רע"פ 1285/11 יגאל בוחניק נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת דיסקין)

בעפ"ת 6123-12-09 מיום 6.1.11, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום (סגן הנשיא ויטלסון) מיום 26.10.09 בת"ד 10043/08.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקש הורשע בבית המשפט לתעבורה, על פי הודאתו, בסטייה שלא בבטחה, עבירה לפי תקנה 41 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 ונהיגה בחוסר זהירות, עבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות. בכתב האישום נאמר, כי בבואו לצאת ממקום חנייה סטה המערער שמאלה, מבלי שהבחין ברכב שנסע לשמאלו ובכיוון נסיעתו. כתוצאה התנגשו שני כלי הרכב וניזוקו, ונהג הרכב הנוסף נחבל בגופו.

ג.

לאחר הודאתו במיוחס לו, השית בית המשפט לתעבורה על המבקש קנס בסך 1,500 ₪ או 10 ימי מאסר תמורתו; פסילה מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו למשך שלושה חודשים; ופסילה מותנית מקבלת רישיון או החזקתו למשך שלושה חודשים לתקופה של שלוש שנים.

ד.

ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 6.1.11. נקבע, כי לא נפל פגם בגזירת דינו של המבקש. צוין, כי אכן הרשעה על-פי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה אינה מחייבת פסילת רשיון אוטומטית במקרה של תאונות דרכים, אך במקרה דנא ראוי היה ליתן ביטוי בגזר הדין לעברו התעבורתי של המבקש, הכולל שתי הרשעות בגרימת תאונת דרכים, שבאחת מהן אף הורשע בגרימת מוות ברשלנות. עוד נאמר, כי העונש שהושת על המבקש עושה עמו חסד, וכי בית המשפט לתעבורה אף הקל עליו במידת מה.

הבקשה

ה.

כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה - ביום 16.2.11 - הבקשה שלפנינו בה נטען, בין היתר , כי משיוחסה למבקש עבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, הפחותה בחומרתה מעבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (אשר עניינה אף הוא נהיגה לא זהירה, ובצידה קבוע עונש פסילה מינימלי) - לא היה מקום לפסול את רשיונו של המבקש. עוד נטען, כי ככלל לא היה מקום לייחס משקל לחומרה לעברו התעבורתי של המבקש. לבסוף נטען, כי בית המשפט לא העניק את המשקל הראוי להודאתו של המבקש במיוחס לו.

דיון והכרעה

ו.

לאחר העיון לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה. הלכה היא כי ככלל חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור, אלא במקרה של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת (רע"פ 444/08 יוסף נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 5703/09 דבינסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). למבקש היו שני ימיו השיפוטיים. לאחר העיון, איני סבור כי עונשו של המבקש בא בגדר מקרים אלה. מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה גם אם העבירה בה הורשע המבקש אינה מחייבת את פסילת רשיונו, ראוי היה בנסיבות העניין להשית עליו עונש שישקף את עברו התעבורתי המכביד. כאמור למבקש הרשעות קודמות בגין גרימת תאונות דרכים וכן גרימת מוות ברשלנות, ואין מנוס, בגדרי השכל הישר, מהבאת עובדה זו בחשבון. מי שבעברו הרשעות כאלה, שאינן "טכניות" אלא בעלות גוון בטיחותי עמוק, חייב במשנה זהירות בנהיגתו בכביש, ומשחטא בנהיגה לא זהירה שיש בה כדי לסכן את הזולת (נזכיר, כי במקרה דנא נפצע אדם וניזוקו כלי רכב) אין מנוס ממתן ביטוי לכך בענישתו (ראו והשוו רע"פ 1112/07 ליבה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ראו גם רע"פ 9816/05 כהנא נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אם כן, אף אם העבירות בהן הורשע המבקש אינן

מחייבות סטטוטורית את פסילת רשיונו, הנה בנסיבות העניין ובהתחשב בהרשעותיו הקודמות, לא נפל פגם בשיקול הדעת בהחלטה להשית עליו עונש הכולל גם פסילת רישיון.

ז.

סוף דבר, אין בידי להיעתר למבוקש.