ע"פ 5529/12 אוהב ציון נ. מדינת ישראל

לפני שתי בקשות לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' שוהם ) בת"פ 40183-02 מיום 18.4.2012, במסגרתו הושתו על אהרון אוהב-ציון (להלן: אהרון ) שלוש שנות מאסר וחצי לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרו; מאסר על תנאי; תשלום קנס בסך של 500,000 ש"ח או 15 חודשי מאסר תמורתו. כן הושתו במסגרתו על בנימין רביזדה (להלן: בנימין ) שבע שנות מאסר לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרו; מאסר על תנאי; תשלום קנס בסך של 2,500,000 ש"ח או 35 חודשי מאסר תמורתו.

העובדות לפי כתב האישום והכרעת דינו של בית המשפט המחוזי

1.

כתב האישום, המשתרע על פני קרוב ל-40 עמודים (כ-110 עמודים אם כוללים את הנספחים), מייחס למבקשים עבירות רבות, כדלקמן; החזקה וניהול מקום למשחקים אסורים (להלן: בתי קזינו ) – עבירה אחת לבנימין ושלוש עבירות לאהרון; קשירת קשר לביצוע פשע וגניבה על ידי עובד, זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בטענה כי המבקשים היו שותפים למעשי הגניבה שביצעה אתי אלון (להלן: אתי ) בפרשת הבנק למסחר. על פי כתב האישום, המבקשים ניהלו כאמור בתי קזינו שונים בארץ ובחו"ל. כמו כן, עסקו המבקשים, בנפרד, בניכוי שיקים תמורת עמלה, במתן הלוואות בריבית וכן במתן אשראי בריבית למהמרים. במסגרת זו אישרו המבקשים מתן אשראי בסכומים גבוהים לעופר מקסימוב (להלן: עופר ), אחיה של אתי, שנהג להמר בבתי הקזינו של המבקשים. כמו כן ערבו המבקשים לעופר האחד כלפי השני ביחס לאשראי שניתן לו. בתקופה הרלבנטית לכתב האישום צבר עופר חובות במיליוני שקלים. כתב האישום מייחס לבנימין ולאהרון ידיעה על כך שעופר מהמר בסכומים עצומים, כי אחותו עובדת בבנק למסחר וכי עופר צפוי להחזיר את הסכומים על חשבון האשראי שקיבל. כתב האישום מתאר כיצד בפרק זמן זה קשרו המבקשים קשר עם אתי, עופר ואביגדור אלון (להלן: אביגדור ), אביהם של אתי ושל עופר, לגנוב כספים מן הבנק למסחר בהיקפים של עשרות מיליוני שקלים (בנימין: לפחות 144,000,000 ש"ח; אהרון: לפחות 47,794,000 ש"ח) – זאת באמצעות זיוף המחאות והעברות בנקאיות.

2.

נוסף על כך, הואשם בנימין באישום נוסף של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. על פי כתב האישום, זייף בנימין 99 שיקים בעצמו או באמצעות אחרים, זאת על ידי רשימת שמות מוטבים פיקטיביים והטבעת חתימות היסב, בסכום כולל של 23,021,600 ש"ח.

3.

כמו כן יוחסו למבקשים ביצוע פעולה ברכוש אסור על פי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון ); עבירות מס על פי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה ) וכן עבירות מס על פי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מע"מ ) . נוסף על כך הואשם אהרון בסחיטה באיומים ובאיומים של אבי בן-גיאת (להלן: בן-גיאת ), שלווה ממנו כספים. בנימין הואשם עוד בשיבוש מהלכי משפט (מספר עבירות), בשל ניסיונו להעלים את מסמכי הנהלת החשבונות ושאר הרשומות במשרדו באמצעות אחרים, וכן מכיוון ששלח אדם מטעמו לצורך משיכת כספים מחשבונות בנק בטרם המשטרה תתפוס את הכספים.

הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי

בבית המשפט המחוזי כפרו המבקשים בכל המיוחס להם.

4.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקשים בהחזקה ובניהול בית קזינו. באשר לבנימין ביסס בית המשפט את ההרשעה על יסוד הודעותיו של עמרם נסריאצ'י (להלן: נסריאצ'י ) במשטרה וכן בהתבסס על הודעות נוספות מטעם אחרים, שהתקבלו כראיות מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש] (להלן: פקודת הראיות ). באשר לאהרון ביסס בית המשפט את ההרשעה בעיקרו של דבר על קלטת שיחותיו של אהרון עם איציק בר-מוחא, מהן עולה כי אהרון היה שותף בניהול בית הקזינו במבשרת ציון. יחד עם זאת הרשיע בית המשפט את אהרון בעבירה אחת בלבד, משלא הוכח האמור בכתב האישום ביחס להחזקה וניהול של שלושה בתי קזינו על ידיו.

