פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בש"פ 433/98
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
כבוד
השופטת ד' ביניש
כבוד
השופט י' אנגלרד
ה
מבקשת:
מדינת ישראל
נגד
המשיב
:
ינון
בן רחמים איבדיוב
בקשה
שניה להארכת מעצר
לפי סעיף
62
לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות
אכיפה - מעצרים),
התשנ"ו1996-
תאריך הישיבה:
ה' באדר תשנ"ח
(3.3.98)
בשם
המ
בקשת:
ע
ו"ד נאוה בן אור
בשם
המשיב
:
עו"ד יוסף לילוף
החלטה
השופט מ' חשין :
המשיב עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות. עם הגשת כתב-האישום ביקשה המדינה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, ובית-המשפט כך ציווה בהסכמתו של המשיב.
2.משחלפה שנה והמשיב במעצר, הורה כבוד השופט מצא, בהסכמת המשיב, על הארכת מעצרו בשלושה חודשים נוספים. בתקופת חודשים זו הורשע המשיב - על-פי הודייתו - בעובדות שיוחסו לו בכתב-האישום. מאז ועד עצם היום הזה נדחה מועד מתן גזר-הדין - על-פי בקשת המשיב - בשל רצונו של המשיב "להוכיח את עצמו תחילה בין כותלי בית הסוהר".
וטעמיו של המשיב עימו: רצונו לנסות ולעבור טיפול גמילה מסמים בכלא, וזאת - ככל הנראה - תוך ריצוי תקופת מאסר שהוא חייב בה בשל הפקעת רשיון-אסיר.
3.הבקשה שלפנינו היא בקשתה (השניה) של המדינה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים. גם לבקשה זו מסכים המשיב. וכך, ביום 3 במארס 1998 דנו בבקשת המדינה, ובהמשך להחלטה קודמת שמיום 20.1.98 החלטנו להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים, החל ביום 23.1.98, או עד למתן פסק-דין בת"פ 111/96 (מחוזי, באר-שבע), לפי המוקדם.
4.הבקשה שלפנינו היא, בעיקרה, בקשת-שיגרה להארכת מעצר, ולא היינו מזדמנים למושב-שלושה לולא קשיים שנתגלו - וחילוקי-דעות שנתגלעו - לאחרונה באשר לפירוש החוק החל על הארכת מעצר לאחר תשעה חודשי מעצר. נעשה איפוא כמיטבנו לפיתרון אותם קשיים.
5.הקשיים נועצים עצמם בשינויי החוק שחלו לאחרונה. נזכור איפוא בתחילה את הוראות החוק שהיו; נעבור להוראות החוק המחייבות כיום; נמשיך בדרכי הפרשנות האפשריות; ולסוף נכריע בדין.
6.אשר לחוק שהיה ואיננו עוד: בהתאם להוראת סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982- (להלן נכנה אותו - החוק הישן): "נאשם שלאחר הגשת כתב אישום עליו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי שנה אחת ומשפטו בערכאה ראשונה לא נגמר בפסק דין - ישוחרר מן
המעצר". סעיף 54 לאותו חוק הוסיף והסמיך שופט של בית-המשפט העליון "לצוות על הארכת המעצר, או על מעצר מחדש, לתקופה שלא תעלה על שלושה חודשים, לחזור ולצוות כך מזמן לזמן". הדברים ידועים, ולא טרחנו להזכיר הוראות-חוק אלו שאינן עוד אלא לפירושו של החוק דהיום.
7.נושא זה של מעצר, שיחרור ממעצר והארכת מעצר לאחר עבור תקופת-חודשים קצובה, מוסדר כיום בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996- (להלן נכנה אותו - חוק המעצרים). מורה אותנו סעיף 61 לחוק המעצרים (לאחר שתוקן): "נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה
נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ומשפטו
בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין , ישוחרר מן המעצר, בערובה
או ללא
ערובה". סעיף 62 לאותו חוק מוסיף ומסמיך שופט של בית-משפט עליון "לצוות על הארכת המעצר או על מעצר מחדש, לתקופה שלא תעלה על 90 ימים, ולחזור
ולצוות כך מעת לעת, וכן להורות על שיחרורו של הנאשם, בערובה או ללא ערובה".
8.הדגשנו תיבות מסויימות בחוק שהיה ובחוק דהיום, ובתיבות אלו נעוץ קושי הפרשנות. שקודם לכן נקבעה אבן-ציון בנושא המעצר עם נתינתו של "פסק-דין", ואילו כיום הוזזה אבן הציון והושמה לפיתחה של "הכרעת דין". למותר להזכיר כי "הכרעת-דין" עניינה בזיכוי או בהרשעה (סעיף 182 לחוק הישן) ואילו "פסק-דין" כולל הכרעת-דין וגזר-דין יחדיו (סעיף 195 לחוק הישן).
השאלה הנשאלת היא, כיצד יפורש החוק כיום, ומה נשתנו ימים אלה מימים עברו?
9.ניסינו ללמוד הלכה מגילגולו-של-חוק, והעלינו חרס בידינו. נעשה איפוא לפירוש החוק כלשונו וכהגיונו.
10.ארבעה פירושים (למיצער) מנסים לדחוק עצמם לְפָנים, וכל אחד מהם מבקש להשתבח בסגולותיו הטובות. הבה נסקור דרכי-פירוש אלו אחת לאחת.
