ע"א 7091/14 שירותי בריאות כללית נ. פלוני

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' יעקבי ) מיום 7.9.2014 בת"א 9141/07, בגדרו חויבה המבקשת לשלם למשיבים סכום כולל של 250,000 ש"ח במסגרת תביעה נזיקית שהגישו נגד המבקשת.

רקע והליכים קודמים

1.

המשיבה 1, בתם של המשיבים 2 ו-3 (להלן: המשיבים ), נולדה ביום 7.4.1982 כשהיא סובלת ממיקרוצפולוס מולד. לאחר השתלשלות דיונית מסוימת, הוסכם כי המחלוקת בין הצדדים תמוקד בשאלה האם נפגעה האוטונומיה של המשיבים, בכך שרופאי המשיבה לא דיווחו להם אודות ממצאים חריגים שהתגלו בבדיקת האולטרא-סאונד של המשיבה 2 - חוסר התאמה בין גודל העובר לבין גיל ההיריון. לאחר ששמע מומחה מטעם בית המשפט, קבע בית משפט קמא כי האוטונומיה של המשיבים אכן נפגעה בכך שלא דווח להם על הממצא שעלה בבדיקה ועל השלכותיו האפשריות, כפי שהיה ידוע אז על-פי הידע הרפואי. בית משפט קמא סבר, כי לצורך השאלה האם נפגעה האוטונומיה של המשיבים, אין נפקא מינה לכך שבתקופה הרלבנטית לא ניתן היה לאבחן, כפועל יוצא של הממצא, נזק ממשי ברמת ודאות גבוהה. לבסוף נקבע, כי אין לחייב את המבקשת "בפיצויים על הצד הגבוה, כנהוג במקרים של פגיעה חמורה באוטונומיה. כך בעיקר לנוכח אפשרויות הפעולה המצומצמות שהיו בעקבות הקשיים בקביעת הנזק המסתבר מהממצאים שנתגלו". לאחר כל זאת, חייב בית משפט קמא את המבקשת בתשלום פיצויים למשיבים בסך 200,000 ש"ח, וכן בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ש"ח.

2.

המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע. המבקשת מבקשת, כי נורה על עיכוב ביצוע תשלום הפיצויים וההוצאות בהם חויבה או לחלופין, כי נורה על הפקדת סכומים אלה בקופת בית המשפט.

לטענת המבקשת, סיכויי הערעור גבוהים נוכח סטיית בית משפט קמא מההלכות באשר למהות ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה. לטענת המבקשת, בענייננו אין מדובר במצב שבו רופא מסתיר ממטופליו מידע רפואי, ובכך מונע מהם אפשרות לבחור כיצד לנהוג בגופם, שכן, גם על-פי חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, בתקופה שבה נערכה הבדיקה, לא ניתן היה להסיק מממצאי הבדיקה על הנזק שהתממש בסופו של יום. המבקשת טוענת, כי שיקולי מאזן הנוחות אף הם מטים את הכף לעבר קבלת הבקשה, שכן לטענתה, יהיה, לכל הפחות, "קשה ביותר" להשיב את המצב לקדמותו אם ערעורה יתקבל. המבקשת מבססת טענתה זו על דברי המשיבים בבית משפט קמא, כי הטיפול בבתם, המשיבה 3, כרוך בהוצאות רבות, וכי המשיבה 2 לא עבדה תקופה משמעותית וכי גם כיום היא עובדת במשרה חלקית בלבד.

3.

המשיבים טוענים כי דין הבקשה להידחות. תחילה נטען, כי יש לדחות את הבקשה מאחר שהטענות בה לא נתמכו בתצהיר מטעם המבקשת, כנדרש. המשיבים טוענים גם, כי המבקשת לא ביססה את טענותיה בדבר הקושי להשיב את המצב לקדמותו ככל שערעורה יתקבל. המשיבים מדגישים, כי שניהם עובדים ומשתכרים שכר מכובד, וכי בבעלותם דירה. נטען גם, כי סיכויי הערעור "קלושים". הוסבר, כי בית משפט קמא קבע כי האוטונומיה של המשיבים נפגעה מכך שלא יודעו על הממצא החריג ועל השלכותיו האפשריות - כפי שהיו ידועות באותה תקופה - ולא נקבע, כפי שטוענת המבקשת, כי הפגיעה נובעת מכך שהם לא יודעו על האפשרות להתממשות הנזק הספציפי שנגרם בסופו של יום.

