ע"א 2962/13חברת רהיטי פורת בע"מ נ. ראובן מסיקה

1.

בפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגן הנשיאה א' יעקב ) בה"פ 6693-10-11 מיום 4.3.2013.

2.

המבקשת 1, חברה הפועלת בתחום הרהיטים (להלן: החברה ), היא הבעלים של נכס מקרקעין מסחרי בעיר נתניה (להלן: הנכס ). מניותיה של החברה הוחזקו על-ידי המבקשת 2 (להלן: עטרה ), שבזמנים הרלוונטיים לאירועים נשוא ההתדיינות הנוכחית הייתה בעלים של נכס נוסף בעיר. המבקשות לא שילמו את חשבונות הארנונה והמים בגין הנכסים האמורים במשך כ-13 שנה, וחובותיהן הצטברו לכדי סך של כ-4.5 מיליון שקל. בשנת 2006 סיכמו עטרה והמשיב בעל פה כי המשיב יפעל להסדרת חובות אלה של המבקשות, ובתמורה לכך התחייבה עטרה להגדיל את הון המניות של החברה כך שהמבקש יהפוך לבעלים של מחצית מהון המניות שלה. המשיב אכן פעל להפחתת חוב הארנונה עד לסך של 260,000 שקל, ואף שילם את החוב הנותר במלואו. ביום 12.4.2007 העלו הצדדים את התחייבויותיהם על הכתב במתכונת של הסכם (להלן: ההסכם ). בנספח שצורף להסכם צוין כי המבקשות קיבלו את אישור עיריית נתניה לכך שחוב הארנונה הוסדר, וכי המשיב מתחייב להסדיר גם את החוב כלפי חברת המים המקומית. לאחר שגם החוב בגין חשבונות המים הוסדר, פנה המשיב למבקשות בבקשה שיקיימו את התחייבותן, אך הן לא עשו כן. בעקבות כך, הגיש המשיב המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי.

3.

בית המשפט קמא קבע כי בין המועד שבו נחתם ההסכם לבין המועד שבו הוגשה המרצת הפתיחה חלפו כארבע שנים וחצי, ובמהלך כל אותה תקופה לא ביטלו המבקשות את ההסכם, ולא העלו כל טענה באשר לכך שנפל בו פגם. טענות ברוח זו לפיהן מדובר בהסכם למראית עין או בהסכם שנחתם מתוך מצוקה, טעות או הטעיה, כך נקבע, הועלו לראשונה בכתב התשובה להמרצת הפתיחה. בית המשפט קמא ציין עוד כי עורכי הדין שערכו את ההסכם העידו כי עטרה חתמה עליו "בלא כל מחאה" וכי בשום שלב לא טענה כי זהו הסכם למראית עין בלבד. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי התחייבויות הצדדים בהסכם היו מדורגות: תחילה נדרש המשיב להסדיר את חובות הארנונה; לאחר מכן נדרשה עטרה להגדיל את הון המניות בחברה ולהקצות למשיב מניות כך שהוא ועטרה יהפכו לשותפים שווים בחברה; בהמשך לכך נקבע שהצדדים יערכו הסכם שותפות ותקנון חברה מעודכן; וכן נקבע כי הנכס ישופץ והחברה תפעיל אותו כנכס מניב, כשלצורך כך יעמיד המשיב לחברה הלוואת בעלים בסך של 100,000 דולר. בית המשפט קמא קבע כי לאור אופיין המדורג של התחייבויות הצדדים, אין ממש בטענת המבקשות לפיה המשיב לא מילא את חלקו בהסכם, בשים לב לכך שעטרה טרם הקצתה לו את המניות בחברה כפי שהתחייבה. נוכח כך, הורה בית המשפט קמא לעטרה לפעול להחייאת החברה, להגדיל את הון המניות בה ולהקצות למשיב מניות כך שעטרה והמשיב יהפכו לשותפים שווים בחברה. כן קבע בית המשפט קמא כי על הצדדים להסדיר את תיקון תקנון החברה כך שלמבקש יוענקו 50% מזכויות הניהול בה. בית המשפט קמא מינה את בא כוחו של המשיב, עו"ד קריטנשטיין, ככונס נכסים לצורך הוצאה לפועל של פסק הדין, וחייב את המשיבות לשאת בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך דינו בסכום כולל של 75,000 שקל. המבקשות פנו לבית המשפט קמא בבקשה לעכב את ביצוע פסק דינו, וזה דחה את הבקשה ביום 7.4.2013 לאחר שקבע כי לא ייגרם למבקשות נזק בלתי הפיך אם ביצוע פסק הדין לא יעוכב, מה גם שהן לא טענו כלל בנוגע לסיכויי הערעור.

