בש"א 9042/00 בנק הפועלים בע"מ נ. גרבי טל בע"מ

ביום 11.12.00 הגיש המבקש בקשה להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור. המבקש הדגיש שמדובר בארכה "של יום אחד". הבקשה התבססה על "תקלה פתאומית (ובלתי ברורה) במחשב" בא כוח המבקש.

המשיבה התנגדה למתן הארכה. הסבירה שאין מדובר באיחור בן יום אחד, אלא באיחור ממושך יותר, של שלושה חודשים. כן קבעה המשיבה כי המבקש לא הצביע על טעם מיוחד להארכת המועד.

למבקש ניתנה הזדמנות להגיב על טענה זו, והוא שב וטען שהאיחור הוא בן יום אחד בלבד.

עיון בבקשת הרשות מלמד כי הדין הוא עם המשיבה. הבקשה ליתן רשות פותחת בבקשה להתיר למבקש "לערער על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע". עניינן של החלטות אלה הוא בחיוב הפקדת ערבון שהושת על המשיבה באותו בית משפט.

וזה ספור המעשה: ביום 6.6.00 החליטה כב' השופטת אבידע להטיל על המשיבה, התובעת בבית המשפט המחוזי, להפקיד ערבון בגובה של 250,000 ש"ח ("ההחלטה המקורית"). ההחלטה לא קבעה כי הערבון יופקד בדרך של הפקדה כספית אלא נאמר כי אפשר יהיה להמיר את הערבון בערבות שני צדדים שלישיים. על החלטה זו לא הוגש ערעור.

בישיבה שנערכה לאחר מכן, עתרה המשיבה להמצאת תחלוף פקדון, בין היתר, באמצעות ערבות בעלי המניות של המשיבה. ב"כ המבקש ציין באותה ישיבה כי הוא יגיב "לא יאוחר משבעה ימים" מעת קבלת הפירוט, הנוגע לתחלוף הפקדון.

המשיבה המציאה פרטים אודות תחלוף הערבון המוצע. פרטים אלה לא הניחו את דעתו של המבקש, אשר ביקש להיצמד להחלטה המקורית. ביום 11.8.000 החליטה כב' השופטת אבידע להתיר למשיבה להמציא תחלוף ערבון, בדרך של הפקדת ערבויות, ולהסתפק בפקדון בגובה של 8,000 ש"ח ("ההחלטה המשנה"). מועד ההפקדה נקבע ליום 27.9.00. בפתח ההחלטה המשנה נקבע כי היא באה "בהמשך" להחלטה המקורית.

על החלטה זו לא הגישה המשיבה ערעור, עד הגשתה של בקשת רשות זו. המבקש טוען כי מרוץ הזמן להגשת בקשה מתחיל במועד ההפקדה המיועד ולא במועד מתן ההחלטה. מובן כי לטענה זו אין בסיס. המועד הקובע להגשת בקשת רשות ערעור הוא המועד בו ניתנה ההחלטה (או המועד בו היא הומצאה), ולא המועד שנקבע באותה החלטה לביצוע החיוב שנקבע בה, יהיה טיב החיוב אשר יהיה. על כן ברור, כי לפחות ביחס להחלטה זו אורך האיחור של המבקש עולה על יום אחד.

אך בכך לא שככה הסערה הדיונית שהצדדים הצליחו לעורר סביב שאלת הפקדון. המשיבה שבה ובקשה להתיר לה לסטות גם מן ההחלטה המשנה, על דרך פטור מהפקדת סכום כספי במזומן. הפעם נדחתה הבקשה. המשיבה צוותה להפקיד את הערבון עד יום 2.11.00. המשיבה לא עמדה בחיובה זה.

ביום 9.11.00 בקש המבקש להורות על דחיית התביעה עקב המחדל. כב' השופטת אבידע דחתה את הבקשה, והאריכה את המועד למילוי חובת הערבון עד ליום 9.11.00 ("ההחלטה המאריכה"). גם החלטה זו מהווה יסוד להגשת בקשת רשות ערעור זו. בכל הנוגע להחלטה זו הוגשה הבקשה באיחור של יום אחד.

