ע"א 322/98 חיפה כימיקלים דרום נ. משרד המסחר והתעשיה

המבקשת היא חברה במעמד של מפעל מאושר לפי חוק לעידוד השקעות הון התשי"ט1959- (להלן: "החוק"), המחזיקה ומפעילה מפעל לייצור חנקת אשלגן בתחום שיפוטה של המועצה האזורית תמר (להלן: "המועצה"). מכוח החוק מוענקים למבקשת, מעת לעת, מענקים כספיים המיועדים לרכישת ציוד למפעלה.

המועצה חייבה את נכסי המבקשת בתשלומי ארנונה כללית. המבקשת טוענת כי היא זכאית לפטור מתשלום ארנונה מכוח הבטחה שלטונית ולכן נמנעה במשך שלוש שנים מלשלם את חיובי הארנונה.

לשם גביית החוב עיקלה המועצה את כספי המענק של המבקשת אצל משרד המסחר והתעשייה - מרכז ההשקעות (להלן: המשיב מס' 1).

המבקשת עתרה לבית משפט קמא בתובענה בדרך של המרצת פתיחה, בה התבקש בית המשפט להורות למשיב מס' 1 להעביר אליה לאלתר את כספי המענק שאושרו לה. כן ביקשה שבית המשפט יצהיר על כך שהמענק איננו ניתן לעיקול בהיותו מיועד רק למטרות שנקבעו בחוק ולכן לא היתה המועצה מוסמכת לעקל את כספי המענק.

ביום 3.11.97 הוצא לבקשת המבקשת צו מניעה זמני שאסר על המשיב מס' 1 להעביר את כספי המענק למועצה. ביום 6.1.98 נדחתה התובענה לגופה ועימה בוטל גם צו המניעה הזמני.

בקשת המבקשת להותיר על כנו את צו המניעה הזמני שניתן ביום 3.11.97 עד להחלטה בערעור על דחיית התובענה, נדחתה על ידי בית משפט קמא. בנמקו את דחיית הבקשה ועימה את הטענה בדבר ייחוד ייעודם של כספי המענק, כותב השופט כי המבקשת "יכולה לעמוד בתנאיו של מרכז ההשקעות על ידי שימוש בכספים אחרים שבידיה, ואין התכלית שלשמה ניתן המענק דבקה בכספים מסוימים".

יחד עם הגשת הערעור על החלטת בית משפט קמא, ביקשה המבקשת להורות כי צו המניעה הזמני שהוצא ביום 3.11.97 בבית המשפט המחוזי יעמוד בתוקפו (חרף ביטולו מיניה וביה על ידי פסק הדין קמא) עד למתן פסק הדין בערעור.

המשיב מס' 1 תומך בבקשת המבקשת, הגם שאין הוא צד לסכסוך שבין המבקשת למועצה.

לטענת המבקשת ביטול צו המניעה הזמני מיום 3.11.97 עלול לגרום לה נזק בלתי הפיך מאחר והכספים שהיא אמורה לקבל, יועברו למועצה לצורכי תשלום הארנונה ולא ישמשו למטרות שקבע החוק לעידוד השקעות הון. המבקשת גם חוששת כי העברת כספי המענק למועצה תיאלץ אותה לפרוע הלוואות שכבר הוענקו לה ולא יועברו אליה תשלומים שהיא היתה צפויה לקבלם. כן טוענת המבקשת כי דחיית בקשתה תחשוף אותה לנזקים גדולים מאלה שעלולים להיגרם למועצה, באם בקשתה הנוכחית תתקבל.

בפנינו, הלכה למעשה, בקשה למתן סעד זמני בערעור על פי תקנה 471 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984-. הבקשה הוגשה, אמנם, באצטלה של בקשה "להתליית תוקפה של החלטה", אך כוונת המבקשת ברורה בתכלית והיא להותיר על כנו, בשלב הערעור, את הסעד הזמני שניתן לה בערכאה קמא למרות שסעד זה בוטל עם מתן פסק הדין עליו הוגש הערעור. תקנה 471 אמנם מסמיכה את בית המשפט להורות על עיכוב ביצוע, כביכול, של ביטול הסעד הזמני והשארתו בעינו עד לבירור הערעור (ראה ספרו של ד"ר זוסמן "סדר הדין האזרחי" מהדורה 7, 865), ברם צו לעיכוב בצוע של סעד " הבא להגן על בעל דין לאחר שנדחתה תביעתו... לא ינתן כדבר שבשגרה. שומה על המבקש-המערער להראות בתצהירו את העובדות המצדיקות מתן צו בנסיבות אלו, היינו, לאחר שניתן נגדו פסק-דין הקובע, לכאורה, שאין למבקש טענה על המשיב" (המ' 537/62 א. רפיח נגד סולוף ושות' בע"מ ואח' , פ"ד ט"ז 2827, 2828).

