בג"ץ 6654/98הלפרין אפרים עפ'י יפ'כ נ. פקיד הבחירות

של פקידת הבחירות לעירית הרצליה שלא לקבל את רשימת המועמדים של סיעת ועדי הורים - דור שלם לבחירות לעירית הרצליה.

ביום הדיון בעתירה (29.10.98) החלטנו לדחות את העתירה. החלטנו כי ניתן את הנימוקים להכרעתנו בנפרד. להלן הנימוקים להכרעה.

העובדות וההליכים

2.במוקד ההתדיינות מצויה החלטה של פקידת הבחירות הרצליה, גברת שולמית אלון ( להלן: פקידת הבחירות ). פקידת הבחירות עשתה שימוש בסמכותה על פי סעיף 35(ט) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), תשכ"ה1965- ( להלן: חוק הבחירות ), בהחליטה שלא לקבל את רשימת המועמדים של סיעת ועדי הורים - דור שלם. במכתב מיום 8.10.98, פירטה פקידת הבחירות את נימוקיה להחלטה בזו הלשון:

"1. הואיל והיו מחיקות ברשימת המועמדים הנזכרת בנדון הריני לאשר בכתב כי הנני מסרבת לקבל הרשימה שבנדון וזאת ע"פ סעיף 35(ט) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) תשכ"ה1965-.

2.המחיקות וההוספות היו במועמדים מספר 1, 8, 9 (בסה"כ 3 שמות מועמדים). השמות המופיעים בהתאמה ע"ג טיפקס הם קרומר אילן, כהנא צבי, בוגר יואלית".

סעיף 35(ט) לחוק הבחירות, עליו נסמכה החלטתה של פקידת הבחירות, קובע כי:

"פקיד הבחירות לא יקבל רשימת מועמדים שנעשה בה אחד משינויים אלה: החלפת מועמד פלוני במועמד אחר, מחיקה או הוספה של שם מועמד, שינוי סדר רישומו של מועמד ברשימה או שינוי המספר הסידורי שליד שם המועמד".

3.הרשימה, וכן באי כוחה על פי חוק הבחירות, אילן קרומר וטובה רפאל ( להלן ביחד: המערערים ), ערערו לבית המשפט המחוזי על החלטה זו. בערעור נתבקש בית המשפט לקבל את הרשימה ולאפשר למועמדיה ליטול חלק בבחירות למועצת העיר. כן נתבקש בית המשפט לאפשר למערערים, במידת הצורך, לתקן ליקויים שנפלו ברשימה, וזאת בהתאם לאמור בסעיף 40 לחוק הבחירות, ככל שייקבע שנפלו ליקויים כאמור. במקרה כזה, נתבקש בית המשפט לאפשר את השתתפות הרשימה בבחירות, לאחר תיקון הליקויים.

בערעור נטען, כי התיקונים על גבי הרשימה שהוגשה מקורם בטעויות דפוס שנפלו ברישום השמות ובהעתקתם לתוך הטופס. על פי הנטען, טעויות אלה תוקנו בתום לב לפני הגשת הרשימה, מיד כאשר נתגלו. כן נטען, כי בעת הגשת הרשימה לפקיד הבחירות, הפגם האמור לא היה ניתן לתיקון, שכן לא ניתן היה להחתים, בזמן הקצר שעמד לרשות הרשימה, את כל 240 התושבים אשר חתמו על הטופס כתומכים ומגישי הרשימה.

עוד טענו המערערים, כי הוראת סעיף 35(ט) כלל אינה חלה על המקרה.

4.בית המשפט המחוזי דחה את הערעור.

בית המשפט עמד על כך, שביסוד הוראת סעיף 35(ט) מצויה התכלית של טוהר הבחירות. ההקפדה על הציות להוראה זו מתחייבת, על מנת שמגישי הרשימות והבוחרים יוכלו לדעת בוודאות מי הם המועמדים ומה סדר מועמדותם, ויוכלו לגבש עמדה מושכלת בדבר העדפותיהם.

בית המשפט קבע, כי במקרה שבפנינו ברור כי אמנם נעשו מחיקות בטיפקס ברשימה, וכי נרשמו שמות ופרטים מחדש לגבי חלק מן המועמדים. בית המשפט עמד על כך, שבתצהירים שהוגשו מטעם המערערים התגלתה סתירה, שכן כל אחד משני המצהירים טען כי הוא היה זה אשר עשה את התיקונים המתייחסים למועמד מספר 1 ברשימה.