5.

באשר לפרשת הבנק למסחר קבע בית המשפט כי לא היה די בראיות הנסיבתיות שהציגה המשיבה על מנת להביא להרשעת השניים בקשירת קשר לביצוע הגניבה ובביצועה. זאת בין השאר לנוכח העובדה שאתי פעלה בחשאיות ולא שיתפה את הסובבים אותה במעשיה. כמו כן זיכה בית המשפט את המבקשים מעבירת הגניבה על ידי עובד, בהיעדר תשתית ראייתית המלמדת כי המבקשים היו בסוד התוכנית העבריינית. יחד עם זאת הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקשים בקבלת נכסים שהושגו בפשע לפי סעיף 411 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). לעניין זה קבע בית המשפט כי המבקשים פעלו ב"עצימת עיניים" לגבי מקור הכספים שקיבלו מעופר, ונמנעו מלברר את החשד לפיו מדובר בכספים גנובים או "בלתי כשרים". על כן קבע בית המשפט המחוזי כי יש לראותם כמי שהיו מודעים לטיב המעשה (קבלת הנכסים) ולהתקיימות הנסיבות (כלומר, כי הנכסים הושגו בפשע). זאת למד בית המשפט על יסוד ראיות נסיבתיות, ובעיקרן העובדה שהמבקשים המשיכו להלוות לעופר כספים בסך מיליוני שקלים אף על פי שידעו כי אין לו כל מקורות מימון, היכרותם של המבקשים עם אתי אלון והעובדה שידעו כי היא ערבה לחובות העתק של אחיה (בשכר של עובדת בנק), וכן הדרך העקלקלה בה קיבלו את השיקים, שכללו שמות מוטבים זרים בסכומים גבוהים ביותר. על כן הרשיע בית המשפט את המבקשים בקבלת נכסים שהושגו בפשע כאמור.

כמו כן הורשעו המבקשים על סמך תשתית עובדתית זו בעבירות של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 418 לחוק, בשימוש במסמך מזוייף לפי סעיף 420 לחוק וכן בקבלת דבר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק. על פי הכרעת הדין, הנחה בנימין את איש אמונו, בני קטאשווילי (להלן: קטאשווילי ) להטביע חתימות הסב מזוייפות על 15 שיקים. זאת למד בית המשפט מעדותו של קטאשווילי עצמו (שהוגשה מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות) וכן מעדויות נוספות. כך עשה גם אהרון לגבי 12 שיקים – ואף הודה בכך, אם כי ציין שלא ידע שהדבר אינו כשורה. בית המשפט קבע כי מהנסיבות ניתן ללמוד שהמבקשים היו מודעים היטב לטיב המעשה ולנסיבותיו. בית המשפט הטעים כי הזיוף בוצע בנסיבות מחמירות נוכח הביצוע השיטתי של העבירות, ממדיהן הגדולים וכיוצא באלה פרטים.

6.

כמו כן הרשיע בית המשפט המחוזי את בנימין בעבירה נוספת של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, בעשיית שימוש במסמך מזוייף ובקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לאחר שהוכח כי בעסקו של בנימין התקבלו כ-90 שיקים אשר נמשכו מחשבונו של שלמה בסון (להלן: החשבון ), שהיה "איש קש" אשר הופעל על ידי אילן אבוזמיל (להלן: אבוזמיל ), שעשה שימוש בחשבון זה לצרכיו. בחשבון הופקדו שיקים גנובים מהבנק למסחר, כאשר אבוזמיל נהג למשוך שיקים מהחשבון שנמסרו ללקוחותיו, שפנו לבנימין, על מנת לקבל תמורתם כסף מזומן. שיקים אלו לא כללו את שם המוטב ולכן היה צורך, לשם ההפקדה כאמור, להוסיף את שם המוטב ולחתום חתימת היסב. בית המשפט קבע כי שמות המוטבים וחתימות ההיסב הוספו על ידי קטאשווילי בהנחיית בנימין. לצד זאת דחה בית המשפט את טענת המשיבה כי יש להרשיע את בנימין בכמות העבירות כמספר השיקים המזוייפים, שכן אפשר כי קטאשווילי ביצע את שביצע על יסוד הנחיה כללית וגורפת אחת מצד בנימין, והרי אז מדובר בביצוע של עבירה אחת בלבד.

