ע"א 1900/13 המועצה האזורית רמת נגב נ. עמישב נחום

1.

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת צ' צפת ) שניתן בתאריך 30.01.2013 ב-ת"א 5184/08, וזאת עד להכרעה בערעור שהגישו המבקשים על פסק-הדין.

2.

המשיבים, שהיו שניהם תושבי הישוב אשלים במועדים הרלוונטיים, הגישו לבית-המשפט הנכבד קמא תובענה כספית כנגד המבקשים – המועצה האזורית רמת נגב והעומד בראשה, וכנגד נתבע נוסף אשר שימש כקבלן-ביצוע עבור המבקשת 1 (להלן: הקבלן ) – ובגדרה עתרו לקבלת פיצוי בסכום נומינלי של 5,400,000 ש"ח,

בגין נזקים שנגרמו להם ולרכושם עקב פעולות שנעשו לפינוי משתלה שהוקמה והופעלה על-ידם החל משנת 2000, מכח צו ניקיון (להלן: צו הניקיון ) שהוצא על-ידי המועצה האזורית (להלן: המבקשת 1 או המועצה האזורית ) ונחתם על-ידי העומד בראשה (להלן: המבקש 2 או ראש המועצה ).

3.

בית המשפט הנכבד קמא קיבל את טענות המשיבים וקבע כי המבקשים התרשלו באופן ביצוע צו הניקיון. נקבע כי המבקשים פרצו, שלא כדין, לשטח המשתלה (באמצעות קבלן שנבחר ללא מכרז, אשר מפעיל גם את אתר ההטמנה של הפסולת – שהמנכ"ל שלה הוא מזכיר המועצה), מבלי שנתנו למשיבים הודעה מוקדמת על כוונתם לעשות כן באופן שיאפשר להם לפקח על ביצוע צו הניקיון, עקרו את שער המשתלה, הסירו את הגדר המקיפה אותה, נכנסו פנימה עם ציוד הנדסי וגרמו נזקים למשתלה, לצמחיה שגדלה בה ולמערכת ההשקיה שהותקנה במקום.

בית-המשפט הנכבד קמא העריך את נזקי המשיבים על-דרך האומדן (לאחר שקבע כי המשיבים העריכו את נזקיהם ביתר), ובסופו של יום חייב את הנתבעים (המבקשים בבקשה שלפני, והקבלן) לשלם למשיבים פיצויים בסך 1,300,000 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה, וכן הוצאות-משפט ושכ"ט עו"ד בסך 100,000 ש"ח.

4.

פנייתם של המבקשים לבית-המשפט הנכבד קמא בעתירה לעיכוב ביצוע פסק-הדין עד להכרעה בערעור – נדחתה. בית-המשפט הנכבד קמא הדגיש בהחלטתו כי מדובר בפסק-דין המטיל חיוב כספי, ובכגון-דא – ככלל, למעט מקרים חריגים, אין מקום להורות על עיכוב ביצוע. כמו-כן קבע בית המשפט הנכבד קמא כי אין ללמוד גזירה שווה מהחלטת בית-משפט זה ב-ע"א 9784/05 עיריית ת"א נ' גורן (1.12.2005) (להלן: עניין עיריית ת"א ) – שם ניתן עיכוב ביצוע על מחצית סכום הפיצוי בו חויבה עיריית תל-אביב, בסך של כ-12,000,000 ש"ח, מהטעם שביצוע פסק-הדין יפגע בתקציב העירייה ובצרכי התושבים. בית המשפט הנכבד קמא עמד על כך שבענייננו פסק-הדין ניתן כנגד שלושה נתבעים, וחלקה של המועצה האזורית הוא בהתאם, מה גם שמדובר בסכום נמוך משמעותית מזה שנפסק ב עניין עיריית ת"א . עוד קבע בית המשפט הנכבד קמא כי המבקשים לא תמכו בתצהיר את טענותיהם העובדתיות – הן לעניין הפגיעה בתקציב העירייה ובצרכי התושבים, והן לעניין היכולת להיפרע מהמשיבים באם הערעור יתקבל.

5.

מכאן הבקשה שלפני, בגדרה חוזרים המבקשים, בעיקרו של דבר, על הטענות שטענו בבקשה לעיכוב ביצוע שהונחה בפני בית-המשפט הנכבד קמא, ונדחתה.

