ע"א 4613/20 יואב ים נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה בצד ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ד' חסדאי ), שהורה על סילוק בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישו המבקשים מחמת מעשה בית דין. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי המבקשים לא הצביעו על הבדל ממשי ומשמעותי בין הבקשה לאישור נושא ההליך דנן ובין בקשות אישור אחרות שהוגשו על ידי המבקש 2 לפניי ואחרים (שיוצגו כולם על ידי אותו בא כוח של המבקשים לפניי) ונדחו בפסק דין קודם מיום 1.3.2018 (ערעור על דחייתן נדחה אף הוא בפסק הדין בע"א 2260/18 לנגר נ' בנק הפועלים בע"מ (1.4.2019) (להלן: ע"א 2260/18 ) ). נקבע כי אין הצדקה לשמוע מחדש את בקשתם, שהיא אינה אלא ניסיון לערוך "מקצה שיפורים" בבקשות לאישור תובענה ייצוגית שנדחו בפסק דין חלוט; וכי בנסיבותיה החריגות של הבקשה לאישור נושא ההליך דנן יש מקום להורות על סילוקה על הסף כבר בשלב הנוכחי. נוכח קביעות אלו ואחרות הורה בית המשפט כי המבקשים יישאו ביחד ולחוד בהוצאות כל אחד מהמשיבים בסך כולל של 20,000 ש"ח וכי התשלום יבוצע עד ליום 2.8.2020.

המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין לבית משפט זה, ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע, היא הבקשה שלפניי. לטענת המבקשים, בתמצית, שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי הם מושתקים מלטעון את הטענות שנכללו בבקשה לאישור מטעמם, ולא הייתה הצדקה לסלק את בקשתם על הסף בשל החפיפה שנקבעה לכאורה בין ההליכים (שעליה הם משיגים). לפיכך סבורים המבקשים כי סיכויי ערעורם גבוהים. אשר למאזן הנוחות נטען כי ההוצאות שנפסקו לחובת המבקשים חותרות תחת תכליתו של הליך התובענה הייצוגית והן בעלות אפקט מצנן (ובהקשר זה צורפו לבקשה דו"ח רווח והפסד של תיק העצמאי של המבקש 1 ותדפיס תנועות בחשבון הבנק שלו וכן ריכוז יתרות בחשבון של המבקש 2 בבנק הדואר, ותצהיר מטעמו שלפיו מדובר בחשבון היחיד בבעלותו).

דין הבקשה להידחות. כלל הוא כי הגשת ערעור כשלעצמה אין בה כדי לעכב את ביצועו של פסק הדין שעליו הוגש ערעור (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בית המשפט יחרוג מכלל זה מקום שבו הוכחה התקיימותם של תנאים מצטברים, המקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות": סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. בעניין האחרון נדרש המבקש להוכיח כי ייגרם לו נזק בלתי הפיך אם תידחה בקשתו לעיכוב ביצוע וערעורו יתקבל.

במקרים בהם מבוקש עיכוב ביצוע של פסק דין המטיל חיוב כספי הנטייה היא שלא להיעתר לבקשה אלא במקרים חריגים, ודברים אלו יפים ביתר שאת שעה שמבוקש לעכב תשלומן של הוצאות משפט (ראו, מני רבים, ע"א 6894/13 פלונים נ' אורט ישראל , פסקה 4 (17.10.2013); ע"א 7091/14 שירותי בריאות כללית נ' פלונית , פסקה 4 (10.12.2014); ע"א 4923/09 ערפאת נ' בנק הפועלים בע"מ , פסקה 6 (23.8.2009)). בענייננו, מבלי שאטע מסמרות בשאלת סיכויי הערעור, איני סבור כי במישור מאזן הנוחות, הוא אבן הבוחן המרכזית לבחינת בקשות מעין אלו, הציגו המבקשים תשתית עובדתית שתתמוך בקבלת בקשתם לעיכוב ביצוע פסק הדין, וזאת גם בהינתן המסמכים שצורפו לה ולאחר עיון בהם. מכל מקום, לא נטען לפניי (וממילא לא הוכח) כי אם יתקבל ערעורם, ייתקלו המבקשים בקושי בהשבת הסכומים שיועברו לידי המשיבים. לפיכך, מטה מאזן הנוחות את הכף לדחיית הבקשה, וזאת גם בשים לב לסכום הכולל של ההוצאות שנפסקו לחובת המבקשים (השוו לסכום ההוצאות שנדון בהחלטה מיום 23.5.2018 בע"א 2260/18).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.