7.

עוד הורשעו המבקשים בביצוע עבירות על פי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון. בית המשפט קבע כי לאחר שהמבקשים הורשעו בביצוע עבירות מקור כאמור בתוספת הראשונה לחוק איסור הלבנת הון, אין קושי לקבוע כי המדובר הוא בביצוע פעולות ברכוש בידיעה כי הרכוש אסור. לכל הפחות קבע בית המשפט כי מדובר בערבוב של רכוש אסור עם רכוש אחר. לבסוף, הורשעו המבקשים בביצוע עבירות על פי הפקודה ועל פי חוק מע"מ, כאשר הוכח כי המבקשים לא הגישו דו"חות אמת למס הכנסה, זאת מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס. לצד זאת זוכה בנימין מעבירות המס שיוחסו לו באשר לשנות המס 2001 ו-2002, מאחר שלא היה ביכולתו לספק דו"חות ביחס לתקופה זו לנוכח מעצרו. כן נקבע שאין מחלוקת כי המבקשים לא שילמו את הסכומים המתחייבים למע"מ.

8.

לצד זאת זיכה בית המשפט המחוזי את אהרון מן האישום שייחס לו סחיטה באיומים ואיומים של בן-גיאת, משלא הוכחו יסודות עבירת האיומים ובכללן היסוד הנפשי הנדרש לביצועה. באשר לאישום בסחיטה באיומים נקבע כי יש לזכות את אהרון מאישום זה משלא נמצאה ראיית חיזוק להודעתו של בן-גיאת במשטרה שהוגשה מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות.

9.

כמו כן זיכה בית המשפט את בנימין מהאישום בשיבוש מהלכי משפט ומעבירת השימוש במרמה, עורמה ותחבולה לפי הפקודה, בהיעדר ראיות על כך שהחומרים שהוצאו ממשרדו של בנימין נעשו בהנחייתו, זאת בשים לכך שבשעת איסוף החומרים היה נתון בנימין במעצר פרק זמן בלתי מבוטל. מנימוקים אלו אף זיכה בית המשפט את בנימין משתי עבירות נוספות של שיבוש מהלכי משפט, כאשר לא הוכח שהניסיון למשוך כספים מחשבונות הבנק נעשו על דעתו של בנימין ובהנחייתו.

גזר דינו של בית המשפט המחוזי

10.

בגזר דינו עמד תחילה בית המשפט המחוזי על תכליתו של חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012, ס"ח 2330, שעניינו "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה". בית המשפט ציין כי אמנם התיקון צפוי להיכנס לתוקף ביום 10.7.2012, אלא שראוי כבר עתה לגזור את דינם של נאשמים בהתאם לאמור בו. על פי התיקון, תחילה יש לקבוע האם מדובר באירוע אחד, בגינו יש לקבוע מתחם עונש הולם לפרשה כולה, או שמא מדובר במספר אירועים, לגביהם ייקבע עונש הולם לכל אירוע בנפרד. על יסוד זה הפריד בית המשפט את העבירות לשלושה אירועים נפרדים: האחד, אירוע הבנק למסחר; השני, החזקה וניהול של בית קזינו בניגוד לחוק; השלישי, ביצוע עבירות הלבנת הון, מס הכנסה ומע"מ.

11.

לאחר מכן, פנה בית המשפט לקבוע את מתחם העונש ההולם בגין האירועים.