לטענת המבקשים, סיכויי הערעור טובים, בראש ובראשונה מהטעם שהמשיבים לא הוכיחו את נזקיהם הנטענים, ובמצב דברים זה שגה בית-המשפט קמא כאשר פסק לטובתם פיצוי על-דרך האומדנה.

בנוסף, טוענים המבקשים כי הם פעלו כדין ובסמכות הן בהליך הוצאתו של צו הניקיון והן באופן ביצועו, בעוד שהמשיבים עשו דין לעצמם והתעלמו מהחלטות שיפוטיות בהתדיינויות קודמות בין הצדדים, אשר חייבו אותם לפנות את הפסולת הקיימת על המגרש, וכן לסלק את ידם מן המקרקעין.

כמו-כן, טוענים המבקשים כי לא היה מקום להטיל אחריות ישירה, אישית, על ראש המועצה בנסיבות העניין.

במישור של "מאזן הנוחות", המבקשים טוענים כי "הסכום בו חויבה המועצה על פי פסק הדין הינו סכום נכבד, אשר ככל ותיאלץ המועצה לשלמו יפגע תקציבה באופן משמעותי ותמנע ממנה האפשרות למלא את חובותיה לציבור התושבים בהתאם לתקציבים המאושרים והמתוכננים". לטענת המבקשים, הפגיעה בתקציב העירייה ובצרכי התושבים, לצד קיומו של סיכון ממשי בדבר יכולתם של המשיבים – אנשים פרטיים אשר טוענים כי פעולות המבקשים גרמו להם לחורבן כלכלי ולהפסדים כלכליים עצומים – להשיב את הכספים שישולמו על-פי פסק-הדין, באם הערעור יתקבל, מטים את הכף באופן ברור לעבר קבלת הבקשה.

זו הפעם נתמכה הבקשה בתצהירו של מנכ"ל המועצה האזורית, בו נטען כי תשלום פסק-הדין על-ידי המועצה ישפיע מיידית על התנהלותה הכספית-תקציבית ועל יכולתה לתת שירותים לתושביה. עוד הצהיר מנכ"ל המועצה כי "למיטב אמונתו" ולנוכח הצהרות המשיבים בדבר מצבם הכללי, לא ניתן יהיה להיפרע מהמשיבים אם ביצועו של פסק-הדין לא יעוכב והערעור יתקבל, והמשמעות היא כי כספי המועצה אשר יועדו לחינוך, תשתיות וכד', יאבדו.

6.

לטענת המשיבים, סיכויי הערעור קלושים. לשיטתם, בית-המשפט הנכבד קמא בחן היטב את הראיות שעמדו בפניו וקבע באופן נחרץ כי המבקשים פעלו ברשלנות, בחוסר סבירות ובאגרסיביות לפינוי המשתלה מן המקרקעין, במסווה של צו ניקיון. לעניין הערכת הנזק עמדו בפני בית-המשפט קמא הנכבד שתי חוות דעת שמאיות: האחת – מטעם המבקשים שבית המשפט הנכבד קמא קבע לגביה כי היא לוקה בהערכת-חסר, והאחרת – מטעם המשיבים, שבית המשפט הנכבד קמא קבע לגביה כי הנזק מוערך בה ביתר. בנסיבות אלה, אין פגם בכך שבית המשפט פסק למשיבים פיצויים על-דרך האומדנה.

המשיבים מפנים אל ההלכה הכללית ולפיה דרך כלל לא יעוכב ביצוע של פסק דין כספי, אלא אם נמצאים טעמים מיוחדים לכך. במישור מאזן הנוחות המשיבים מדגישים כי הפגיעה במצבם הכלכלי נגרמה עקב פעולת המבקשים, ועל-כן אין לאפשר למבקשים להיבנות ממצבם זה בגדרי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין.

עוד נטען בתגובה כי המבקשים לא הניחו תשתית עובדתית נאותה להוכחת הטענה בדבר הנזק שייגרם למועצה האזורית באם לא יעוכב ביצועו של פסק-הדין, מה גם שנימוקי הבקשה לעיכוב ביצוע בהקשר זה אינם רלוונטיים ביחס למבקש 2, אשר חויב באופן אישי בפיצוי המשיבים.

תגובת המשיבים נתמכה בתצהירו של המשיב 1, שבו פורטו סכומים ששולמו על-ידו לצורך ניהול התביעה, באופן המעיד, לשיטתו, על יכולת פירעון חרף המצב הכלכלי שאליו נקלע.