11.(א) פירוש אחד, פרקליטות המדינה ממליצה עליו, וזו דרכו: בהתאם להוראות סעיף 61 לחוק המעצרים, יום הכרעת הדין הוא יום מכריע גם לעניין המעצר. מיום הכרעת-הדין ולאחריו, אין עוד צורך לבקש על הארכת מעצרו של נאשם-שהורשע-בדינו. המעצר ממשיך ומתקיים מכוחו של הצו שהוצא בתחילת ההליכים ואשר הורה על מעצרו "עד תום ההליכים". אליבא דפירוש זה, מיגבלת הזמן של תשעה חודשים הינה בת-משמעות כל עוד לא ניתנה הכרעת-דין. ואילו מיום נתינתה של הכרעת-דין - בין אם ניתנת היא בתוך תשעה חודשי המעצר הראשונים בין אם ניתנת היא לאחר אותם תשעה חודשים - שוב אין מיגבלה על אורך תקופת המעצר אלא על-פי החלטתו המפורשת של בית-המשפט. לעניין פירוש זה ראו: בש"פ 281/93 מדינת ישראל נ' מנדורי (לא פורסם).
(ב) פירוש שני הוא, שלא חל כל שינוי בדין אלא לענין אורך תקופת המעצר הראשונה (תשעה חודשים תחת שנה). פירוש זה נתקל בקשיי-שפה, שכן ידענו כי לא הרי "הכרעת הדין" כהרי "פסק דין".
(ג) פירוש שלישי יאמר, כי צירוף התיבות " נגמר בהכרעת דין" שבסעיף 61 לחוק המעצרים, מכַוון עצמו לזיכויו של נאשם בלבד. כמו פירוש התיבה "נגמר" הוא: "נסתיים אחת ולתמיד". גם פירוש זה ייתקל בקשיי-לשון.
(ד) פירוש רביעי ילך בעקבות פירוש ראשון, אך יצמצם עצמו לתקופת תשעת החודשים הראשונים. וכך, אם תינתן הכרעת הדין במהלך תשעה חודשי המעצר הראשונים, כי-אז לא יהא צורך עוד בהארכת מעצר על-פי צווי-מעצר פרטניים, ומעצרו של נאשם-שהורשע-בדינו יימשך ויילך מכוח הצו שהורה מלכתחילה על מעצרו עד תום ההליכים (בצירוף להכרעת-הדין המרשיעה). ואילו אם לא ניתנה הכרעת-דין במהלך תשעה חודשי המעצר הראשונים - והמדינה נדרשה (ממילא) להארכת מעצר בצו של שופט בית-המשפט העליון - הנה מאותה עת ואילך יהא נושא הארכת המעצר נתון אך-ורק בידי שופט בית-המשפט העליון, והכרעת-הדין כשהיא לעצמה לא תהיה בת-פועל משפטי אופרטיבי. מאותה עת ששופט בית-המשפט העליון נתן צו להארכת מעצר, מאותה עת ואילך נתון נושא הארכת המעצר בידי בית-המשפט העליון, ובידיו בלבד.
12.הנה הן ארבע דרכי הפרשנות, ודומה שלא נטעה אם נאמר כי הקרב על הבכורה ניטש, בעיקרו, בין דרך הפרשנות הראשונה לבין דרך הפרשנות הרביעית. עיון מקרוב בשתי דרכי-פרשנות אלו ילמדנו כי כל אחת מהן ניחנה, בה-בעת, גם במעלות גם במיגרעות. יכולנו להוסיף ולהרחיב דברים גם במעלות גם במיגרעות, אך לא נעשה כן ולו מן הטעם שעיקר ענייננו עתה הוא בהכרעה עצמה, הכרעה שתביא לאחידות בפסיקה. לאחר שיקול ועיון נראית בעינינו דרך הפרשנות הרביעית, זו הדרך המבחינה בין הכרעת דין הניתנת במהלך תשעה חודשי המעצר הראשונים לבין הכרעת דין הניתנת לאחר עבור אותם תשעה חודשי מעצר. אכן, דרך פירוש זו מיגרעתה בצידה - הסימטריה אינה ממעלותיה המובהקות - אך מידותיה הטובות מחפות על מיגרעתה: יישומה הוא פשוט וברור, ובמקום שהכרעת-הדין ניתנת לאחר תשעה חודשי מעצר, מפקח בית-המשפט העליון על הארכת המעצר. כך יאה וכך נאה.
13.סוף דבר: נאשם שנעצר עד תום ההליכים וניתנה הכרעת-דין במשפטו במהלך תשעה חודשים מאז הגשת כתב-האישום, מעצרו יימשך ויילך - מכוח הצו שניתן בתחילת המשפט לעוצרו עד תום ההליכים - עד למתן גזר-הדין, אלא אם יחליט בית-משפט אחרת. ואילו נאשם שנעצר עד תום ההליכים וניתנה הכרעת-דין במשפטו לאחר עבור תשעה חודשים מאז הגשת כתב האישום, מעצרו יימשך ויילך אך ורק על-פי החלטתו של שופט בית-המשפט העליון.
ש ו פ ט
השופטת ד' ביניש :
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט י' אנגלרד :
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מ' חשין.
ניתן היום, ז' באדר
תשנ"ח (5.3.98)
ש ו פ ט ש
ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98004330.
G04