באשר לאירוע הראשון קבע בית המשפט כי עניינו קבלת נכסים שהושגו בפשע, וכי מידת החומרה שיש לייחס לכך אינה נופלת מזו שיש לייחס לפשע עצמו. כן עמד בית המשפט על חומרת עבירת הזיוף, בפרט בנסיבות בהן הנאשם מבקש לקבל באמצעותו דבר במרמה בנסיבות מחמירות. בית המשפט הטעים כי יש לייחס חומרה רבה לאירוע הראשון, חרף כך שמדובר ב"עצימת עיניים" ולא במודעות בפועל. בית המשפט סקר את רף הענישה בתחום, אך הדגיש את הנסיבות המיוחדות הקשורות לביצוע העבירות דנא: הנזק הרב שגרמו המבקשים וחלקם היחסי המשמעותי באירוע. לאחר שקבע בית המשפט את רף הענישה בעניינם של המבקשים, ציין בית המשפט את הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירות, ובמיוחד את חלוף הזמן מעת הגשת כתב האישום נגדם (כ-10 שנים), אף כי חלק ניכר מכך מיוחס להחלפת סניגורים מטעם בנימין. בית המשפט דחה את טענת בנימין כי יש להקל בעונשו מתוך חשש שמא ריצוי מאסר על ידיו יביא להתדרדרות במצבו הנפשי הרעוע ובסיכויי שיקומו, בשים לב בין היתר לטיפול שיכול בנימין לקבל בין כותלי הכלא. כן ציין בית המשפט את עברו הפלילי של בנימין, הכולל הרשעה בגין עבירות מס, עבירות הלבנת הון, ושיבוש מהלכי משפט – בגינן הושתו על בנימין עונשי מאסר לריצוי בפועל וכן סכומי קנס משמעותיים. בית המשפט הוסיף כי העובדה שהמבקשים לא הודו במיוחס להם אינה מזכה אותם בהקלה בעונש (אם כי לא מביאה להחמרתו).

באשר לאירוע השני עמד בית המשפט על החומרה בהחזקה ובניהול בתי קזינו ובפגיעה בחברה עקב כך, אך הטעים כי המשיבה הוכיחה ניהול והחזקה של בית קזינו אחד על ידי כל אחד מהמבקשים, וכי הרווחים שהפיקו לכאורה מהחזקתם כאמור לא הוכחו. לצד זאת ציין בית המשפט את חלקם הדומיננטי של המבקשים בביצוע העבירה.

באשר לאירוע השלישי ציין בית המשפט כי עבירות מס פוגעות פגיעה חמורה ביותר באינטרס הציבור לגביית מס אמת. כן התייחס בית המשפט לעובדה שמדובר בסכומים גבוהים ביותר. בית המשפט דחה את טענת בנימין כי שעה שבנימין חתר להגיע להסדר עם שלטונות המס ומשנתפס כל רכושו יש להתייחס אליו כמי ש"הסיר את המחדלים", ולראות בכך נסיבה לקולא לצורך גזירת עונשו. בית המשפט הבהיר כי לעניין "הסרת מחדלים" נדרשים מעשים מצד החייב, וכי אין די בהבעת נכונות בלבד מצד הנישום.

תמצית נימוקי הבקשות

12.

בקשתו של בנימין : בנימין – באמצעות בא כוחו, עו"ד פרופ' דן ביין – מערער הן על הכרעת הדין והן על חומרת העונש שהושת עליו. במסגרת ערעורו על הכרעת הדין מלין בנימין על קביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעתו בעבירה של קבלת רכוש בידיעה שהושג בפשע. עוד טוען בנימין לעניין "החיזוק הכפול" או המוגבר הדרוש להודעת שותף לעבירה המוגשת מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות. באשר לגזר הדין מכוון בנימין את ערעורו לחידושי תיקון מספר 113 לחוק. לטענת בנימין, קיים סיכוי טוב לזיכוי לפחות בחלק ניכר מהעבירות, על כן יכול שעונש המאסר שהושת עליו יקוצר משמעותית. בנימין מבהיר כי כבר ריצה 10 חודשי מאסר בפועל (בעת מעצרו), וכי אם לוקחים בחשבון ניכוי צפוי של שליש מעונשו, הרי שתקופת המאסר שתיוותר היא כשנה וחצי. כן נטען כי בנימין אינו צעיר וסובל מבעיות בריאותיות, ואף מצוי בשיאו של הליך שיקומי מול משפחתו. כמו כן טוען בנימין כי מאסרו המיידי יביא לסיכול יכולתו לשלם תשלומי קנס גבוהים (בסך של כ-30,000 ש"ח בחודש) שהושתו עליו במסגרת הליך פלילי מקביל. עוד נטען כי באי כוחו של בנימין מונו זה עתה לשם ייצוגו בערעור וכי היקף התיק מחייב את סיועו המתמיד והרציף של בנימין כמי ש"חי את התיק". כמו כן נטען כי במקביל מנהל בנימין הליך חילוט והליך נוסף מול מס הכנסה שמחייבים השתתפות פעילה מצידו.

13.

