ע"א 10798/04ריטה בר דוד נ. דני בר דוד

מבוא

1.המבקשות הן אחיות, הנשואות לשניים (להלן יחד: החייבים) אשר התקשרו בשנים 1995-1994, במהלך עסקיהם, בהסכמי הלוואה עם משיבה 3 – המגן חברה לביטוח בע"מ. בגדרם של הסכמים אלה הלוותה משיבה 3 לחייבים כספים בסך של מיליוני שקלים, וכבטוחה שועבדו לטובתה נכסי מקרקעין שבבעלותם. לימים נקלעו החייבים לקשיים כספיים, ובשנת 2002 נערך בין הצדדים הסכם חדש עליו חתמו גם המבקשות, ובו נפרס החזר ההלוואות על-פני תקופה ארוכה יותר ונקבעו כבטוחות שלושה נכסים שבבעלות החייבים – חנות בקניון כרמיאל (להלן: הנכס המסחרי) ודירות בכרמיאל וברמת אפעל המשמשות, כנטען, למגורי החייבים (להלן: דירות המגורים).

2.משלא עמדו החייבים בהתחייבותם להחזר הכספים שלוו, פתחה משיבה 3 בהליכי הוצאה לפועל, במסגרתם נמצא קונה לנכס המסחרי וכן ננקטו הליכים למימוש הבטוחות בדירות המגורים. או-אז הגישו המבקשות תובענה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בגדרה עתרו לביטולם של הסכמי ההלוואה כולם, כמו גם של שטרי השעבוד על נכסי המקרקעין. עוד התבקש מתן צו זמני, המונע ממשיבה 3 להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' דותן) סבר כי דרושה הסכמתן של המבקשות לאיחוד הדיון בבקשה לצו מניעה ובתובענה לגופה. משזו לא ניתנה, החליט בית-המשפט המחוזי לדחות את הבקשה לצו מניעה, בלא שדן בתובענה העיקרית. על החלטתו בעניין צו המניעה ערערו המבקשות, לאחר שניתנה להן הרשות לכך, לבית-משפט זה (רע"א 1140/04), אשר פסק להחזיר את הדיון בעניינו של צו המניעה לבית-המשפט המחוזי. בתוך כך, בית-משפט זה ציין בהחלטתו את הודעת הצדדים, ולפיה הגיעו להסכמה המאפשרת את מימוש הנכס המסחרי, ועל כן צמצם את החלטתו אך בכל הנוגע לדירות המגורים.

העניין הובא איפוא בשנית בפני בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ה' גרסטל), אשר בדין ראה לעצמו סמכות לדון בבקשה לצו מניעה בגדרו של הדיון לגוף התובענה. בית-המשפט המחוזי החליט לדחות את התובענה, ועמה את הבקשה לקבלת סעד זמני, לאחר שלא ראה לקבל את טענתן המרכזית של המבקשות כאילו לא היו מצויות בפרטיהם של הסכמי ההלוואה ולא ידעו כלל על מה חתמו.

על פסק-הדין ערערו המשיבות בפני בית-משפט זה, ובגדרי ערעורן הוגשה הבקשה שבפנַי למתן סעד זמני לתקופת הערעור, על-פי סעיף 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. אף כי בקשה דומה, לדברי בא-כוחן של המבקשות, תלויה ועומדת בפני בית-המשפט המחוזי, הרי על-פי תקנה 471 הנ"ל משהוגש ערעור, נתונה הסמכות להכריע בבקשה בידי בית-משפט זה.

טענות הצדדים

3.המבקשות טוענות כי טובים סיכויי הערעור להתקבל, והן תומכות יתדותיהן באותן טענות שהעלו בפני בית-המשפט המחוזי. לצד זאת, מצביעות המבקשות על הנזק הכבד שייגרם להן, לטענתן, אם יימשכו הליכי ההוצאה לפועל ובעיקר ההליכים לפינוין מדירות המגורים. בעניין זה טוענות המבקשות עוד, בהסתמך על ע"א 9136/02 מיסטר מאני נ' רייז (פ"ד נח(3) 934), כי במסגרתו של הסכם ההלוואה הן לא ויתרו במפורש על ההגנות המוקנות להן בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 ובחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, המגבילות את היכולת לפנותן מדירות מגוריהן. עוד נטען, כי למשיבה 3 – המחזיקה לגרסת המבקשות בנכסים אחרים שבבעלותן אשר ערכם עולה על שווי החוב – לא ייגרם כל נזק אם מימוש הבטוחות יעוכב עד להכרעה בערעור.

