ע"א 4385/01 אלון נורית נ. כונס הנכסים הרשמי

המערערת הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בה נדחתה בקשתה להכריז כי היא פושטת רגל. בתוך כך, הגישה המערערת בקשה לפטור מעירבון. בבקשה זו נפרשו נתונים רבים אודות מצבה הכלכלי העגום של המערערת. כך, נטען כי שיעור חובותיה עומד על סכום של 900,000 ש"ח, בעוד הכנסותיה (לרבות דמי מזונות עבור ילדיה) מסתכמות בסכום של 4,400 ש"ח.

המשיב התנגד לבקשה. המשיב ציין כי לחייבת אין כל סיכוי להצליח בערעור. לשיטתו, מבחן סיכויי ההצלחה הוא המבחן המכריע, לצורך בקשת הפטור.

המערערת היא דלת אמצעים. היא מבקשת להכריז עליה כעל פושטת רגל. התנאת הליך הערעור בהפקדה משמעה - נעילת שערי בית המשפט. נעילה זו, על בסיס אדנים טכניים, ובלא ברור מהותי, מובילה לתוצאה לפיה מי שמבקש לערער על דחיית בקשתו להכריז עליו כעל פושט רגל, בין היתר בשל היותו נטול אמצעים כספיים, יאלץ להפקיד כספים (שאין לו) כדי לברר שאין לו כספים. על כן, נראה שבסוג זה של הליכים מן הראוי להפעיל בדרך גמישה את סמכות הפטור, באופן ששיקול הדעת יהיה מתון, וימנע תוצאה החוסמת, באופן מעשי, את דרכם של המתדיינים. אכן, ברגיל, כאשר השאלה הטעונה הכרעה נוגעת היא עצמה ליכולת הכלכלית של המערער, מן הראוי לאפשר למערער את יומו בערעור. רעיון זה עומד דרך משל, ביסוד הכלל, לפיו אין מחייבים את המערער על החלטת הרשמים שלא לפטור בעל דין מהפקדת עירבון, להפקיד עירבון. רעיון זה יכול לשמש סימן דרך גם בערעורים שנושאם הוא פירוק או פשיטת רגל.

הטענה הנוגעת להעדר סיכוי ערעורי, צריכה להיבחן, על רקע זה, בקו של חומטין. "החובה לשלם אגרה מעמידה מחסום ומגבלה על זכות הגישה של בעל דין לבית המשפט, ואני סבור - אומר המשנה לנשיא בבש"א 457/01 קרליץ נ' פקיד הבחירות באר שבע , פ"ד נה(3) 869, בע' 872 - כי מאז חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולאור ההגנה הקבועה בסעיף 3 שבו על הקניין, יש מקום לשינוי בדרך הפרשנות של הוראות הפטור הכלולות בתקנות האגרות. לדידי, יש ככלל לפרש את דיני האגרות בדרך ליברלית, באופן שבמקרה של ספק לגבי עצם חיוב ההליך בתשלום אגרה, יועדף הפירוש המקל עם המתדיין". דברים אלה יפים גם ביחס לערבונות. אמת, ההקבלה בין האגרה לעירבון אינה מלאה. העירבון "נועד לא לפתיחת שערי ערכאת הערעור בפני המערער, אלא להבטחת המשיבים, המוטרדים לדיון נוסף בפני ערכאת הערעור, שאם הערעור יידחה לא יצאו נפסדים בשל חוסר יכולתם לגבות את ההוצאות שייפסקו לטובתם" (בש"א 329/90 יונה אברך נ' אשר גרוגר ו4- אח', פ"ד מד(2) 386), האגרה מהווה דרישה הנובעת מן השירות. ברם, בעירבון, גם אם הוא בבחינת חגורת ביטחון שנועדה להגן על בעלי הדין האחרים, מגלם סיכון על זכות הגישה, ועל היכולת למצות זכויות, לרבות זכויות עירעוריות, עד תום. הטלת ערבון במקום בו ניתן פטור מתשלום אגרה, יכולה להוביל בפועל למצב בו זכות הגישה תהיה בבחינת קישוט מאחז עיניים או מיתוס מוזהב, שיד המתדיין דל היכולת אינה משגת אותו. לא לחינם קשר מתקין התקנות בין הפטור מאגרה לבין הפקדת העירבון וקבע בתקנה 432 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984-, קשר ישיר, אם כי לא הכרחי, בין השניים. מכאן מובן כי הפעלת מדיניות הערבון, שהיא בבחינת שירות של בית המשפט, שנועד להגן על בעלי הדין נגד הליכי סרק, כמחסום לעצם השימוש בזכות הערעורית, כמוה כשימוש בכלי שנועד לצנן על מנת להקפיא, במכשיר שנועד למתן על מנת לשתק. שימוש כזה פגיעתו רעה במיוחד משום שהוא מבדל לרעה את קבוצת חסרי היכולת, ופגיעתו נעשית רעה עוד יותר בהליכים שעניינם עצם בירור היכולת הכלכלית של בעל הדין.