בית המשפט הוסיף, כי התצהירים האמורים לקוניים במידה המעוררת תמיהה. ניתן היה לצפות, כי בנסיבות הענין יוגשו תצהירים מפורטים, המבהירים באורח חד משמעי כי הרשימה, כפי שהוגשה לפקיד הבחירות, היא אמנם הרשימה שהוצגה בפני כל מגישי הרשימה (240 במספר) אשר חתמו עליה. תצהיר כאמור לא הוגש. בפועל, אין תצהיר המפרט את טיב התיקונים שנעשו ביחס למועמדים 8 ו9-. המדובר בתיקונים במספרי תעודת זהות, בשם פרטי ובשם משפחה, בתאריכי לידה ובכתובת של המועמדים. במצב דברים זה, ובהקשר זה לא ניתן להסתפק באמירה כי נפלו טעויות שתוקנו בתום לב. התצהיר שהוגש אינו מאפשר לקבוע, כי לא מדובר בתיקונים שהם תיקונים פסולים.

בית המשפט הבהיר, כי אין הוא קובע כי היתה הטעיה של מי ממגישי הרשימה, או כי השינויים נעשו לאחר חתימותיהם של המגישים. ואולם, בהעדר תצהיר לענין זה, לא ניתן לקבוע כי מדובר בתיקונים שהם בבחינת טעויות קולמוס.

על בסיס שיקולים אלה, החליט בית המשפט לדחות את הערעור.

5.העתירה שבפנינו הוגשה על ידי קבוצה של 17 עותרים. בין העותרים לא נמצאים המערערים בפני בית משפט קמא. מן העתירה עולה, כי העותרים נמנים עם מגישיה של רשימת המועמדים. העותרים מדגישים, כי אין כל טענה לזיוף ברשימה. העותרים מעלים על נס את החשיבות העצומה שהם מייחסים להשתתפותה של הרשימה בה עסקינן בבחירות. עוד נטען, כי מנקודת המבט של ציבור המגישים והתומכים ברשימה, ההחלטה על פסילתה גורמת נזק כבד. העותרים טוענים עוד, כי מדובר בטעויות טכניות שנעשו בתום לב ובשל העדר ניסיון.

6.כאמור, ביום הדיון בעתירה החלטנו לדחותה. את הנימוקים למסקנה זו אפרט להלן. בתמצית, מהלך ההנמקה יהיה כלהלן. תחילה, אעמוד על סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק להפעיל ביקורת שיפוטית על החלטות של הערכאות השיפוטיות הפועלות על פי חוק יסוד: השפיטה. על רקע זה, ועל רקע תכליתה של הוראת סעיף 42 לחוק הבחירות, אדון במובנה של הוראה זו. מסקנתי היא כי הוראה זו באה לשלול את זכות הערעור על פסקי דין בערעור לפי ההוראה האמורה, אך אינה שוללת את אפשרות הפנייה לבית המשפט הגבוה לצדק. עם זאת, סמכות זו היא סמכות בשיקול דעת, והיא תופעל במקרים חריגים ונדירים בלבד. מסקנתי היא, כי המקרה שבפנינו אינו מקרה כזה, ומטעם זה דין העתירה להידחות. בשולי הדברים, אתייחס בקצרה גם לעיצומה של העתירה. מסקנתי היא, כי גם לגופה אין בעתירה ממש.

אבהיר עתה את שיקולי ביתר פירוט.

הדיון בעתירה - סמכות ושיקול דעת

7.עניינה של העתירה שבפנינו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור לפי סעיף 42 לחוק הבחירות. בהוראת סעיף זה ניתנה זכות ערעור על החלטותיו של פקיד הבחירות לסרב לאשר רשימת מועמדים, כולה או חלקה, או את הכינוי או האות של הרשימה (סעיף 42(א) לחוק). סעיף 42(ג) לחוק קובע, לענין זה, כי "בערעור, לפי סעיף זה, ידון בית-המשפט המחוזי בשופט אחד". כן נקבע, כי "פסק דינו יהיה סופי".

8.השאלה הראשונה היא האם הוראה בדבר היות פסק הדין סופי שוללת את סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק.

נקודת המוצא בהקשר זה היא, כי בית המשפט הגבוה לצדק מוסמך, במקרים מסויימים, להתערב בהחלטותיהן של ערכאות השיפוט הפועלות על פי חוק יסוד: השפיטה. אכן, סעיף 15(ד)(3) לחוק יסוד: השפיטה, מסייג את סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק, ככל שהדברים אמורים ב"בתי משפט שחוק זה דן בהם". נוכח הוראה זו, נפסק בעבר כי "בית-המשפט הגבוה לצדק לא יידרש לעתירות המופנות כנגד בתי-המשפט שחוק-היסוד דן בהם" (דברי חברי, השופט חשין, בבג"צ 7172/97 כרמקס בע"מ נ' בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט לערעורים אזרחיים , דינים עליון נג' 909, בפיסקה 8 לפסק הדין; ראו גם בג"צ 8744/96 חוזה נ' בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים , דינים עליון נא 313).