משיבה 3, מצדה, טוענת כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים, הואיל והסכם ההלוואה עליו חתמו המבקשות – שנערך לבקשתן ונועד להקל עליהן את פירעון החוב – היה ברור ומפורש, ואף הוסברה להן משמעותו לרבות הויתור על הגנות מפני פינוי מדירות המגורים. לעניין מאזן הנזק טוענת משיבה 3 כי ככל שמתעכב מימוש הבטוחות כך פוחת ערכם של הנכסים, מחד, וגדל החוב, מאידך, עד כי קם חשש כי לא ניתן יהיה לפרוע את מלוא החוב אף אם ימומשו לבסוף הבטוחות כולן. מכל מקום, משיבה 3 מטעימה כי יש להבחין בין הנכס המסחרי, שפינויו לא יגרום למבקשות נזק המצדיק היעתרות לבקשתן, לבין דירות המגורים.

דיון

4.כידוע, בקשה למתן סעד זמני בגדרו של ערעור לא תיעתר על נקלה. יש בדחייתה של התובענה העיקרית בידי הערכאה דלמטה, כדי לעורר ספק בדבר מידת הצידוק שבהענקת סעד בידי ערכאת הערעור (בש"א 243/88 המוטראן הקופטי נ' עדילה ואח' , פ"ד מב(3) 208, 209, וכן י' זוסמן

סדר דין אזרחי (מהדורה שביעית), 865). יתרה מכך, ככל שמשמעותה של דחיית התובענה היא פתיחת הדרך בפני הצד הזוכה למימוש זכויותיו, הרי ככלל, אין לעכב בעדו מלעשות כן, אלא במקרים חריגים. משנה תוקף יש לדברים שעה שאין הסעד המדובר מכוון לשימורו של מצב שהתקיים, אלא לשינוי המצב הקיים (בש"א 2966/96 עטיה נ' עירית תל-אביב-יפו , פ"ד נ(1) 668, 671). על המבקש את מתן הסעד הזמני מוטל איפוא הנטל להוכיח כי קיימת הצדקה מיוחדת להושטת הסעד המבוקש, לאור מאזן הנזק שבינו לבין הצד שכנגד, ולאחר שעלה בידו להראות כי על-פניהם סיכוייו להצליח בערעור אינם מופרכים (ע"א 8226/03

בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לילוף , פ"ד נח(2) 193, 195).

בעניין שבפני, איני רואה צורך לחוות דעה בדבר מידת סיכוייו של הערעור להתקבל. די אם אומר כי לאחר עיון בכתב הערעור לא מצאתי כי הוא משולל יסוד על פניו. משכך, לא תוכל משיבה 3 להיבנות מטענותיה בנקודה זו. ואילו באשר למאזן הנזק, הגעתי למסקנה כי אף שככלל יש להעדיף את עניינה של משיבה 3 בנקיטת צעדים לגביית החוב על פני עניינן של המבקשות בשמירת הנכסים בידיהן, הרי הואיל ושניים מן הנכסים מהם מבקשת משיבה 3 להיפרע הם דירות המשמשות למגורי המבקשות, קם חשש כי פינוין של דירות אלו עוד בטרם הוכרע הערעור יגרום למבקשות נזק קשה, אשר למצער שקול לנזקה של משיבה 3 אם לא ימומשו הבטוחות לעת הזו.

אוסיף, כי משהודיעו המבקשות לבית-משפט זה, בגלגולו הקודם של העניין, כי אין מניעה למימוש הבטוחה בנכס המסחרי, ממילא איני נדרש לדון בבקשתן למנוע את מימושו של נכס זה.

על יסוד האמור, החלטתי לדחות את הבקשה ככל שהדבר אמור בנכס המסחרי, ולהסתפק במתן צו, האוסר על משיבה 3 לפעול למימושן של הבטוחות בדירות המגורים, ובהן בלבד, עד למתן פסק הדין בערעור. זאת, בכפוף לכך כי כל אחת מהמבקשות תפקיד בתוך 14 ימים בקופת בית המשפט סכום של 500,000 ש"ח או ערבות בנקאית אוטונומית, להבטחת נזקיה של משיבה 3 אם הערעור ידחה.

בנסיבות העניין לא ראיתי מקום לעשות צו להוצאות.