לעניין זה יש ליתן את הדעת גם לזהות המשיב. בבש"א 9042/00 בנק הפועלים בע"מ נ' גרבי טל בע"מ , נאמר:

המבקש הוא בנק. הבנקים נתפסים כגוף מעין ציבורי, והם נדרשים לרמה גבוהה של ניקיון כפיים ואיפוק בהפעלת יתרונותיהן הדיוניים והאחרים. אם לשאול את "נוסחתו" של הנשיא שמגר בע"א 1304/91 בנק טפחות נ' ליפרט , פ"ד מז (3) 309, הרי ניתן לומר שמכלול הדינים מגבש מעין עסקה דו צדדית בין הבנקים לבין הציבור בכללותו, לפיו זוכים הבנקים ביתרונות מסוימים בצד הזכות, והן כפפים למערכת חובות מיוחדת בצד החובה.

מעמד זה של הבנקים משליך גם על נושא הערבון. בידי הבנקים די אמצעים לוודא כי חובות שונים, לרבות אלה שמקורם בהוצאות משפט, יפרעו. הבנקים עוסקים, בדרך השגרה, בהפעלת כוח התביעה לשם מימוש זכותם. הם נהנים, אגב כך, ממערכת אכיפה משוכללת. על כן, שומה עליהם לנהוג במדיניות נאותה וביד רחבה, כלפי בעלי הדין האחרים, המצויים בעמדת נחיתות כלפיהם, על מנת שלא תחסם זכות הגישה של אותם בעלי דין לבית המשפט.

ומה גם המדינה או המשיב כאן. אין ללמוד מדברים אלה כי משיבים אלה אינם זכאים להגנות הדיוניות הנתונות למערערים אחרים. אין להצדיק מצב שבו יאלץ כונס הנכסים הרשמי ללכת אחר החייבים, ולהשקיע משאבים מיותרים בגביית חובות. אך מעמדו של משיב זה יכול לאפשר לו לנהוג במתינות ובאורך רוח כלפי המתדיינים הבאים עמם במגע, תוך מתן משקל של בכורה דווקא לזכות הגישה.

גם שיקול זה משפיע על מבחן הסיכוי. יש לזכור כי בשלב זה, אין אפשרות לתחם את הסכסוך על ידי הפעלת מחוגה חדה ומדויקת. זהו שלב ראשוני. תמונת הסכסוך שקועה עדיין כצילום בתמיסה. כל ניתוח של סיכוי משקף רק התלבטות, התחבטות, ובחינה, המבוססת גם על אינטואיציה ותחושות בטן. אכן, אופיו המוגבל של הליך הפטור והיותו נדון בפני הרשמים, שולל בחינה מעמיקה של טענות בעלי הדין. גם אם ניתן לסכם את הליך הפטור באדיקות למסמך משפטי, הכתוב בשפה נקיה על יסוד כללים קפדנים ובהירים, ובגדרן של תובנות מקובלות, לא תהפוך ההחלטה לפסק דין. ההחלטה על הסיכוי היא חלקית וכללית. היא תוצאה של בחינה ראשונית ואינטואיטיבת. בחינה כזו היא כלי רב עזר והכרחי, אך היא מועדת לטעות. האינטואיציה מוליכה אותנו שולל לעיתים קרובות. על כן, כאשר הערעור אינו תלוש או חסר יסוד באופן שיש לראותו כהליך של סרק, המצדיק חיוב המערער בהפקדה גם שעה שברור שחיוב זה משמעות נעילת שערי בית המשפט, אין לשיקול של סיכויי הערעור מעמד של בכורה.

התוצאה היא שדין בקשת הפטור להתקבל, בהיות המערערת נטולת יכולת כלכלית.