עם זאת, צויין באותן פרשות, כי בית המשפט מוסמך להוציא צווים גם כנגד ערכאות שיפוטיות אשר חוק יסוד: השפיטה מדבר בהן, וזאת מכוח סעיף 15(ג) לחוק היסוד האמור. ביחס לשיקול הדעת בהפעלת הסמכות האמורה, נפסק כי מדובר ב"...במקרים חריגים ונדירים ומחמת עילות מצומצמות ביותר. עיקרי אותן עילות: חריגה מסמכות או פגיעה בולטת בעיקרי הצדק הטבעי" (דברי חברי השופט חשין בענין כרמקס

הנ"ל, בפיסקה 8 לפסק הדין).

אמת מידה זו אינה מספקת תשובה ברורה מראש בכל מקרה ומקרה. כפי שציין חברי, השופט ברק בבג"צ 267/88 רשת כוללי האידרא, עמותה נ' בית המשפט לעניינים מקומיים , פ"ד מג(3) 728, בהתייחסו להפעלת בית המשפט הגבוה לצדק להתערב בהליכים פליליים או אזרחיים בפני בתי המשפט הרגילים, "מושג הסמכות הוא מושג מורכב וקשה, והוא משתרע על קשת רחבה של מצבים וענינים" (שם, בעמוד 733). לצורך העניין שבפנינו, די לציין כי מן הפסיקה עולה כי נדרשות נסיבות מיוחדות על מנת להצדיק את התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק (ראו בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 769), וכי לא די לשם כך במסקנה לכאורית כי נפלה טעות בדין מלפני הערכאה הנמוכה (ראו בג"צ 4318/95 מדינת ישראל נ' השופט ח' פיזם , פ"ד מט(3) 702).

9.האם הוראת הסופיות שבסעיף 42(ג) שוללת את סמכותו זו של בית המשפט הגבוה לצדק? בעבר, נדונו בפסיקה לא אחת הוראות חוק, אשר קבעו את סופיותה של החלטה, לכאורה ללא סייג. חרף זאת, גישתה העקבית של הפסיקה היתה, כי הוראות אלה אינן שוללות את סמכות הביקורת השיפוטית המסורה לבית המשפט הגבוה לצדק (ראו, לענין זה, בג"צ 79/63 טרודלר נ' בורנשטיין, פקיד הבחירות לצורך הרכבת ועדה חקלאית למועצה המקומית רמת השרון , פ"ד יז' 2503; בג"צ 294/89 המוסד לביטוח לאומי נ' ועדת העררים לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל1970- ,

פ"ד מה(5) 445). הפסיקה הפעילה ביחס להוראות האמורות גישה פרשנית מצמצמת, אשר תחמה את הוראת הסופיות להליכי תקיפה מינהליים, או להליכים במסגרת ערכאות שאינן חלק ממערכת בתי המשפט הרגילים. על פי גישה זו, הוראות סופיות אלה מונעות פניה לבית דין מינהלי, לוועדת ערר או לבית הדין לעבודה, אך לא לבית המשפט הגבוה לצדק.

10.הגישה הפרשנית שאומצה כאמור, ובפרשות נוספות, ניזונה מן התפיסה הבסיסית בדבר חשיבותה הרבה של ביקורת שיפוטית על החלטות המינהל בשיטת משטר דמוקרטית. בנקודה זו, יש הבדל בין אותן פרשות לבין המקרה שבפנינו. בענייננו, בניגוד לפרשות הנזכרות, נקבעו בדבר החקיקה הרלוונטי הליכים לביקורת שיפוטית על ידי בית משפט, הוא בית המשפט המחוזי. בשל כך, לא ניתן להחיל במישרין את הגיונה של הגישה הפרשנית האמורה על ענייננו (ראו, להבחנה זו, פסק דינו של השופט זמיר ברע"א 5515/95 מדינת ישראל נ' אברהמי (לא פורסם), בפיסקה 5 לפסק הדין).

11.עם זאת, נראה לי כי גם בסוגיה שבפנינו אין לפרש את הוראת הסופיות באופן השולל מעיקרה את סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק. בפירושה של הוראת הסופיות יש להבחין, לדעתי, בין שאלת קיומה של זכות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לבין שאלת סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק.

דומה, כי אין חולק כי הוראת הסופיות נועדה לשלול את זכות הערעור לבית המשפט העליון. מסקנה זו מעוגנת מן הבחינה הלשונית בקביעה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור לפי סעיף 42 יהיה סופי. היא מתחייבת מן החשיבות הרבה הנודעת לשמירה על לוח זמנים הדוק וקצר בכל הנוגע לקיומם של הליכי בחירות. על היבט זה בקיומן של בחירות, נאמר כי "...כשמדובר בקיומן של בחירות, חייבים מועדי הפעולה או התגובה להיות קצרים ביותר" (דברי השופט א' גולדברג בע"א 2219/92 שפירא-ליבאי נ' מפלגת העבודה הישראלית , פ"ד מו(4) 221). באופן דומה נקבע, כי:

"... בענין של בחירות בו נקבעו בחיקוק מועדים קצרים לכל אחד ואחד משלבי התאריך, יש ואפילו שיהוי קצר דיו כדי להשיב פני עותר ריקם. שאם לא תאמר כן עלול הדבר להכשיל את ציבור הבוחרים, ואולי אפילו לגרום דחיית הבחירות וכדבר הזה לא יתכן" (בג"צ 258/69 פונדמינסקי נ' פקיד הבחירות ליד עירית ירושלים , פ"ד כג(3) 169, בעמוד 170).

