ע"א 4965/19 רשות מקרקעי ישראל נ. עזבון המנוחה עאישה זערורה ז"ל- באמצעות

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטת ע' הוד ) מיום 4.6.2019 בת"א 64966-12-15.

רקע

1.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי דן בתביעת המשיבים לפיצויים לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: הפקודה ) בשל הפקעת מקרקעין בשטח של 25,033 מ"ר. תביעת המשיבים לפיצוי הוגשה בשנת 2015, כ-40 שנה לאחר פרסום הפקעת המקרקעין.

2.

בפסק דינו קיבל בית המשפט המחוזי את תביעת המשיבים וקבע כי הפיצוי בגין ההפקעה יהיה לפי שווי החלקה כפי שקבע מומחה מטעם בית המשפט וכי שיעור דמי החכירה האבודים יהיה בשיעור של 6% משווי הקרקע החל מיום 1.1.1986, מועד תפיסת המקרקעין על ידי המבקשת. וכן כי הפיצוי בגין השנים 2016, 2017 וחמישה חודשים משנת 2019 יהיה על פי ממוצע שלוש השנים שקדמו לשנת 2017. כמו כן חייב בית המשפט את המבקשת בשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5% מסכום הפיצוי ובהחזר בגין שכרו של השמאי מטעם המשיבים. תשלום הפיצוי הותנה בהוכחת זכויות וישולם, לאחר הפחתת מסים, בתוך 30 יום לאחר מכן, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד המצאת פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

3.

ביום 21.7.2019 הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין ויחד עמו הגישה בקשה לעיכוב ביצוע ארעי חלקי של פסק הדין, היינו לעיכוב סך של 4.5 מיליון ש"ח מתוך פיצוי של 6 מיליון ש"ח. בבקשתה ציינה המבקשת כי הצדדים אינם חלוקים על זכאות המשיבים לפיצוי בגין ההפקעה, אלא על שיעור דמי החכירה האבודים ממועד תפיסת החזקה במקרקעין על ידה. הבקשה התקבלה בהחלטתי מיום 21.7.2019. ביום 1.8.2019 הוגשה בקשה בהסכמה לעיכוב זמני של ההליך, על מנת לאפשר למבקשת למצות ניסיונות לבוא בדברים עם בעלי הדין בכלל התיקים המעוררים שאלה ביחס לשיעור דמי החכירה, זאת לאחר שביום 23.7.2019 ניתן פסק הדין בע"א 8717/17 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל מוחמד איסמעיל אחמד ז"ל (להלן: עניין איסמעיל ) ובמסגרתו הוחזר לבית המשפט המחוזי הדיון בקביעת הפיצוי והמשיבים בכל אחד מן הערעורים חויבו בהוצאות המערערת, שהיא המבקשת כאן,

בסך של 30,000 ש"ח.

ביום 5.8.2019 הגישה המבקשת בקשה מתוקנת לעיכוב ביצוע שבה ביקשה

לעכב את ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשלמותו וכן להורות על עיכוב ביצוע ארעי בהתאם עד להחלטה בבקשה, משום שלשיטתה לאור פסק הדין בעניין איסמעיל, גדלו סיכויי הערעור שהגישה. זו הבקשה שלפניי.

טענות הצדדים

4.

לטענת המבקשת, יש מקום להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין בשלמותו. לנוכח הסכום הגבוה שנפסק לטובת המשיבים קיים חשש גדול כי יהיה קושי רב בהשבת הסכום לקופה הציבורית. על פי פסיקת בית משפט זה יש חשש מובנה לקושי בהשבת סכום משמעותי, שנפסק לטובת אדם פרטי מן היישוב. עוד נטען כי בשים לב לכך שתביעת הפיצויים הוגשה כ-40 שנה לאחר מועד ההפקעה, אין מדובר בכסף הדרוש למשיבים באופן מידי ולא ייגרם להם נזק מעיכוב פסק הדין. וככל שייגרם נזק למשיבים,

נזקם לא יהיה גדול וניתן יהיה לרפאו. לעומת זאת, הנזק שייגרם לקופה הציבורית במקרה של אי יכולת להשבת הכספים עלול להיות בלתי הפיך.

המבקשת טענה גם כי סיכויי הערעור גבוהים מאוד ולכן פוחת משקלו של שיקול מאזן הנוחות. לשיטתה, פסק דינו של בית משפט זה בעניין איסמעיל מחזק את סיכויי הערעור בעניין כאן ואם תחול הלכת איסמעיל בעניינם של המשיבים, יבוטל פסק הדין במלואו.

5.

המשיבים מצידם, התנגדו לבקשה וביקשו לחייב את המבקשת בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין.

לטענתם, בענייננו לא מתקיימים החריגים המאפשרים עיכובו של פסק דין כספי. מאזן הנוחות נוטה לטובתם באופן מובהק, משום שמדובר בפיצויים בגין פגיעה בקניינם, בעוד שלמבקשת לא ייגרם כל נזק ממימוש פסק הדין. טענתה של המבקשת

כי המשיבים הם "אנשים פרטיים מן היישוב" לא גובתה בראיות, ולמעשה המשיבים הם אנשים אמידים ועתירי נכסים. לגיבוי טענתם צירפו רשימת נסחי רישום מקרקעין וטענו כי עיכוב ביצוע יגרום להם נזק חמור ובלתי הפיך, משום שהדבר ימנע מהם רכישת קרקע אחרת והחזרת המצב לקדמותו.

6.