מבחינה משפטית סבור בנימין כי סיכויי ערעורו גבוהים שכן הערעור נסמך בעיקרו של דבר על נימוקים משפטיים. בנימין ממשיך וטוען כי יש להתחשב לטובתו באופי הרכושי של העבירות, ובהימשכות ההליכים – כאשר העבירות מושא ההרשעה בוצעו לפני 10 עד 15 שנים, כך שממילא הענישה לא תהיה מיידית. עוד טוען בנימין כי בחלק ממהלך המשפט הוא היה משוחרר, והתייצב לדיונים ככל שנדרש. כן מצביע בנימין על נסיבותיו האישיות, ובכללן המעמסה הנפשית הכרוכה בניהול הליכים כה ארוכים, הירידה הדרסטית במצבו הכלכלי והפגיעה הניכרת בבני משפחתו.

14.

בקשתו של אהרון : אהרון – באמצעות בא כוחו, דוד יפתח – מדגיש כי לאחר ניהול הליך הוכחות ממושך הוא זוכה משתי העבירות המרכזיות בהם הואשם: הן מן השותפות בגניבה והן מעבירת הסחיטה. באשר לסיכויי הערעור טוען אהרון כי ערעורו מופנה בראש ובראשונה כלפי הרשעתו בעבירה לפי סעיף 411 לחוק העונשין. לטענתו, הרשעתו על פי דוקטרינת "עצימת העיניים" הינה שגויה, שכן אין זה מן הראוי כי זו תחול בהתייחס לעבירה הנדונה. כמו כן נטען כי למבקש השגות כבדות משקל באשר לחומרת העונש, ובכללן טענתו כי ראוי להפחית בעונשו מחמת הימשכות ההליכים בעל כורחו, העובדה כי זוכה מחלק ניכר מהעבירות בהן הואשם ועל כן היה ניהול המשפט מוצדק, והיעדר עבר פלילי. לבסוף מבהיר אהרון כי הוא משוחרר ממעצר מזה שנים רבות ללא תנאים מגבילים, וכי אין כל חשש שלא יתייצב להליכים בעניינו. עוד הוא טוען כי שליחתו למאסר עשויה לייתר את הערעור בעניינו. כן מבקש אהרון כי יעוכב רכיב הקנס בעונשו, אשר המועד שנקבע לתשלומו ממילא נדחה בשנה על ידי בית המשפט קמא. בהקשר זה מציין אהרון כי לא ייגרם כל נזק באם התשלום ייעשה לאחר הפסיקה בערעור.

תגובת המשיבה

15.

יוער כי בשל הקושי להשלים את הדיון כסדרו, הוריתי כי תגובת המשיבה לבקשות עיכוב הביצוע תוגש בכתב, וכי המבקשים יוכלו להשיב לתגובה ככל שיחפצו בכך. תגובתה של המשיבה הוגשה ביום 12.11.2012, ותשובותיהם של המבקשים לתגובה הוגשו בימים 20.11.2012 (אהרון) ו-21.11.2012 (בנימין).

לעמדת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד מאיה חדד – בחינת נסיבותיו של המקרה הנדון בהתאם לקריטריונים שהותוו בבית משפט זה במסגרת ע"פ 11/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000) (להלן: עניין שוורץ ) מובילה למסקנה שאין מקום להיעתר לבקשות, זאת לנוכח משך תקופת המאסר הארוכה שנגזרה על המבקשים – ובפרט על בנימין. המשיבה מציינת כי היא ערה לכך שהליך הבירור בעניינם של המבקשים נמשך זמן רב אך מציינת כי מדובר בתיק רחב היקף, אשר במסגרתו העידו כ-150 עדים. עוד נטען בהקשר זה כי חלק מהשיהוי במשפט נגרם כתוצאה מחילופי סניגורים – בפרט מצד בנימין – וכי גם בכך יש למצוא תרומה להיארכות ההליכים. המשיבה מוסיפה כי חלוף הזמן מיום ביצוע העבירות אמנם מהווה שיקול לקולא בכל הקשור לקביעת רמת הענישה, אך לאו דווקא בהקשר של תחילת ריצוי העונש. לכל הפחות נטען כי השיקול בדבר חלוף הזמן אינו מהווה שיקול כבד משקל המטה את הכף אל עבר קבלת הבקשות. לבסוף נטען כי האינטרס הציבורי מחייב שהמבקשים, אשר היו מעורבים ב"הפלת" בנק בישראל, כאשר יתר המעורבים בפרשה כבר נתנו את הדין על מעשיהם, יחלו בריצוי עונשם באופן מיידי.