ובענין אחר הוסבר הצורך בקביעת מועדים מוגדרים ותחומים היטב על ידי המשנה לנשיא, השופט זוסמן, באופן הבא:

"... לכל אחד השלבים בתהליך הבחירות נקבעו זמנים קצובים וקצרים, ואפילו איחור קצר עלול לשבש את ביצוע הבחירות כהלכתן" (בג"צ 80/70 אליצור נ' רשות השידור , פ"ד כד(2) 649, 655).

מדיניות זו משתקפת בבהירות בחוק הבחירות. בחוק נקבעו מועדים קצובים וברורים לצורך ביצועם של השלבים השונים בהגשת הרשימות, באישורן, בהליכי הביקורת השיפוטית על החלטות הרשויות עליהן, ובשלבי ההערכות הסופיים לקראת ההצבעה בקלפי. הוראת סעיף 42 היא חלק אינטגרלי ממערך נורמטיבי זה. נקבע בה לוח זמנים קצר ביותר לצורך מימושם של הליכי הערעור על החלטות של פקיד הבחירות. סעיף 42(א) קובע, בהקשר זה, כי על פקיד הבחירות להודיע על סירובו לאשר רשימת מועמדים לא יאוחר מן היום ה20- לפני יום הבחירות. בעקבות החלטה כאמור, נקצב לבא כוח הרשימה, לממלא מקומו ולמועמד שמועמדותו סורבה, מועד מוגדר להגשת ערעורם, אשר חייב להיות מוגש לא יאוחר מן היום ה17- לפני יום הבחירות. אשר לבית המשפט הדן בערעור כזה, נקבע כי עליו למסור את פסק דינו לפקיד הבחירות לא יאוחר מן היום ה12- שלפני יום הבחירות.

כאמור, בהסדר כולל זה משתלבת גם הוראת הסופיות שבסעיף 42(ג). שלילת זכות הערעור בהוראה זו תואמת את המדיניות הכללית עליה עמדתי. אכן, קיים חשש ממשי, כי קיומה של זכות ערעור על פסקי דינו של בית המשפט המחוזי לפי סעיף 42 היתה עלולה לסכל את המדיניות האמורה, ולמנוע את ניהולן המסודר של הבחירות. גם מן ההיסטוריה החקיקתית עולה, כי ביסוד הוראה זו עומד החשש מפני שיבוש המהלך התקין של הבחירות. בהתייחסו להסתייגות שהועלתה בענין זה ציין ח"כ בר-רב-האי, בשם ועדת הפנים של הכנסת, כי "...אם פסק הדין של שופט בית המשפט המחוזי לא יהיה סופי, הרי פירוש הדבר שהדרך פתוחה לפניה לבית המשפט העליון לערעורים ,

כי זו בעצם הכוונה . ובינתיים תעמוד כל מכונת הבחירות ואי אפשר יהיה לעמוד בתאריכים" ( דברי הכנסת , כרך 43, ישיבה תק"ב, כ"א תמוז תשכ"ה (21 יולי 1965) בעמוד 2698; ההדגשה הוספה). בעקבות דברים אלה, המדברים בעד עצמם, נדחתה ההסתייגות האמורה, ונתקבלה הוראת הסופיות בנוסח הקיים.

12.עד כאן התייחסתי להשפעתה של הוראת הסופיות על אפשרות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור לפי סעיף 42 לחוק הבחירות. המצב ביחס לקיומה של סמכות ביקורת שיפוטית על ידי בית המשפט הגבוה לצדק שונה. סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק היא סמכות שבשיקול דעת. בכך טמון שוני יסודי בין בית המשפט הגבוה לצדק, לבין ערכאת ערעור, אשר אין בידה כלים לווסת את העניינים הבאים בפניה. קיומה של זכות ערעור מחייב את ערכאת הערעור לדון בכל עניין המובא בפניה בדרך הערעור ולהכריע בו לגופה של המחלוקת. על הבדל זה שבין בית המשפט הגבוה לצדק לבין בית המשפט העליון כערכאת ערעור, עמד הנשיא שמגר בבג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , ירושלים פ"ד מ(1) 673. אומר הנשיא שמגר (בעמודים 687-686 לפסק הדין):

"שלא כמו במקרה בו הוא יושב כערכאת ערעור בזכות כפשוטה, אין על בית המשפט העליון חובה לדון בכל ענין: בדונו בעתירה לצו בירור מוקנה לבית המשפט הגבוה לצדק שיקול דעת שלא

להיזקק לעתירה הגם שיש לה יסוד חוקי, וזאת אם אינו רואה צורך לתת סעד מטעמי צדק, יושר, נקיון כפיים, מהירות הפנייה לבית המשפט וטעמים כיוצא באלה.