7.

למען שלמות התמונה אעיר כי המבקשים לא פעלו בהתאם למצוות תקנה 424 ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולא צירפו את הקבלן (הנתבע מס' 3 בבית-המשפט קמא הנכבד) כמשיב לערעור שהוגש על-ידם ולבקשה לעיכוב ביצוע שלפני, אף שהוא חויב בתשלום עמם.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשה שלפני ובתגובת המשיבים, נחה דעתי כי דין הבקשה – להתקבל בחלקה .

אפרט להלן, בקצרה, את הטעמים להכרעתי זו.

9.

כידוע, הכלל הבסיסי הקבוע בתקנה 466 ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984 הוא כי אין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי לעכב את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים. זכותו של הזוכה ליהנות מפסק הדין בסמוך למועד נתינתו והוא אינו נדרש להמתין להכרעה בערעור. ככל שיתקבל הערעור בסופו של דבר, יהיה על הזוכה להשיב את שקיבל לידי המערער. לפיכך, בית המשפט יורה על עיכוב ביצוע פסק-דין רק במקרים חריגים בהם יוכיח המערער קיומם של שני תנאים מצטברים – כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בין שני שיקולים אלו מתקיימים יחסים של מעין "כלים שלובים": ככל שסיכויי הערעור נראים מוצקים יותר, כך ניתן להקל בדרישה שמאזן הנוחות יטה לכיוון המבקש, ולהפך.

במסגרת התנאי השני בדבר מאזן הנוחות, על המבקש להוכיח כי הנזק הצפוי לו אם לא יעוכב הביצוע ולאחר מכן יתקבל ערעורו, הוא גדול מן הנזק הצפוי למשיב, אם יעוכב הביצוע והערעור יידחה. שאלה מרכזית בהקשר זה היא האם ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. כאשר מדובר בפסק דין המטיל חיוב כספי, הנחת המוצא היא כי התשלום הכספי לזוכה אינו יוצר מצב בלתי הפיך וכספים ששולמו ניתנים להשבה בסופו של יום אם יתקבל הערעור. לפיכך, מוטל על המבקש להוכיח שהמקרה הספציפי הינו חריג ביותר ושקיים חשש מבוסס כי לא ניתן יהיה לגבות בחזרה מהזוכה את הכספים שישולמו לו. טענה בדבר מצבו הכלכלי של הזוכה וחוסר יכולתו של זה להשיב את אשר זכה בו באם יפסיד בערעור, איננה יכולה להיטען בעלמא וצריכה להיות מבוססת. נטל ההוכחה בנקודה זו רובץ, מטבע הדברים, על המבקש, אשר נדרש להציג תשתית ראייתית ועובדתית נאותה לתמיכה בטענותיו, ולא די בהפרחת טענות כלליות שאינן מפורטות (ראו, למשל: החלטתי ב-ע"א 9060/11 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עו"ד אייל ארנברג (17.4.2013) והאסמכתאות הנזכרות שם; וכן: החלטת חברי, השופט י' דנציגר , ב-ע"א 7673/12 תנובה נ' גבעולים (24.1.2013) והאסמכתאות הנזכרות שם).

יחד עם זאת, כאשר מי שמבקש את עיכוב הביצוע הוא גוף ציבורי המופקד על שמירת האינטרס הציבורי – יש מקום להתחשב גם בנזק העלול להיגרם לצדדים שלישיים, או לכלל הציבור, כתוצאה מהחלטה לדחות בקשה לעיכוב ביצועו של פסק-הדין (ראו, למשל: החלטת חברתי, השופטת א' חיות , ב-ע"א 9483/12 מנהל מקרקעי ישראל נ' צוילני נכסים בע"מ (10.3.2013), בפיסקה 6, והאסמכתאות הנזכרות שם; עניין עיריית ת"א ). בנוסף, ניתן לסמוך על כך שיהא בידי אותו גוף ציבורי לשלם את חובו אם יפסיד בערעור – ואף בכך יש להתחשב במסגרת שיקולי "מאזן הנוחות" (ראו למשל: ע"א 322/98 חיפה כימיקלים דרום נ' משרד התעשייה והמסחר (4.3.1998)).

מן הכלל אל הפרט

10.

החלת העקרונות שעליהם עמדתי לעיל – על נסיבות המקרה שלפני מוליכה אותי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי , הכל כאמור בפיסקה 11 שלהלן.