באשר לסיכויי הערעור; נטען כי אלו אינם גבוהים, ואינם עולים כדי הרף הנדרש לצורך עיכוב ביצוע עונשי המאסר. בהקשר זה מוסיפה המשיבה וטוענת כי הגם שהמבקשים זוכו בחלק מהאישומים שיוחסו להם, שניהם הורשעו בביצוע עבירה שחומרתה אינה נופלת מהעבירה המקורית שיוחסה להם בפרשת הבנק למסחר. באשר להרשעה זו נטען כי היא מבוססת על שורה של ראיות נסיבתיות שנקבעו על יסוד ממצאי עובדה שאינם שנויים במחלוקת. לעמדת המשיבה, הנסיבות מלמדות בבירור על מודעות של ממש מטעם המבקשים לנסיבות העבירה, לא כל שכן על "עצימת עיניים" לנוכח התקיימותן. באשר לטענה המשפטית מטעם המבקשים בערעורם, אשר לפיה לשון סעיף 411 לחוק העונשין אינה מאפשרת הרשעה על בסיס "דוקטרינת החשד" (דהיינו: "עצימת עיניים"); עמדת המשיבה היא כי הפרשנות המוצעת על ידי המבקשים לעניין זה אינה נתמכת בחוק או בפסיקה. סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין קובע במפורש כי: "רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם". בהקשר זה מציינת המשיבה כי אמנם נכון הוא שפסיקתו של בית משפט זה הכירה באפשרות להחריג את השימוש ב"דוקטרינת החשד" אף בהיעדר הוראה מפורשת בחוק [זאת בע"פ 3417/99 הר שפי נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(2) 735 (2001)]. ואולם, כך לשיטתה, הדבר נעשה ביחס לעבירה של אי מניעת פשע, שהינה עבירה מיוחדת, המבוצעת במחדל. להבדיל מכך, במסגרת העבירה דנן בה הואשמו המבקשים, אלו לא פעלו במחדל, שהרי הם היו בעלי האינטרס בביצוע העבירה. כמו כן דוחה המשיבה את טענת המבקשים לפיה היה מקום להרשיעם בעבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין שעניינה החזקת נכס שיש לגביו "חשד סביר" שהוא גנוב, לנוכח קביעתו של בית המשפט כי החשד שנתעורר בלבם של המבקשים היה ברמה סובייקטיבית גבוהה. עוד נטען כי אין לקבל את טענת המבקשים לפיה נפגעה יכולתם להתגונן מפני הרשעה בעבירה לפי סעיף 411 לחוק העונשין, שהרי אופציה זו עלתה כאפשרית עוד בטרם הוגשו הסיכומים מטעם הצדדים. כמו כן נטען כי המבקשים ממילא לא הוכיחו כיצד נפגמה זכותם להתגונן.

באשר להרשעתם של המבקשים בעבירה לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון; נטען כי אמנם ההרשעה מעוררת קושי במובן זה שהחוק הנ"ל מחריג במפורש את האפשרות להרשיע בו על בסיס "עצימת עיניים". יחד עם זאת נטען כי ממילא אין בכך כדי לשנות שעה שהראיות מלמדות כי המבקשים היו מודעים בפועל לנעשה, וכאשר המבקשים הורשעו בעבירות מקור אחרות כגון עבירת הזיוף וקבלת דבר במרמה.

אשר לטענות המבקשים כנגד הרשעתם בעבירת הזיוף; נטען כי אין בהן ממש, שעה שלא הייתה מחלוקת בין הצדדים בדבר התקיימות יסודותיה העובדתיים של העבירה, זאת למעט היסוד הנפשי. בהקשר זה נטען כי בית המשפט קמא דחה את טענת בנימין לפיה החתימות על השיקים נעשו על ידי אחר (קטאשווילי) ללא ידיעתו, ואף דחה את טענת אהרון לפיה הוא חתם על השיקים אך לא ידע כי הדבר אינו חוקי. לעמדת המשיבה מדובר בממצאי מהימנות שלא בנקל תתערב בהן ערכאת הערעור. כמו כן נטען כי טענות המבקשים כנגד הרשעתם בעבירה של החזקה וניהול בית קזינו חותרת נגד ממצאי מהימנות ועובדה, שעה שהוכחה התשתית העובדתית על יסוד עדויות שנשמעו.