ביחס לסיכויי הערעור, נטען כי אלו קלושים, גם לאחר מתן פסק הדין בעניין איסמעיל, שהתייחס לגישות שמאיות שונות מאשר בענייננו. נטען כי המחלוקת בין הצדדים, כפי שעולה מכתב הערעור שהגישה המבקשת, נוגעת לשיעור חישוב דמי החכירה ביחס לשווי הקרקע

– לפי 6% משווי החלקה כעמדתם או לפי 1.5%

בקרקע חקלאית ו-2.5% בקרקע בייעוד למגורים כעמדת המבקשת. כן נטען כי הבקשה מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט באשר מדובר בפיצויים שהיה על המבקשת לשלם למשיבים לפני זמן רב וכן כי במצב הנוכחי בשוק הנדל"ן כל עיכוב מסב להם נזק בכל הנוגע ליכולתם לרכוש מקרקעין חליפיים.

לשיטת המשיבים, הבקשה מבוססת על פרשנות שגויה של פסק הדין בעניין איסמעיל, שבו לא התקבלה עתירת המבקשת להעדיף את חוות הדעת השמאית מטעמה.

כן נטען כי גם אם יתקבל ערעור המבקשת, והעניין יוחזר לבית המשפט המחוזי, ייפסקו פיצויים בשיעור ניכר, גבוה מזה שכבר נפסק. לפיכך, טוענים המשיבים, אין כל מקום לעכב את ביצוע פסק הדין ולכפות על המשיבים פרק זמן ממושך נוסף עד לקבלת הפיצוי. כך גם נטען כי המבקשת לא ציינה כל טעם מדוע יעוכב אף סכום הפיצוי שנקבע בחוות הדעת שהוגשה מטעמה היא, בסך 1,417,745 ש"ח, בשעה שכל טענותיה בערעור מכוונות לאימוץ חוות דעת זו ומבלי שהגישה בקשה לתיקון כתב הערעור.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובנספחים שהגישו ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי, כך שרק חלק מהסכום שבתשלומו חויבה המבקשת יעוכב.

8.

כידוע, זכאי זוכה לפירות זכייתו ואין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע פסק הדין אלא במקרים חריגים שבהם מתקיימים סיכויי ערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש . תנאים מצטברים אלו מקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כחות", כך שככל שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש באופן משמעותי, יפחת נטל השכנוע ביחס לסיכויי הערעור, כאשר השיקול העיקרי הוא שיקול מאזן הנוחות (ע"א 2642/19 מועצה מקומית הר אדר נ' מרכז קניות דוד ויונתן בע"מ , פסקה 11 והאסמכתאות שם (20.5.2019)). כך ככלל, וכך בפסק דין כספי בפרט, שכן ההנחה היא כי אין בביצועו של פסק הדין כדי להביא למצב עניינים בלתי הפיך. לפיכך, יש להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין כספי רק במקרים חריגים, שבהם הציג המבקש תשתית ראייתית איתנה לכך שמצבו הכלכלי של המשיב לא יאפשר לו לגבות את כספו בחזרה ככל שיתקבל ערעורו (ע"א 9890/17 ויסולי נ' אלרן (ד.ד.) השקעות בע"מ , פסקה 14 והאסמכתאות שם (10.1.2018)).

9.

הצדדים חלוקים ביחס להשלכת פסק הדין בעניין איסמעיל על סיכויי הערעור שהגישה המבקשת. על פני הדברים, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, סיכויי הערעור אינם קלושים, וקביעות בית משפט זה בעניין איסמעיל משליכות על בחינת פסק דינו של בית המשפט המחוזי ביחס לחוות הדעת השמאיות שהונחו בפניו, הן זו של המומחה שמונה מטעמו ואשר חוות דעתו התקבלה והן זו של מומחית המבקשת.

10.

באשר לשיקול מאזן הנוחות, הרי שבנסיבות מסוימות גובהו של הפיצוי שנפסק מהווה שיקול בהערכת החשש לאי השבתו אם יתקבל הערעור (ראו למשל ע"א 8693/11 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח ניב יבור ז"ל , פסקה 10 והאסמכתאות שם (7.2.2012); ע"א 1034/16 מדינת ישראל נ' מנירב , פסקה 6 (31.3.2016)). אכן, בעניינו, המדובר בסכום משמעותי של כ-6 מיליון ש"ח, המקים חשש מפני אי יכולת להשיבו. המשיבים מצידם טענו בהקשר זה, כי יהא בכוחם להשיב את הסכום בו זכו אם יידרשו לעשות כן, לנוכח מצבם הכלכלי האיתן בהיותם אנשים אמידים ובעלי נכסים. לתגובתם לא צורף תצהיר אולם צורפו אליה נסחי רישום מקרקעין מהם עולה כי בבעלות כל אחד מהם נכסי מקרקעין שונים (תוך שציינו בתגובתם מהו ייעוד החלקות השונות שבבעלותם). בנסיבות אלו, לא מצאתי כי די בכך להפיג את החשש האמור.

יחד עם זאת, לא ראיתי מקום להיענות לבקשה במלואה. אין מחלוקת כי המשיבים זכאים לפיצוי בגין הפקעת הקרקעות, שהרי המבקשת עצמה הגישה חוות דעת שמאית לבית המשפט המחוזי שהעמידה את סכום הפיצוי על כ-1.5 מיליון ש"ח. לפיכך, גם אם יוחזר הדיון בעניין לבית המשפט המחוזי, כפי שנעשה בעניין איסמעיל, ברי כי בסופו של יום, יזכו המשיבים בפיצוי. בנסיבות אלו, כאשר ההפקעה בוצעה לפני עשרות שנים, אין מקום לעכב את פסק הדין במלואו.

11.

לפיכך, אני מורה על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי באופן חלקי, כך שמהסכום הכולל יעוכב תשלום סכום של 4.5 מיליון ש"ח, עד להכרעה בערעור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.