דנ"א 5133-24 דנ"א 5133-24

לפניי בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 8616/22 (השופטים נ' סולברג, ג' כנפי-שטייניץ וי' כשר) מיום 10.6.2024 (להלן: פסק הדין).

1.הרקע לענייננו פורט בהרחבה במסגרת החלטתו של השופט ד' מינץ מיום 30.3.2023 שבמסגרתה דחה בקשה לעיכוב ביצוע שהגיש המבקש, ומשכך אדרש אך לעיקרי העובדות שנדרשות להכרעה בהליך שלפניי. ביום 6.10.2022 קבע בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ע' וינברג-נוטוביץ) כי הזכויות במקרקעין מסוימים, אשר רשומות על שם אביו של המבקש, הן למעשה בבעלותו של קרוב משפחתו של המבקש שבעניינו מתנהלים הליכי פשיטת רגל (להלן: החייב), וכי זכויות אלו מוקנות לנאמן בהליכים (הוא המשיב 1).

2.המבקש הגיש ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי וביום 10.6.2024 דחה בית משפט זה (השופטים נ' סולברג, ג' כנפי-שטייניץ וי' כשר) את הערעור לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות). במסגרת פסק הדין צוין, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה נהג החייב לרשום נכסים שבבעלותו על שם קרובי משפחתו בשל שיקולי מס, ובתוך כך גם את המקרקעין נושא ההליך, מבוססת על התשתית הראייתית שנפרשה לפניו, תוך שטענותיו של המבקש בהקשר זה נדחו. בהתאם, קבע בית משפט זה כי "בחינת התשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט המחוזי מעלה כי ממצאיו של בית המשפט מעוגנים היטב בראיות שבאו לפניו ובעדויות אותן ביכר, וכי אלה תומכים במסקנות אליהן הגיע. לא גילינו במסקנות אלה טעות שבחוק" (שם), וכן דחה את בקשתו של המבקש להוספת ראיות משמצא כי התנאים לקבלת ראיות בשלב הערעור לא מתקיימים בנסיבות המקרה.

3.מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוען המבקש, בעיקרם של דברים, כי ההחלטה לדחות את בקשתו להוספת ראיות בשלב הערעור שגויה, וכן כי בנסיבות המקרה מתעוררות "שאלות כלליות לגפי אופן תהליך דיון בפש"ר" (שם, סעיף 2.א.).

4.לאחר שעיינתי בפסק הדין ובבקשה לדיון נוסף, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כפי שנקבע בעבר, הדיון הנוסף הוא הליך נדיר וחריג, והחלטה על קיומו שמורה למקרים יוצאי דופן שבהם נקבעה הלכה חדשה שעומדת בסתירה להלכות קודמות של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה יש מקום לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; דנ"א 8555/23 עיריית באר שבע נ' נווה גד בנין ופיתוח בע"מ, פסקה 9 (21.4.2024); דנ"א 5689/23 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 (5.11.2023); דנ"א 5012/23 פלונית נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פסקה 6 (23.10.2023)). איני סבור כי המקרה שלפניי בא בגדרם של מקרים אלה. כאמור, במסגרת פסק הדין נדחה ערעור שהגיש המבקש לפי תקנה 148(ב) לתקנות מבלי שנקבעה כל הלכה חדשה. משכך, התנאי הבסיסי לקיומו של דיון נוסף – קיומה של הלכה חדשה – לא מתקיים, וממילא הכרעתו של בית המשפט נטועה אפוא בנסיבות המקרה הפרטני (דנ"א 1302/24 מ.ע.ג.ן – יעוץ וניהול נכסים בע"מ נ' בוטיק – שימור מבנים בע"מ, פסקה 5 (25.3.2024); דנ"א 342/24 פוזין נ' ברנשטיין, פסקה 4 (7.2.2024); דנ"א 9195/23 בייר נ' פאר, פסקה 5 (23.1.2024)). עוד יצוין, כי טענותיו של המבקש בנוגע להחלטה לדחות את בקשתו להגשת ראיות נוספות, הן טענות "ערעוריות" מובהקות שאף הן אינן מקימות עילה לקיומו של דיון נוסף (דנ"א 5535/23 המשבב אייץ. אמ. טי. אס בע"מ נ' בוכריס, פסקה 15 (26.12.2023); דנ"א 4770/23 פלונית נ' רשות הספנות והנמלים, פסקה 6 (19.7.2023)).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.