינו - מאסר שלוש שנים אך לא פחות מחודש ימים, או מאסר וקנס מאה אלף לירות; אולם רשאי בית המשפט, אם ראה שנסיבות העבירה מחייבות זאת, שלא לפסוק מאסר מינימום מטעמים שיפרש בפסק הדין ." [ההדגשה הוספה – ס.ג'.]

בענייננו, הן בית-משפט השלום לתעבורה והן בית-המשפט המחוזי לא התייחסו כלל לסעיף 63 לפקודת התעבורה בהחלטותיהם ואין עונשו של המבקש הושתת על סעיף זה. אף לגופו של עניין, דין טענה זו להידחות. שכן, סעיף 63 לפקודת התעבורה מאפשר את שליחתו של המבקש למאסר, תוך הותרת שיקול-דעת מסוים לבית-המשפט שלא לעשות כן. הערכאות הקודמות סברו – לאחר הפעלת שיקול-דעתן – כי בנסיבות המקרה דנן יש מקום להטיל על המבקש עונש מאסר ואין מקום להתערב בקביעה זו.

יתרה מכך, אף נסיבותיו האישיות של המבקש לא נעלמו מעיני בית-המשפט, בקובעו, כי נסיבותיו האישיות של המבקש היו ידועות לו עצמו בעת שבחר לנהוג בשכרות ובכל זאת הדבר לא הרתיע אותו מלבצע שוב את העבירה. בנסיבות אלה, לא מצאתי כל מקום להתערבות בית-משפט זה בעונשו של המבקש.

המבקש הרשה לעצמו, למרות שנתפס במקרה הראשון נוהג בהשפעת אלכוהול, לשוב ולנהוג כעבור זמן קצר כשהוא במצב של שכרות וללא רישיון בתוקף. זאת ועוד, המבקש נהג ברכבו, כשריכוז האלכוהול בדמו נמצא גבוה פי כמה מן המקסימום המותר על-פי החוק – בעבירה הראשונה (ביום 27.11.05) נמצא 795 מיקרו-גרם אלכוהול לליטר אוויר נשוף ובעבירה השנייה (ביום 1.1.06) נמצא 940 מיקרו-גרם אלכוהול לליטר אוויר נשוף - וזאת כשהוא, כאמור, ללא רישיון נהיגה בתוקף. בנסיבות אלה הוכיח המבקש, כי הוא מסוכן לציבור הנהגים ועוברי האורח והתנהגותו זו מצדיקה הגנה על ציבור זה בעתיד וענישה מרתיעה.

למעשה, תוך פרק זמן קצר ביותר של מעט מעל חודש, חזר המבקש לסורו ונסע בשכרות רבה עם רכבו. העובדה, כי המבקש נתפס בפעם הראשונה והוגש נגדו כתב אישום בגין כך, לא מנעה ממנו לבצע עבירה דומה נוספת כעבור בערך חודש בלבד. בנסיבות אלה, לאור חומרת העבירה והזלזול העולה ממנה, יש לטעמי, להחמיר עם נהגים בעבירות מסוג זה, כך שלא מצאתי כל מקום להקל הקלה נוספת בעונשו של המבקש.

כבר נאמר על-ידי בית-משפט זה לא פעם, כי יש להירתם ולהילחם בהרחקת נהגים מסוכנים פורעי חוק מהכביש בכל דרך אפשרית. כך, למשל, נקבע ברע"פ 5297/07 קנטורוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.9.07):

"אין צורך להכביר מילים בנוגע לחומרת העבירה בה הורשע המבקש. עסקינן בתופעה מאיימת שיש להירתם ולהילחם למניעתה ולהגן על בטחון הציבור באמצעות הרחקת נהגים מסוכנים פורעי חוק מהכביש בכל דרך אפשרית (ראו בש"פ 1753/07 אבו רקייה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.3.2007)). המבקש כאמור טוען, כי בנסיבות בהן הוא היה צלול בדעתו, על אף העובדה שריכוז האלכוהול היה כמעט פי שניים מהמותר, היה מקום לבוא לקראתו בעניין העונש. עם כל הכבוד, טענה זו אינה מקובלת עליי. מעשהו של המבקש חמור מאוד. במעשה זה, הוא יצר סכנה בכביש שעלולה הייתה לגבות מחיר פגיעה בגוף. באורח נס לא קופדו חייהם של המתהלכים כמו גם הנוהגים בכביש. סכנה זו נגזרת מהתנהגותו."

יפים דברים אלה אף למקרה שלפני.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

החלטתי מיום 15.1.08 – בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר - מבוטלת.

על המבקש להתייצב ביום 3.2.08 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות בית-משפט השלום לתעבורה בפתח-תקווה, לשם תחילת ריצוי עונשו.