עתה אנמק תוצאה זו:

(א)

במישור של סיכויי הערעור – מסקנת בית-המשפט הנכבד קמא לפיה המבקשים התרשלו כלפי המשיבים באופן ביצועו של צו הניקיון ובעקבות התרשלותם זו נגרמו למשיבים נזקים, מבוססת על קביעות עובדתיות, אשר ערכאת הערעור בדרך-כלל איננה נוטה להתערב בהן, אלא במקרים חריגים (ראו למשל: ע"א 3180/05

זריק נ' ג'רייס (29.4.07); ע"א 9070/04

חסן נ' חסן (11.3.07); ע"א 10225/02

פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ (15.1.04). לפיכך, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה כי על המבקשים לעבור משוכה גבוהה בטרם יתקבל ערעורם לגבי עצם החיוב. עם זאת, טענתם של המבקשים לגבי שיעור הנזק שנקבע על דרך האומדנה, ראויה להישמע.

(ב)

במישור של מאזן הנוחות – נדמה כי הדברים מורכבים מעט יותר. מחד גיסא, הבקשה שלפני נתמכה אמנם בתצהיר של מנכ"ל המועצה, המצביע לכאורה על-כך שביצועו המיידי של פסק-הדין עלול להשפיע על תקציב המועצה האזורית ועל יכולתה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי ציבור התושבים, ואולם זולת טענה כללית זו שבאה ללא פירוט – המבקשים לא הצביעו על פגיעה פוטנציאלית קונקרטית לפעילות המועצה האזורית. זאת ועוד – חזקה על המבקשים כי נערכו לסיכון שתביעתם של המשיבים תתקבל וכלכלו את תקציבי המועצה בהתאם. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי אי-קבלת הבקשה תגרום למועצה האזורית, או לציבור תושביה, נזק ממשי (השוו: עניין עיריית תל אביב ). יתר על כן – אי-ביצועו המיידי של פסק-הדין מוסיף על הפגיעה הממשית, אשר נגרמה למשיבים ולקניינם כתוצאה מהפעולות שנקטו המבקשים כנגדם (על-פי פסק-דינו של בית-המשפט קמא הנכבד), והדבר מטה, לכאורה, את מאזן הנוחות לטובת המשיבים.

עם זאת, אין להתעלם מהצהרתם המפורשת של המשיבים, אשר העידו על עצמם כי מקור פרנסתם נגדע וניזוק בצורה קשה. הצהרה זו, אשר נשמעת מפיהם של אנשים פרטיים, שאינם בעלי איתנות כלכלית מוכחת – יש בה כדי לבסס חשש בדבר יכולתם של המבקשים להיפרע חזרה מן המשיבים, באם פסק-הדין יבוצע וערעורם יתקבל, ולו לגבי שיעור הפיצוי (השוו: בש"א 8240/96 ע"א 6626/96 חנני נ' פקיד השומה חיפה, פ"ד נ (5) 403, 405; ע"א 6647/98 גנן נ' פקיד שומה תל-אביב 4, פ"ד נ"ג (1) 187). העובדה שעל כפות המאזניים מונחת שאלת כושר-ההשבה של כספי ציבור , מחייבת הענקת משקל ממשי לחשש האמור.

11.

בהתחשב במכלול השיקולים הנ"ל, ובתוך אלה: סיכויי הערעור, הכלל לפיו עיכוב ביצוע פסק דין כספי הינו חריג, החשש שמא לא יהא ביכולתם של המבקשים להיפרע מן המשיבים אם יזכו בערעורם וההשלכות האפשריות של תוצאה זו על הציבור, לעומת יכולתם של המשיבים להיפרע מן המבקשים אם הללו יפסידו בערעור – החלטתי, בנסיבות העניין, לקבל את הבקשה באופן חלקי

ולעכב את ביצוע פסק-דינו של בית המשפט קמא הנכבד, ביחס ל מחצית מהסכומים שנפסקו לטובת המשיבים – וזאת עד להכרעה בערעור שהוגש כנגד פסק-הדין.

המבקשים ישלמו, איפוא, למשיבים, בשלב זה, רק מחצית מהסכומים שנפסקו לטובת המשיבים בהתאם לפסק-דינו של בית-המשפט קמא הנכבד, וזאת עד לתאריך 05.06.2013.

לנוכח התוצאה האמורה – אין צו להוצאות בבקשה זו.