ע"א 7134/13 עיריית סחנין נ. בני עאדל ג'באלי בע"מ

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו מיום 23.7.2013 של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד"ר מ' רניאל ) בת"א 40950-07-10 בגדרו חויבה המבקשת לשלם למשיבה סכומי כסף בקשר עם חוזה שנכרת ביניהן.

רקע

1.

בין המבקשת לבין המשיבה נכרת חוזה ל"בניית אצטדיון 'דוחא' טריבונה צפונית". לאחר השלמת בניית האצטדיון נפלה בין הצדדים מחלוקת באשר לגובה התשלום שעל המבקשת לשלם למשיבה. במסגרת תביעה שהגישה המשיבה נגד המבקשת, הגיעו הצדדים להסדר דיוני, שאושר על-ידי בית משפט קמא, לפיו ימונה מומחה שיחווה דעתו בשאלות שבמחלוקת ביניהם, ופסק דינו של בית משפט קמא יינתן על סמך ממצאי חוות הדעת ותשובות המומחה לשאלות ההבהרה של הצדדים. ביום 23.7.2013 ניתן פסק דינו של בית משפט קמא בגדרו התקבלה חלקית תביעת המשיבה ונפסק כי על המבקשת לשלם למשיבה סכומי כסף, נוסף על סכומים שכבר שולמו לה.

כלפי פסק דינו של בית משפט קמא הגישה המבקשת ביום 22.10.2013 ערעור, וביום 30.10.2014 הגישה המבקשת את הבקשה דנא לעיכוב ביצוע פסק הדין.

יצוין, כי כעולה מטענות הצדדים, המשיבה פתחה בהליכי הוצאה לפועל לגביית הכספים שנפסקו לזכותה בפסק דינו של בית משפט קמא לאחר שהמבקשת לא מילאה אחר הוראות פסק הדין.

טענות הצדדים בתמצית

2.

בבקשה נטען, כי "נכון להיום שילמה המבקשת למשיבה יותר מן החוב הפסוק בערכים נומינליים כולל הוצאות משפט שנפסקו לחובתה ... וכי אם תזכה המבקשת בערעור שהגישה ולו באופן חלקי", כל סכום שיופחת מהחיוב שהוטל עליה ודאי יעלה על יתרת חובה כלפי המשיבה (שהוערך בכ-695,248 ש"ח). המבקשת מפרטת באריכות יתרה את טענותיה כלפי פסק דינו של בית משפט קמא. לעניין מאזן הנוחות נטען בקצרה כי "המבקשת הוכיחה לאורך כל התקופה שהיא מסוגלת לשלם את חובותיה בכלל, ובתיק הספציפי בפרט ועל כן היה ובסופו של יום יידחה הערעור תשלם המבקשת את יתרת החוב בתיק, ברם במידה והיא תזכה בערע[ו]ר ספק רם [צ"ל – רב] אם היא תוכל להיפרע מאת המשיבה".

3.

המשיבה טוענת, כי דין הבקשה להידחות. נטען, כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, שכן פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס במידה רבה על ממצאי המומחה שהגיש את חוות דעתו בהתאם להסכמה הדיונית שבין הצדדים. באשר למאזן הנוחות נטען, כי טענת המבקשת בדבר האפשרות שתתקשה להיפרע ממנה נטענה בעלמא, ומה גם ש"איתנותה הכלכלית מפורסמת ברבים".

דיון והכרעה

4.

לאחר העיון בבקשה ובתשובה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. המבקשת עותרת לעיכוב ביצועו של פסק דין כספי, וכידוע במקרים אלה, הנטל החל על מבקש עיכוב הביצוע לשכנע כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו הוא נטל כבד, שהרי ככלל לא אמור להיות קושי להחזיר את המצב לקדמותו אם תשונה תוצאת הפסק. באשר לסיכויי הערעור, אציין בקצרה, ובזהירות הנדרשת, שספק אם ניתן לטעון כי אלה גבוהים. פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס, במידה רבה, על חוות דעתו ותשובותיו של מומחה שמונה על יסוד הסדר דיוני בין הצדדים. עתה תוקפת המבקשת את האופן בו פירש בית משפט קמא את ההסדר הדיוני, לו היתה צד, ואת המשקל שניתן לממצאי המומחה. סבורני, כי בנסיבות אלה ניצבת בפני המבקשת משוכה גבוהה, ומכאן, שעל פני הדברים, קיים קושי לקבל את הטענה כי סיכויי הערעור גבוהים.

באשר למאזן הנוחות, איני סבור כי עלה בידי המבקשת לשכנע כי זה נוטה לטובתה. אף שהמבקשת טוענת כי הוכח שהיא מסוגלת לשלם את חובותיה, הרי שטענה זו אינה נתמכת בהתנהלותה בתיק – נזכיר, כי המשיבה נאלצה לפתוח בהליכי הוצאה לפועל נגד המבקשת לאחר שזו לא מילאה אחר הוראות פסק דינו של בית משפט קמא. מעבר לכך, המבקשת לא הניחה כל תשתית להוכיח כי תתקשה להיפרע מן המשיבה ככל שערעורה יתקבל (ראו בעניין זה בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה , פ"ד נ(5) 403, 405 (1997)). בנסיבות אלה, אינני סבור כי עלה בידי המבקשת לשכנע כי בענייננו יש מקום לחרוג מן הכלל לפיו בעל דין זכאי לממש את פרי זכייתו, ועל כן דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.

לסיום יצוין כי לא ניתן שלא להעיר על היקף טענות הצדדים, ובמיוחד המבקשת, שאינו עומד בכל יחס לסוגיה שעל הפרק. מעבר לכך שהדבר מכביד על בית המשפט וגוזל משאבים שיפוטיים מעבר לצורך, אין בו כדי לשרת את עניינם של הצדדים עצמם, האמורים להציג בבקשה מכגון דא טיעונים ממצים, בהירים וממוקדים, ולא לערוך "חזרה כללית" לקראת הדיון בערעור.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך 7,500 ש"ח .