4.

ביום 25.4.2013 הגישו המבקשות לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא, ויחד עמו הגישו את הבקשה שלפני.

5.

המבקשות טוענות כי סיכויי הערעור הם טובים. לשיטתן, שגה בית המשפט קמא כאשר התעלם מכך שיחד עם ההסכם, ובאותו מועד, נחתמו בין הצדדים מסמכים נוספים, ובהם הסכם פיקטיבי שבו העניקה אחותו של המשיב הלוואה לעטרה ונספח להסכם זה שבו נאמר כי ההלוואה כבר סולקה. המבקשות גורסות כי מסמכים אלה וההסכם מהווים מסכת הסכמית אחת, וכי שגה בית המשפט קמא

כאשר צמצם את התייחסותו רק להסכם, תוך התעלמות מכך שהמשיב הפר את המערכת ההסכמית הענפה בין הצדדים. המבקשות גורסות בהקשר זה, בין השאר, כי המשיב התחייב לממן את שיפוץ הנכס ולהסבו למגורים, אך לא עמד בהתחייבות זו.

6.

בנוגע למאזן הנוחות, טוענות המשיבות כי החייאת החברה, שעליה ציווה פסק הדין, היא פעולה הכרוכה בתשלום של עשרות אלפי שקלים לצורך כיסוי חובות עבר והסרת עיקולים הרובצים על הנכס, וכן שהקצאת מניות בחברה, המהווה למעשה "איגוד מקרקעין", תהיה כרוכה בחבות במס שעשויה להגיע למיליוני שקלים. המבקשות טוענות, בהקשר זה, כי לחברה אין כל רכוש מלבד הנכס, וכי לעטרה אין כל נכסים נזילים, ולכן לצורך הוצאתו של פסק הדין לפועל ותשלום ההוצאות שהושתו עליה, היא תהיה חייבת למשכן את בית מגוריה או אף, חלילה, למוכרו. לפיכך, טוענות המבקשות כי ביצועו של פסק הדין יגרום להן לנזק בלתי הפיך. הן מוסיפות וטוענות כי המשיב מתנהל "על בסיס תשלום מזומן בלבד" ולכן אם יתקבל הערעור לא יוכלו להיפרע ממנו. הן מוסיפות גם כי אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, יוכל המשיב להעביר את מניותיו לצד ג' או לשעבדן, ובכך להפוך את ערעורן לתיאורטי. כן טוענות המבקשות כי למשיב לא ייגרם כל נזק מעיכוב ביצועו של פסק הדין, ובמסגרת כך מצביעות על כך שהנכס נמצא במצב שאינו ראוי לשימוש ולכן אינו צובר חובות ארנונה. כמו כן, לדבריהן, המשיב הגיש את התביעה למעלה מארבע שנים לאחר שנחתם ההסכם, ואילו היה נגרם לו נזק של ממש, לא היה ממתין זמן כה רב בטרם הגיש את התביעה.

7.

המשיב, מצידו, דוחה מכל וכל את טענות המבקשות. המשיב טוען כי סיכויי הערעור להתקבל הם נמוכים ביותר. במסגרת זאת, מצביע המשיב על כך שעדותם של עורכי דינן של המבקשות תומכת בגרסתו וכן על כך שאין כל תמיכה לטענותיה של עטרה לפיהן הוחתמה בניגוד לרצונה החופשי על ההסכם או כי המשיב הפר את ההסכם. המשיב דוחה גם את טענות המבקשות בנוגע להלוואה הפיקטיבית שניתנה לעטרה כביכול, וממילא גורס כי אין לעניין ההלוואה כל נפקות לענייננו. בכל הנוגע למאזן הנוחות, מציין המשיב כי הוא מוכן להתחייב שלא יפעל בכל דרך להעביר את מניותיו לצד ג' או לבצע כל עסקה בזכויותיו בחברה עד להכרעה בערעור. המשיב מוסיף וטוען כי מצבן הכלכלי הקשה של המבקשות הוא שהוביל לחתימתן על ההסכם עמו, ועל כן אין במצב כלכלי זה כדי להצדיק את עיכוב ביצוע פסק הדין. המשיב טוען גם שנוכח מצבו הכלכלי האיתן (בבעלותו נכסי מקרקעין בשווי של למעלה משמונה מיליון שקל), אין כל חשש כי המבקשות לא יוכלו להיפרע ממנו אם יתקבל ערעורן. כן טוען המשיב כי הנכס עומד בשיממונו מזה כחמש שנים, והדבר גורם לו לנזקים כלכליים רבים, וכי עיכוב ביצוע פסק הדין יעצים נזקים אלה.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה באתי לידי מסקנה כי דינה להידחות.