כבר על פני הדברים נראה כי לא ניתן להאריך את המועד להגשת הבקשה ליתן רשות ערעור המתייחסת בכפיפה אחת לשתי החלטות. המועד להגשת הבקשה על ההחלטה המקורית חלף עבר זה מזמן. אין בבקשת הארכה כל הסבר לשיהוי שבהגשת הבקשה ביחס להחלטה זו. גם לא ניתן להיזקק לטכניקה של עפרון כחול, באופן שהבקשה תישאר על מכונה ביחס להחלטה המאריכה, שכן הטיעונים בבקשה שלובים אלה באלה, ונפרשים "בנשימה אחת". לא ניתן להיזקק לטכניקה זו גם משום שהמבקש לא פרט כראוי את העובדה שביחס לאחת ההחלטות האיחור עלה על יום אחד, בניגוד להצהרה המודגשת בפתח הבקשה.

זאת ועוד, גם לגופו של עניין הטרוניה של המבקש אינה במקומה. המבקש טוען כי ההחלטה המשנה פגעה ביציבות ההחלטה המקורית, ללא כל יסוד, ובלי שהתהווה שינוי נסיבות. ואולם, עיון בהחלטה המקורית מלמד כי זו לא התכוונה להכריע סופית בעניין צורת הערבון. נראה שגם המבקש היה ער לכך, שכן בעת שנשמעה מפי המשיבה בהזדמנות הראשונה בקשה להמציא תחלוף ערבון לא התנגד המבקש לכך, אלא ביקש לבחון את ההצעה לגופה.

בנסיבות אלה, אין בידי להעתר לבקשה. המבקש איחר את המועד לתקיפת ההחלטה המשנה, בלא שיש בידיו הסבר לאיחור זה. ההחלטה המשנה וההחלטה המאריכה שזורות זו בזו, מבחינת המבקש, באופן שההסבר שניתן לאיחור בן יום אינו יכול להוות טעם מיוחד להגשת הבקשה באיחור ניכר, בצורתה זו.

ובשולי הדברים: המבקש הוא בנק. הבנקים נתפסים כגוף מעין ציבורי, והם נדרשים לרמה גבוהה של ניקיון כפיים ואיפוק בהפעלת יתרונותיהן הדיוניים והאחרים. אם לשאול את "נוסחתו" של הנשיא שמגר בע"א 1304/91 בנק טפחות נ' ליפרט , פ"ד מז (3) 309, הרי ניתן לומר שמכלול הדינים מגבש מעין עסקה דו צדדית בין הבנקים לבין הציבור בכללותו, לפיו זוכים הבנקים ביתרונות מסוימים בצד הזכות, והן כפפים למערכת חובות מיוחדת בצד החובה.

מעמד זה של הבנקים משליך גם על נושא הערבון. בידי הבנקים די אמצעים לוודא כי חובות שונים, לרבות אלה שמקורם בהוצאות משפט, יפרעו. הבנקים עוסקים, בדרך השגרה, בהפעלת כוח התביעה לשם מימוש זכותם. הם נהנים, אגב כך, ממערכת אכיפה משוכללת. על כן, שומה עליהם לנהוג במדיניות נאותה וביד רחבה, כלפי בעלי הדין האחרים, המצויים בעמדת נחיתות כלפיהם, על מנת שלא תחסם זכות הגישה של אותם בעלי דין לבית המשפט.

אין ללמוד מדברים אלה כי הבנקים אינם זכאים להגנות הדיוניות הנתונות למערערים אחרים, לרבות בנושא הערבון. אין להצדיק מצב שבו הבנקים יאלצו ללכת אחר החייבים, ולהשקיע משאבים מיותרים בגביית חובות. עצם העובדה כי הבנקים טרודים ממילא בהליכים שונים, אינה יכולה לשמש הצדקה להכבדה נוספת שעניינה הליכי גביית הוצאות (ראו בש"א 7662/00 כנעאן מחמוד נ' הסנה חברה לביטוח ). ברם יתרונם של הבנקים יכול לאפשר להם לנהוג במתינות ובאורך רוח כלפי המתדיינים הבאים עמם במגע. משהחליט בית המשפט קמא על תחלוף ערבון ועל מועדים להפקדתו אין מקום לדקדק בעניין כולי האי, ואם יש מקום לדקדק בכך, יש לעשות זאת במועד הראוי.

התוצאה היא שהבקשה להארכת מועד נדחית. נוכח דרך הילוך המשיבה בנוגע להפקדת הערבון, אין מקום לפסוק הוצאות נגד המבקש בהליך זה. ניתן לצפות ששני הצדדים יפעלו עתה ברוח החלטת השופטת אבידע מיום 22.6.00.