קרי, היקף התערבותו של בית המשפט, מוכתבת על ידי המגמה שלא לפעול בגדר ערכאת ערעור כפשוטה וכסידרה, אלא לקבוע גדרות ותחומים שביטויים

בשיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בדונו בנושאים השפיטים, המשתרעים על פני מגוון העילות אשר בית המשפט הגבוה לצדק רואה אותן כמאפשרות התערבותו כדי להעניק סעד למען הצדק" (עוד לענין זה: ראו בג"צ 991/91 דוד פסטרנק בע"מ נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מה(5) 50, 59-58).

דוגמא לאופי השיקול דעתי של פעולת בית המשפט הגבוה לצדק ניתן למצוא בסוגית ההתערבות בהחלטות הכנסת ורשויותיה בניהול הפנימי של הכנסת. בית המשפט הגבוה לצדק פיתח אמות מידה מיוחדות להתערבות בהחלטותיה של הכנסת, הנגזרות ממעמדה המיוחד ומתפיסות חוקתיות בדבר מערך היחסים הראוי בין הכנסת לבין בית המשפט (ראו בג"צ 652/81 שריד נ' יושב ראש הכנסת , פ"ד לו(2) 197). המדובר בריסון עצמי של בית המשפט, אשר עשוי להיות מופעל גם כאשר מדובר בפעולה בלתי חוקית לכאורה של הכנסת (ראו בג"צ 2136/95 גוטמן נ' יושב ראש הכנסת , פ"ד מט(4) 845).

13.להבדל זה בין בית המשפט הגבוה לצדק לבין בית משפט לערעורים ישנה חשיבות רבה במקרה שבפנינו. שיקול הדעת הנתון לבית המשפט הגבוה לצדק, ואינו נתון לערכאת ערעור, מאפשר לבית המשפט הגבוה לצדק למזער את הסיכונים הכרוכים במתן זכות ערעור על פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים לפי סעיף 42 לחוק הבחירות. במסגרת שיקול דעת זה, יכול בית המשפט ליתן משקל רב למדיניות החקיקתית למנוע את שיבוש המהלך התקין של הבחירות. יש בכוחו של בית המשפט לעצב מדיניות אשר תאזן בין הצורך בהבטחת ניהולן התקין של הבחירות, לבין הצורך להבטיח, במקרה הצורך, את קיומה של ביקורת שיפוטית של הערכאה השיפוטית העליונה של המדינה.

בשל כך, החשש לתקינות הליכי הבחירות, אשר הביא לשלילתה של זכות הערעור על פסקי דין כאמור, אינו חל מקום בו מדובר בסמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק. מכך עולה, כי אין הצדקה לפרש את הוראת הסופיות באופן שזו תחול גם על סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק.

14.לכך מצטרף שיקול נוסף. ענייננו בזכויות לבחור ולהיבחר. זכויות אלה הוכרו זה מכבר כזכויות יסוד (ראו, למשל, בג"צ 884/86 הוועד המקומי נוה זוהר נ' שר הפנים , פ"ד מב(4) 441, בעמוד 451 לפסק הדין). להכרעות של פקיד הבחירות, ושל בתי המשפט המחוזיים, בערעורים המוגשים על פי סעיף 42, עשויה להיות לעתים השלכה ישירה על מימושה של זכות זו הלכה למעשה. יש לזכור, כי לא פעם חשיבותה של ההכרעה חורגת מן המקרה הקונקרטי העולה לדיון, והיא עשויה להשליך גם על עיצובם של עקרונות בסיסיים, ועל פתרונן של שאלות בעלות חשיבות כללית.

בשל כך, ישנה חשיבות רבה בקיומו של שסתום ביטחון, בדמות בית המשפט הגבוה לצדק, אשר יוכל להעמיד הלכה על מכונה, ויוכל להתערב מקום בו נגרמה פגיעה קשה ובלתי מוצדקת בזכות יסוד.