בענייננו, משמעותו המעשית של הסעד הזמני המבוקש אינו אלא עיכוב ביצוע של חיוב כספי שחייבת המבקשת למועצה וכאשר מדובר בחיוב כספי " אין נטיה לעכב ביצועו של פסק הדין, באשר לרוב אין מדובר בנזק בלתי הפיך שאין לתקנו, מלבד במקרים בהם יש בידי החייב לשכנע כי לא יוכל להיפרע מהזוכה אם יצליח בערעור" (בש"א 216/89 אברהמי ובניו חב' לבנין בע"מ ואח' נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ , פ"ד מ"ג (2)

172, 174).

כאשר מדובר בחיוב כספי, לרוב אין מדובר במצבים בלתי הפיכים (ב"ש 396/86 שטיין נגד חזן ואח' , פ"ד מ' (3) 133, 136) ומשום כך אין הצדקה לחרוג מהעיקרון כי פסק דין יש לקיים עם הינתנו אלא אם קיים נימוק משכנע לסטות מכלל זה. (ב"ש 227/87 קרן כימיקלים בע"מ ואח' נגד ויטקי כימיקלים בע"מ , פ"ד מא' (1) 713, 715).

על פי הכלל הדיוני הנקוט בידינו: "סטייה כאמור עשויה להיות מוצדקת בהתקיים שני תנאים מצטברים: כי למערער סיכויים טובים להצליח בערעורו; וכי אם לא יעוכב הביצוע והערעור התקבל, יהיה זה מן הנמנע - או קשה מאוד - להשיב את המצב לקדמותו.... חשש כזה אינו מתקיים כאשר מול המבקש עומדת המדינה, שחזקה עליה כי היה ותפסיד בערעור, תשיב למבקש את כספו". (בש"א 8240/96 [ע"א 6626/96] חנני נגד פקיד השומה חיפה , פ"ד נ' (5) 403, 405).

הוא הדין, לדעתי, כאשר מול המבקש עומדת רשות מקומית כבמקרה דנן.

בסיכומו של דבר, לא שוכנעתי כי מדובר במצב בלתי הפיך. היפוכו של דבר.

אשר לסיכויי הערעור: בדיון בבקשה לעיכוב ביצוע אין, כמובן, אפשרות לדון באופן יסודי בסיכוייו של כל צד בערעור (ב"ש 396/86 הנ"ל בעמ' 136), עם זאת לאחר שעיינתי במסקנותיה של הערכאה הראשונה ובטיעוני הצדדים, נראה לי שגם התנאי בדבר הסיכויים הטובים לזכות בערעור, אינו מתקיים כאן. גם לא שוכנעתי שכתוצאה מביצוע פסק-הדין לאלתר עלול להיגרם למבקשת נזק, אשר יעלה על הנזק שעלול להיגרם למועצה מעיכוב ביצוע פסק-הדין.

כך הדין גם על פי המשפט העברי. מרגע שניתן פסק-דין המחייב את פלוני לשלם סכום כסף לאלמוני, חל חיוב התשלום.

הלכה היא בקשר לביצוע פסק-דין הנושא חיוב כספי כי:

"אין צריכין לכתוב לו הטעמים והראיות ורק כותבין להם הטענות והפסק-דין וצריך לשלם מיד ואם יסתור הדין יחזרו לו " (ההדגשה שלי י.ג.).

(ר' שו"ע, חו"מ, הלכות דיינים, סימן יד', סעיף ד' ברמ"א).

ובעל "מאירת עיניים", מעיר במקום (ס' כז') שלא חיישינן לטעות בית דין:

"אלא צריך לשלם מיד ויתנוהו לידי התובע ומ"ש (ומה שכתב) ואם יסתור הדין יחזרו לו פירוש הבית דין יחזרו אותו מיד התובע".

וכך גם כתב בעל "נתיבות המשפט" על השו"ע, שם ס"ק טו:

"לשלם מיד ולא חיישינן לטעות ולא יהיה אפשר להוציא המעות".

וכך נפסק בשו"ת הרדב"ז, חלק ג' סימן אלף ז' (תקעח):

אין ממתינין לו עד שיראה אם יוכל לבטל את הדין ולהחזירו".

סוף דבר: הבקשה נדחית.