בשג"ץ 4623/00 חדד ניסים נ. היועצת המשפטית הראשית במשרד הבריאות

זוהי בקשה למתן ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף.

תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, תשמ"ד1984- קובעת כי "העתירה תוגש תוך חמישה עשר יום מיום מתן פסק הדין." זהו מועד שנקבע בחיקוק, וחל עליו כעיקרון המשטר שנקבע בתקנה 528 של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. לפי זה, על המבקש להצביע על טעם מיוחד, המצדיק הארכה במועד.

ההנחה היא שיישומו של המשטר הקבוע בתקנה זו נעשה באורח נוקשה יותר מאשר במקרה של בקשה למתן ארכה להגשת ערעור:

"כלל נקוט בידי בית המשפט הוא, כי יש לנהוג גישה קפדנית ומצמצת בבקשות להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף, על מנת למנוע את השהיית תוקפו של פסק דין סופי (המ' 589/68 האניה אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ , פ"ד כב(3) 699. בהתאם לכך, קובעות התקנות פרק זמן מוגבל להגשת עתירה, שתחילתו במועד מתן פסק הדין - ולא במועד מסירתו" - (בש"פ 8150/99 יעקב חביב נ' מיקרוסופט קורפורשיין , דינים עליון נז 571).

הגמשה במשטר הקפדני אפשרית, אם הבקשה הוגשה במסגרת הזמן הקצוב והיא נתמכת בטעמים ממשיים, המסבירים אותה. שילוב כזה, יכול לעלות כדי טעם מיוחד להארכת מועד, שכן "הגשת הבקשה בתוך המועד מעידה על זריזותו ושקידתו של המבקש בטיפול בענייניו, על יחסו ההוגן לבעל הדין שכנגד ועל יחס הכבוד שהוא מגלה כלפי בית המשפט, ומקום שמדובר בבקשה לדיון נוסף, היא מונעת מן הצד שכנגד לפתח ציפיות בדבר סופיות ההליכים המשפטיים, בכך שהיא מביאה לידיעתו בשלב מוקדם את כוונת המבקש לשקול הגשת בקשה לדיון נוסף" (בש"א 3424/94

Interlego A/S

נ'

Exim Lines Bros . ; בש"א 1468/99 בנק הפועלים בע"מ נ' בוני התיכון בע"מ , דינים עליון נו 124).

במקרה זה, ניתן פסק הדין ביום 7.6.00. הוא התקבל בידי העותר ביום 15.6.00. במועד זה או במועד סמוך לו, היה בידי העותר לפנות ולבקש ארכה לצורך הגשת עתירה לדיון נוסף. העותר לא פעל בדרך זו. הוא הגיש את בקשתו ביום 27.6.00, בחלוף מניין הימים להגשת עתירה לדיון נוסף.

אני ער לכך שהמשיבה הותירה את שאלת הארכת המועד לשיקול דעת בית המשפט. המשיבה ציינה כי אף היא אחרה במתן תגובתה. גם איחורי המשיבה אינם בבחינת טעם מיוחד למתן ארכה. הגיעה העת שהמשיבה עצמה תקפיד על המועדים שנקבעו. מכל מקום אם איחור של המשיבה יהפוך לטעם מיוחד, עלול המקרה הפגום של איחורי המשיבה להפוך לכלל המשנה את הפיזיולוגיה הדיונית בכללותה.

הנה כי כן, עיון בבקשת הארכת המועד שהגיש המבקש אינו מלמד על טעם מיוחד, המצדיק מתן ארכה במקרה זה. גם עיון בעתירה עצמה אינו מגלה טעם כזה. בפסק הדין האחרון, עליו סבה בקשתו של העותר, נאמר בפתח הדברים כי "זוהי עתירה שמינית שהעותר מגיש לבית משפט זה, באותו עניין: הסירוב של משרד הבריאות לקבל אותו ללימודי סיעוד במסלול אקדמי מקוצר המיועד לבעלי תואר אקדמי". גם העתירה הזו, השמינית במספר, נדחתה. העותר מעלה טענות קשות של קיפוח, מצוקה וחוסר שימת לב. ואולם, תחושת קיפוח ומצוקה, עם כל ההבנה שניתן לגלות כלפיהן, אינן יכולה לשמש גלגל מניע לייזומם החוזר ונשנה של הליכים משפטיים. קולה של האמת, כפי שמבקש העותר לומר, הוא אכן יסוד הכרחי במשפט, והאמת נמצאת בבדיקה מתמדת שאולי לא תיגמר לעולם. אין להוציא גם מכלל אפשרות כי בעשייה השיפוטית עצמה נפלו או יפלו משגים, אך גם אלה אין בהם כדי להצדיק דרך של בדיקה מתמדת של דרך ההכרעה השיפוטית. יתכן כי המבקש יכול לבוא על סיפוקו על ידי פניה לגורם אחר, כמו נציב קבילות הציבור.