15.לפתרון ברוח הדברים דלעיל, הגיע בית המשפט בפרשה אחרת בה נדונה הוראה הקובעת את סופיותה של החלטה של ערכאה שיפוטית. המדובר הוא בהוראת סעיף 74 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-. הוראה זו קובעת, כי החלטות של בית משפט לפי סעיפים 68, 69 ו72- לחוק בתי המשפט "אין אחריהן ולא כלום". הוראה זו עלתה לדיון בע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(2) 444. בית המשפט המחוזי החליט לדון באותה פרשה בדלתייים סגורות, מכוח סמכותו לפי סעיף 68 לחוק בתי המשפט. בהתייחסו להחלטה זו במסגרת פסק דינו של בית המשפט העליון בערעור, ציין בית המשפט (השופט א' מצא), כי:

"מצוות המחוקק היא, כי '... החלטות בית משפט לפי סעיפים 68, 69 ו72- אין אחריהן ולא כלום' (סעיף 74 לחוק בתי המשפט). החלטתו

של כבוד השופט סגלסון חתמה, איפוא, את פרשת ההתדיינות בנושא סגירת הדלתיים. נותר אמנם למערערת פתח לתקיפת חוקיות הצו בפנייה לבית

המשפט הגבוה לצדק, אך היא החמיצה דרך זו בהשהיית עתירתה במשך כשנתיים ומחצה" (בעמודים 453-452 לפסק הדין; ההדגשה הוספה).

אני ער לכך, שיש שוני מסויים בין הענין שנדון באותה פרשה לבין ענייננו. בענייננו עלתה שאלת קיומה של ביקורת שיפוטית על ידי בית המשפט הגבוה לצדק על פסק דין של בית משפט מחוזי, המכריע בערעור לפי סעיף 42. לעומת זאת, בפרשת וילנר נדונה שאלת קיומה של ביקורת שיפוטית על החלטת ביניים

של ערכאה שיפוטית, בעניינים שונים הקשורים לניהול הדיון בפניה. הבדל זה עשוי להקרין על מסכת השיקולים הנוגעת להתערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בכל אחד ממקרים אלה. עם זאת, לדעתי השוני האמור אינו נוגע למישור הסמכות של בית המשפט הגבוה לצדק, כי אם למישור שיקול דעתו של בית המשפט. בכל הנוגע לשאלת הסמכות, שתי הפרשות מעוררות סוגיה דומה, בדבר קיומה של סמכות בידי בית המשפט הגבוה לצדק להפעיל ביקורת שיפוטית על החלטה של ערכאה שיפוטית, חרף הוראת סופיות שבדין החרות. בשל כך, נראה לי כי הדברים האמורים בפרשת וילנר

עולים בקנה אחד עם המסקנה הפרשנית אליה הגעתי במקרה שבפנינו (וראו, למסקנה דומה, פסק הדין בעניין אברהמי ).

16.ניתן לסכם את הדברים עד לנקודה זו. נראה לי כי אין לייחס למחוקק כוונה, בהוראת הסופיות שבסעיף 42(ג) לחוק הבחירות, לשלול את סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק. מסקנתי היא, כי תכלית החקיקה היתה לבטל את זכות הערעור, הנתונה ברגיל על פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים, מבלי לבטל כליל את אפשרות הפנייה לבית המשפט הגבוה לצדק. פיתרון פרשני זה הוא מאוזן. יש בו כדי למנוע שיבוש במהלכן התקין של הבחירות, ובה בעת יש בו כדי להבטיח, באותם מקרים מיוחדים בהם יידרש הדבר, את קיומה של ביקורת שיפוטית של בית המשפט הגבוה לצדק.

17.עד כאן שאלת הסמכות של בית המשפט הגבוה לצדק. שאלה אחרת היא כיצד יופעל שיקול הדעת ביישום הסמכות האמורה. נוכח מהות הענין בו מדובר, כפי שהובהר בהרחבה לעיל, מתבקש כי רק במקרים נדירים ייטה בית המשפט הגבוה לצדק להפעיל את סמכותו ולהתערב בהכרעה של בית המשפט המחוזי בערעור לפי סעיף 42 לחוק הבחירות. אכן, הפעלת שיקול הדעת על ידי בית המשפט הגבוה לצדק חייבת להעשות מתוך חרדה לשמירה על מסגרת מסודרת של ניהול הבחירות, ומניעה של גלישה אשר עלולה לשבש את מהלכן התקין של הבחירות. חשוב להדגיש, על כן, כי בעיקרו של דבר מדובר בסמכות שהיא בעיקרה "מיפלט אחרון", ואשר תופעל במקרים חריגים בהם שיקולים כבדי משקל מחייבים התערבות. אז, ורק אז, יהיה בית המשפט הגבוה לצדק מוכן להתערב בפסקי דין כאמור של בתי המשפט המחוזיים.

עוד אציין, כי זו היתה גישתו של בית המשפט הגבוה לצדק גם בפרשה קודמת, בה הונחה בפני בית המשפט עתירה על החלטה של בית המשפט המחוזי בערעור לפי סעיף 42. בית המשפט היה מוכן להניח, כי בג"צ "יכול ויאות להתערב בהחלטות בית המשפט המחוזי בערעור [לפי סעיף 42]" (דברי בית המשפט בבג"צ 5769/93 חמזה נ' פקיד הבחירות בשעב , תקדין עליון, כרך 93(3), תשנ"ג/תשנ"ד1993-, עמוד 1040, בפיסקה 2 לפסק הדין). עם זאת, ציין בית המשפט כי "ברור הוא שמקרים אלה יהיו נדירים" (שם, שם).

