רע"פ 834/09 ספיאן מסוודה נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית משפט השלום בירושלים כתב אישום בתיק פלילי 1279/06, המייחס לו עבירה של הסעת שוהים בלתי חוקיים בישראל, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

כפי שנטען בכתב האישום, במהלך תקופה ממושכת, ככל הנראה מתחילת שנת 2005 ועד ליום 14.1.2006, ניהל המבקש עסק להסעת שוהים בלתי חוקיים מאזור יהודה ושומרון אל מקומות שונים ברחבי הארץ. לשם כך העסיק נהגים שכירים אשר הסיעו שוהים בלתי חוקיים תמורת שכר.

ביום 12.6.2007 הורה בית משפט השלום (כבוד השופט א' רון ) על קביעת התיק להוכחות לתאריכים 7.10.2007 ו-31.12.2007. ביום 7.10.2007 לא התייצבו ארבעת עדי התביעה המרכזיים והדיון נדחה. ביום 31.12.2007 לא התייצבו העדים בשנית, ובית המשפט דחה את הדיון ליום 30.1.2008. כמו כן הוציא בית המשפט צו הבאה כלפי שניים מהעדים. לנוכח התרעות על מזג אוויר סוער בוטל הדיון שנקבע ליום 30.1.2008 ובמקומו נקבע דיון תזכורות ליום 4.2.2008. בדיון התזכורת נקבע דיון ההוכחות מחדש ליום 20.3.2008. ביום 20.3.2008 שוב לא התייצבו עדי התביעה, אך שלטענת המשיבה הוזמנו כדין. בית משפט השלום קבע כי יש לאפשר למשיבה הזדמנות נוספת לזמן את עדיה, וקבע את דיון ההוכחות מחדש ליום 6.5.2008. כמו כן הוצאו צווי הבאה כלפי שלושה עדים, אשר יבוטלו תמורת הפקדה כספית של 1,000 ש"ח. ביום 6.5.2008 חדלו עדי התביעה מלהתייצב. בית משפט השלום קבע כי בנסיבות העניין, יש ליתן מקום למשיבה לזמן את עדיה פעם נוספת, וקבע דיון הוכחות ליום 14.7.2008, וצווי הבאה נגד העדים. ביום 14.7.2008 לא התייצבו עדי התביעה, זו הפעם השישית, וזאת על אף ששניים מבין צווי ההבאה בוצעו, והעדים התחייבו להתייצב לדיון. לאור זאת, החליט בית המשפט על ביטול כתב האישום.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 2643/08). ביום 12.11.2008 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא צ' סגל והשופטים מ' דרורי ו- י' נועם ) את הערעור. בית המשפט קבע כי לאור חומרת המעשים המיוחסים למבקש ונסיבות ביצוען, ולאור העובדה כי העדים בתיק לא נשמעו, בין השאר, משום שחלקם מנסים להתחמק מחובתם למסור עדות, לא היה מקום למחוק את כתב האישום. על כן הורה בית המשפט המחוזי על ביטול פסק דינו של בית המשפט קמא לעניין ביטול כתב האישום,

ועל החזרת התיק לבית משפט השלום לשלב שמיעת הראיות.

מכאן הבקשה שבפני, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי עת החליט על החזרת התיק לבית משפט השלום לשמיעת הראיות. לטענתו, התנהלות המשיבה הינה בניגוד לעקרונות סדר הדין הפלילי, כאשר הדיון אינו מתקיים באופן רציף, כנדרש על פי סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ).

עוד נטען כי סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי מסמיך את בית המשפט לנהוג בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק, בהיעדר חיקוק ספציפי המסדיר עניין מסוים. לדידו, ביטול כתב האישום על ידי בית משפט השלום אכן עושה צדק עם הצדדים, ואילו פסק דינו של בית המשפט המחוזי מהווה פגיעה קשה בזכויות המבקש ובאינטרס הציבורי.

מנגד, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה באשר היא מוקדמת ולוקה באי מיצוי הליכים. עוד טוענת המשיבה כי אין עניינן של המבקשות נמנה על סוג המקרים שבגינם נקבע כי יש ליתן רשות לערעור שני. לבסוף, סומכת המשיבה את ידה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר לגישתה שיקלל נכונה את חומרת מעשיו של המבקש.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הלכה ידועה היא כי אין מקום להיעתר לבקשת רשות ערעור פלילית המוגשת בגלגול שלישי, עובר למיצוי ההליכים בפני הערכאות הקודמות וכאשר העניין טרם נדון לגופו על ידן (ראו למשל, רע"פ 4632/97 אקסלרוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.8.1997); רע"פ 2290/98 בקשי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.5.1998); רע"פ 3789/05 מרום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.2005); רע"פ 278/08 הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.5.2008)).

איני מוצא כי עניינו של המבקש נמנה על המקרים החריגים המצדיקים סטייה מהלכה זו (ראו למשל, ע"פ 1556/90 בארי נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(1) 705 (1991); ע"פ 752/91 הלר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.10.1991)). מסיבה זו, דין הבקשה להידחות. במקרה שלפניי, החזיר בית משפט המחוזי את הדיון בתיק לבית משפט השלום. לאחר שבית משפט השלום יכריע בעניינו, יוכל המבקש לערער על הכרעת דינו וגזר דינו, באם ירצה לעשות כן, לבית המשפט המחוזי, ורק לאחר מכן, במידת הצורך, יוכל לשוב ולהגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.