9.

כידוע, בעל דין שזכה בהליך זכאי לממש את פירות זכייתו, ואין בעצם הגשת הערעור כדי להצדיק את עיכוב ביצוע פסק הדין (ראו: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). הכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין מבוססת על שני שיקולים: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. אשר למאזן הנוחות, כלל ידוע הוא כי חיוב בתשלום כספי יעוכב רק במקרים חריגים, ומקל וחומר שאלה הם פני הדברים בכל הנוגע לחיוב בהוצאות משפט (ראו למשל: ע"א 6820/10 שריף נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה עירון , בפסקה 3 (6.12.2010); רע"א 338/07 אליהו נ' זיסו, בפסקה 6

(15.1.07)) .

10.

בענייננו, המבקשות עותרות למעשה לעיכוב ביצוע של שני רכיבים אופרטיביים בפסק דינו של בית המשפט קמא: תשלום ההוצאות; והחייאת החברה לשם העברת מחצית המניות בה לידי המשיב. בכל האמור לתשלום ההוצאות שהושתו על המבקשות,

יש לומר שאף כי מדובר בסכום שאינו מבוטל (75,000 שקל) הרי שטענתה של עטרה לפיה תשלום סכום זה עלול להוביל אותה להתמוטטות כלכלית אינה מבוססת (השוו: רע"א 1551/13 קבוצת נורגלו רוניגד בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ , בפסקה 10 (28.2.2013)). יצוין בהקשר זה כי המבקשות לא ביקשו פטור מאגרה או מהפקדת עירבון בהליך זה; כי בבעלות עטרה בית מגורים צמוד קרקע ששוויו אינו מבוטל; וכי אף אם היא תידרש ללוות כסף לצורך תשלום ההוצאות, ואף למשכן את ביתה כעירבון להלוואה כזו, הרי שאין מדובר בצעדים בלתי הפיכים המצדיקים את עיכוב ביצועו של פסק הדין. בית משפט זה אכן נוהג לעכב ביצוע החלטות שמשמעותן היא פינוי אדם מביתו (ראו למשל: רע"א 11880/04 פלונית נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , בפסקה 10 (16.11.2009)), אך לא זהו המצב במקרה דנא. בנוסף לכך, מתצהירו של המשיב עולה כי מצבו הכלכלי איתן וכי אין חשש לכך שהמבקשות לא יוכלו להיפרע ממנו אם יתקבל ערעורן.

11.

בכל הנוגע להעברת המניות בחברה לידי המשיב, הרי שנוכח הסכמתו של המשיב, אני מורה כי הוא לא יעביר את מניותיו בחברה לצד ג', ישעבד אותן או יבצע בזכויותיו בחברה כל עסקה עד להכרעתו של בית משפט זה בערעור. בכך מוסר החשש כי העברת המניות לידיו תגרום לנזק בלתי הפיך למבקשות.

12.

הנה כי כן, המבקשות לא הוכיחו כי ייגרם להן נזק בלתי הפיך עקב כך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי לא יעוכב; קל וחומר שהן לא הוכיחו כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתן. בנסיבות אלה, איני מוצאת מקום לקבוע מסמרות בנוגע לסיכויי הערעור, מה גם שהוא נסב במידה רבה על ממצאי עובדה ומהימנות שקבע בית המשפט קמא.

13.

סוף דבר: הבקשה נדחית, בכפוף לאמור בפסקה 10 לעיל. למען הסר ספק, עיכוב הביצוע הארעי של פסק דינו של בית המשפט המחוזי עליו הוריתי בהחלטתי מיום 25.4.2013, מבוטל בזאת. המבקשות ישאו בהוצאות המשיב בסך של 5,000 שקל.