לא למותר להוסיף, כי גישה בסיסית זו תואמת ברוחה את עמדת הפסיקה, אשר נזכרה לעיל (בפיסקה 8), בדבר קשת המקרים המצומצמת בהם ייעתר בית המשפט הגבוה לצדק לעתירה המכוונת נגד ערכאה שיפוטית הפועלת לפי חוק יסוד: השפיטה.

18.בסיום דברי לעניין סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק לדון בעתירות בענייני בחירות, רואה אני להוסיף הערה. בכל דברי דלעיל, לא התייחסתי כלל לשאלה אם במקרה של התנגשות בין הוראה בחוק יסוד (בענייננו, חוק יסוד: השפיטה) לבין הוראה בחוק (בענייננו, חוק הבחירות) יש להעדיף את ההוראה הראשונה, שכן הבעיה לא הועלתה בפנינו.

19.על רקע דברים אלה, ניתן לפנות למקרה שבפנינו. לדעתי, לא מתקיימות במקרה זה נסיבות חריגות המצדיקות התערבות של בית המשפט הגבוה לצדק בענין שבית המשפט המחוזי פסק בו בערעור לפי סעיף 42.

מסקנה זו מעוגנת בטעמים אחדים. ראשית, לא מועלית בעתירה טענה ממשית בדבר פגם חמור, היורד לשורש הדברים, בפעולת פקיד הבחירות או בפעולת בית משפט קמא. זאת ועוד, אין מדובר בענין בעל חשיבות חריגה, כי אם בהחלטה נקודתית המיישמת הוראות מפורשות שבדין הנוגעות לקבלתן של רשימות. לכך יש להוסיף, כי ברקע ההתדיינות, ועל כך אין חולק, מצויה התרשלות של הרשימה או של נציגיה, אשר הגישו לפקיד הבחירות, זמן קצר ביותר לפני חלוף המועד האחרון הקבוע בדין, עותק אחד של רשימה ובו מחיקות ותיקונים. זאת ועוד, כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט קמא, לפגמים שנפלו ברשימה לא ניתן הסבר מניח את הדעת. גם על רקע זה, אין לומר כי מדובר במקרה החריג בו מוצדקת התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטה שיפוטית בערעור בחירות.

יוער, כי לא נעלם מעיני כי בפנינו עומדת החלטה, אשר יש בה בעקיפין פגיעה בזכות לבחור ולהיבחר. לעובדה זו יש משקל. עם זאת, אין די בעובדה זו כשלעצמה כדי להצדיק את התערבותנו. מעצם טבעו של הענין, החלטות רבות אשר עשויות לעלות במסגרת ערעור לפי סעיף 42(ג) לחוק הבחירות עלולות לפגוע - ולו בעקיפין - בזכות לבחור ולהיבחר. בדרך כלל, לא יהיה בעובדה זו לבדה כדי להביא להתערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק. לומר אחרת, פירושו יהיה לפתוח פתח רחב עד מאד למעורבות של בית המשפט הגבוה לצדק בהליכי הבחירות. כמבואר, מצב דברים כזה עומד בניגוד לתכלית החקיקה, ואין מקום להתירו.

20.בדברים אלה די כדי להביא לדחיית העתירה, מבלי שזו תידון לגופה. עם זאת, הואיל ושני הצדדים העלו טיעונים גם לעיצומם של דברים, מצאתי לנכון להתייחס בקצרה גם לגוף הענין שבפנינו.

החלטתה של פקידת הבחירות

21.לא מצאתי ממש בטיעוני העותרים לעיצומו של ענין.

אשר לעצם תחולתה של הוראת סעיף 35(ט) בנסיבות המקרה, הרי שבניגוד לנטען, עולה מן החומר כי הוראה זו אמנם חלה על המקרה הנדון. ברשימה היחידה שהוגשה לפקיד הבחירות, היו מחיקות לגבי שמותיהם של שלושה מן המועמדים. מתצהירו של עו"ד גלוסקא, אשר צורף לערעור בפני בית משפט קמא, עולה כי עו"ד גלוסקא הופיע תחילה במקום הראשון ברשימה, וכי הוא תיקן אותה כך שבמקומו נרשם במקום מספר 1 מר רפאל טובה. די בפעולה זו על מנת להביא לתחולתה של הוראת סעיף 35(ט) לחוק הרשויות המקומיות, הקובעת איסור מנדטורי על קבלתה של רשימה אשר נעשתה בה "החלפת מועמד פלוני במועמד אחר".

זאת ועוד, גם לגבי מועמדים מספר 8 ו9- היו ברשימה שהוגשה לפקיד הבחירות מחיקות, אשר על גביהן נכתבו ברשימה שמות המועמדים צבי כהנא ויואלית ביגר. במצב דברים זה, חלה ההוראה המנדטורית שבסעיף 35(ט) לחוק הבחירות, המחייבת את פקיד הבחירות שלא לקבל את הרשימה.

