בשג"ץ 656/19 לאה מזרחי נ. משטרת ישראל תחנת השכונות

לפנַי ערעור על החלטת כב' הרשמת ש' עבדיאן מיום 13.1.2019 בבג"ץ 7953/18.

1.

המערערת הגישה עתירה למתן צו על תנאי שעניינה בפינויה מביתה בתל-אביב, ובצדה בקשה לפטור מתשלום אגרה. ביום 12.11.2018 דחתה הרשמת את הבקשה בקבעה כי המערערת כלל לא טענה, וממילא לא הוכיחה, חוסר יכולת כלכלית לתשלום האגרה. המערערת הגישה בקשה לעיון חוזר בהחלטה, במסגרתה טענה כי סיכויי העתירה להתקבל גבוהים, וכי בניגוד להליכים אזרחיים בהם נבחנת יכולתו הכלכלית של מבקש פטור מאגרה, בעתירות לבג"ץ יש לשים דגש על שיקולי צדק. ביום 13.1.2019 דחתה הרשמת בקשה זו, בקבעה כי כפי שהובהר למערערת, הוכחת חוסר יכולת כלכלית היא תנאי למתן פטור מתשלום אגרה, ועל כל פנים, גם סיכויי העתירה אינם נחזים להיות גבוהים.

2.

מכאן הערעור שלפנַי, במסגרתו טוענת המערערת כי משעה שעתירתה עוסקת בעבירה פלילית ומופנית נגד גורמי אכיפת החוק, יש להתייחס לעתירה כפלילית ולפטור אותה מתשלום אגרה בגין הגשתה.

3.

דין הערעור להידחות. שיקול הדעת המסור לרשם בית המשפט בענייני אגרות הוא רחב, ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (ראו למשל: בשג"ץ 9087/18 גרובר נ' יו"ר ההסתדרות (27.1.2019)). לא מצאתי כי המקרה שלפנַי מצדיק התערבות. עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, יהא נושאה אשר יהא, מחייבת תשלום אגרה (תקנה 2 וסעיף 24 לתוספת לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007). לשם קבלת פטור מתשלום אגרה נדרש מבקש הפטור להוכיח כי אין ביכולתו הכלכלית לשאת בתשלומה (ראו: בש"א 8657/18 פלוני נ' המרכז הרפואי שערי צדק (10.12.2018)). משלא הוכיחה המערערת תנאי זה, צדקה הרשמת בדחותה את בקשתה.

הערעור נדחה אפוא.