דיון והכרעה

4.

לאחר העיון בבקשה ובתשובה באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

תחילה אציין, כי לא ראיתי לדחות את הבקשה מהטעם שלא צורף אליה תצהיר. בפסיקה נקבע בעניין זה כי "אכן, לעיתים חייב בעל דין, העותר לעיכוב ביצועו של פסק דין, לתמוך את בקשתו בתצהיר על מנת להוכיח כי עלול להיווצר מצב בלתי הפיך אם פסק הדין יבוצע. הדבר נדרש כאשר לא ניתן ללמוד על החשש להיווצרותו של מצב בלתי הפיך מן הנתונים הקיימים" (רע"א 4665/02 אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' מגה טי.וי ישראל בע"מ

(18.7.2002)). בתוך כך, ובמסגרת "הנתונים הקיימים", רשאי מבקש עיכוב הביצוע להסתמך על נתונים הקיימים בתיק שעליו מוגש הערעור כגון פרוטוקולים, תצהירים וראיות אחרות שהוגשו (השוו לרע"א 7799/13 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני , פסקה 7 וההפניות שם (26.11.2013)). כך נעשה בענייננו, שכן טענות המבקשת באשר למצבם הכלכלי של המשיבים התבססו על דברי המשיבים עצמם בשלבים שונים של ההליך שהתנהל בפני בית משפט קמא.

עם זאת, ראיתי לדחות את הבקשה מהטעם שהיא אינה עומדת באמות המידה הנדרשות לשם קבלת בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין. כידוע, בעל דין המבקש לעכב את ביצועו של פסק דין נדרש להראות כי לערעורו סיכויים טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו.

באשר לסיכויי הערעור - על פני הדברים, אמנם לא ניתן לבטל את סיכויי הערעור, נוכח השאלה המתעוררת בו באשר להיקף פרישתו של ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה, אך לצד זאת, איני סבור כי ניתן לומר שסיכוייו טובים באופן שיש בהם כשלעצמם כדי להטות את הכף לעבר קבלת הבקשה.

באשר למאזן הנוחות - גם בשיקול זה אין כדי להטות את הכף לעבר קבלת הבקשה. בענייננו עותרת המבקשת לעיכוב ביצועו של פסק דין כספי, ו"במקרים אלה, הנטל החל על מבקש עיכוב הביצוע לשכנע כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו הוא נטל כבד, שהרי ככלל לא אמור להיות קושי להחזיר את המצב לקדמותו אם תשונה תוצאת הפסק" (ע"א 7134/13 עיריית סחנין נ' בני עאדל ג'באלי בע"מ (18.11.2014)). איני סבור כי המבקשת עמדה בנטל זה. כעולה מתשובתם, המשיבים מחזיקים מזה זמן במשרות שבצדן שכר מכובד, ובבעלותם נכס ששוויו עולה משמעותית על הסכום שנפסק לזכותם. בנסיבות אלה, וכאשר המבקשת לא טענה לנזקים אחרים שעלולים להיגרם לה, אין לקבל את הטענה כי מאזן הנוחות נוטה לעבר קבלת הבקשה. מבלי להקל ראש בסכום בו מדובר, אין ענייננו במקרה בו גובה הסכום מהווה כשלעצמו נתון המצביע על קושי אפשרי להשיבו, מה גם שככלל אין לעכב תשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין, כך שבסופו של דבר עסקינן בסכום של 200,000 ש"ח.

5.

סוף דבר. הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך 3,000 ש"ח.