22.שנית, הוראת סעיף 35(ט) היא הוראה מנדטורית, השוללת מעיקרא את יכולתו של פקיד הבחירות לקבל את הרשימה. הלכה פסוקה היא, כי במקרה כזה אין מדובר ב"ליקוי" אשר פקיד הבחירות מוסמך לתקנו בהתאם לסעיף 40 לחוק הבחירות. כפי שצויין בהקשר דומה, "...רשימה שלא היה מקום ל'קבלה' אינה ניתנת כלל לתיקון" (פסק הדין הנ"ל בענין חמזה , בפיסקה 3 לפסק הדין). לכן, אין לקבל את הטענה כי היה מקום להפעיל את הוראת סעיף 40 במקרה שבפנינו.

ראוי להדגיש, כי בדרך כלל אין לפקיד הבחירות שהות או אמצעים לברר את מצב הדברים לאשורו ביחס לתקינותה של רשימה המוגשת לו. כך הדברים במיוחד מקום בו מוגשת הרשימה לידיו של פקיד הבחירות סמוך לרגע האחרון בו ניתן לעשות כן, כפי שקרה בענייננו. קיומם של מחיקות ותיקונים מעוררים על פניהם חשש לכך שטוהר הבחירות לא נשמר, ועל רקע זה נקבע בחוק החובה של פקיד הבחירות שלא לקבל רשימות כאלה.

23.בשולי הדברים אוסיף עוד, כי צדק בית משפט קמא בקבעו כי גם התצהירים שהוגשו בגדרי הערעור על החלטת פקיד הבחירות אינם מבהירים במידה הנדרשת את הנסיבות שעוררו את הצורך בתיקון הרשימה ביחס למועמדים מספר 8 ו9-, וכי יש בין התצהירים סתירה בנוגע לנסיבות התיקון ביחס למועמד מספר 1. גם על רקע זה, אין מקום להתערבות בהחלטת פקיד הבחירות שלא לקבל את הרשימות.

הערה לסיום

24.בטרם אחתום את פסק דיני, ומעבר לנדרש לצורך ההכרעה, אבקש להעיר הערה.

בעתירתם קבלו העותרים על כך, שרשימת ועדי הורים - דור שלם נפסלה על בסיס נימוקים טכניים כביכול, וכך נפגעה זכות יסוד בסיסית שלהם.

אין לקבל טענה זו. כבר ציינתי בפרשה אחרת אשר נדונה לאחרונה, כי הזכות לבחור ולהיבחר היא "מעצם טיבה... זכות אשר מימושה המלא, היעיל וההוגן טעון הסדרה חקיקתית. הוראות החוק המסדירות את ענייני הבחירות מטילות, באורח בלתי נמנע, מיגבלות מסויימות על הזכות לבחור ולהיבחר" (בג"צ 4513/97 אבו ערער נ' יושב ראש הכנסת (טרם פורסם), בפיסקה 20 לפסק דיני). אכן, הסדרים רבים הנוגעים לענייני הבחירות הם לכאורה בעלי אופי טכני. בכך אין כדי להמעיט מחשיבותם הרבה בהגשמת התכלית של ניהול בחירות יעילות והוגנות. כפי שצויין בענין חמזה הנ"ל (בפיסקה 4):

"... גישת המחוקק היא לעמוד על מילוי קפדני של דרישות מסויימות על מנת להעמיד את כל הרשימות המתמודדות על בסיס של שוויון ולקבוע על יסוד שיקולים של ודאות, ככל שהדבר ניתן מי הם המועמדים והרשימות שישתתפו בבחירות, דבר שיסייע לניהול תקין ומהיר של הליכי בחירות ללא ויכוחים מיותרים".

דברים אלה קולעים גם לענייננו. יש בהם כדי להדגיש את החשיבות הרבה שבמילוי קפדני של הוראות חוק הבחירות, לטובת הרשימות המתמודדות, החברים בהן, התומכים בהן, ולטובת האינטרס של הציבור כולו. רק בדרך זו ניתן להביא לניהולן של מערכות בחירות תקינות במסגרת הזמן הקבוע לכך בחוק. רק בדרך זו ניתן להקטין את האפשרות לפגיעה בטוהר הבחירות. דרך זו היא המפתח למימושה המלא של זכות היסוד לבחור ולהיבחר. מן הראוי כי לקח זה יילמד היטב ויופנם, הלכה למעשה, על ידי כל מי שמבקשים ליטול חלק בבחירות, במישור המקומי והארצי כאחד.

סוף דבר, העתירה נדחית. בנסיבות הענין, לא נעשה צו להוצאות.

ש ו פ ט

הנשיא א' ברק :

אני מסכים. ה נ ש י א

השופט מ' חשין :

אני מסכים. ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.