דיון והכרעה

16.

לאחר שעיינתי בבקשות דנן, בנימוקי הערעורים ובצרופותיהם, ולאחר ששמעתי בקשב רב את טיעוני המבקשים במסגרת הדיון שנערך לפני וקראתי לעומק את תגובתה של המשיבה ואת תשובות המבקשים לתגובה זו, החלטתי להיעתר לבקשות ולהורות על עיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי ביחס לרכיב המאסר בפועל. יחד עם זאת, אין בידי להיעתר לבקשתו של אהרון לעכב את ביצועו של רכיב הקנס שהושת עליו.

בטרם אפרט את נימוקיי, יודגש כי אין בהחלטתי כדי לקבוע מסמרות באשר לסיכויי הערעור שהגישו המבקשים.

17.

רבות נכתב על הקריטריונים שהותוו בעניין שוורץ בדבר קווי היסוד להפעלת שיקול דעתו של בית משפט זה בדונו בבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר, ולפיכך לא ארחיב בנדון [לדיון ממצה בתנאים הנ"ל ראו: ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.5.2011), בפסקה 36 להחלטתי (להלן: עניין קצב )] . כללו של דבר, בהלכת שוורץ

התקבלה "גישת האיזון", הדבקה בכלל העקרוני בדבר ביצוע מיידי של עונש המאסר (הקבוע בסעיף 43 לחוק העונשין), אך במקביל מותירה שיקול דעת רחב בידי השופט היושב בדין לערוך איזון פרטני בגדרו של כל מקרה לגופו. במסגרת שיקול דעת זה ייבחנו, בין השאר: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שנגזרה על המבקש; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של המבקש והתנהלותו במהלך המשפט; נסיבותיו האישיות; והשאלה האם הערעור מופנה כלפי ההרשעה עצמה או רק כלפי חומרת העונש.

אציין עוד כי בעניין שוורץ עמד בית משפט זה על שלושה רציונאלים המצדיקים את נקודת המוצא העקרונית, לפיה יש להורות על ריצוי מיידי של העונש חרף הגשת הערעור : ראשית, למבקש לא עומדת עוד חזקת החפות לאחר שהורשע בדין ( שם , בעמ' 259); שנית, החשש מפני פגיעה בביטחון הציבור אם ישוחרר המבקש במהלך תקופת הערעור, זאת בהתחשב ברמת המסוכנות הנשקפת ממנו ( שם , בעמ' 260 ו-267); שלישית, האינטרס הנעוץ באכיפה אפקטיבית של הדין הפלילי ובהרתעת עבריינים פוטנציאליים ( שם , בעמ' 260 ו-268).

18.

כפי שיובהר להלן, סבורני כי שתי התכליות האחרונות לעיל אינן מתקיימות בענייננו – לכל הפחות אינן חלות במלואן. בהתחשב בכך, ובשים לב למכלול הנסיבות דנן, סבורני כי יישומם של השיקולים הרלוונטיים מטה את הכף אל עבר קבלת הבקשות.

19.

כתב האישום כנגד המבקשים הוגש ביום 13.6.2002 , דהיינו: לפני

למעלה מעשר שנים , בגין עבירות שבוצעו על ידיהם בין השנים 2002-1997 . הסיבות להימשכות ההליכים הינן שונות ומגוונות, כאשר יש לזכור כי מדובר בתיק בעל היקפים משמעותיים ביותר (די לציין כי הכרעת הדין משתרעת על פני 172 עמודים וכי התיק כולל כ-5,000 עמודי פרוטוקול וכ-1500 מוצגים). מכל מקום, איני רואה טעם להידרש לסיבות להימשכות ההליכים. יצויין כי אף במסגרת ההליך דנן התרחשו עיכובים רבים שאין להאשים איש בהם, והטיפול בבקשות נמשך קרוב לחצי שנה. כפי שציינה השופטת (כתוארה אז) מ' נאור בנסיבות דומות, בהתחשב בחלוף זמן כה ניכר "ענישה מיידית ואפקטיבית ממילא לא תהיה כאן" [ראו והשוו: ע"פ 7756/03 קוממי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.9.2003), פסקה 3 להחלטה (באותו מקרה נדונה בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר של שבע שנות מאסר וחצי בגין עבירות כלכליות שבוצעו כתשע שנים לפני מתן ההחלטה)]. הגם שאין מדובר בשיקול בלעדי או מכריע [ראו: ע"פ 816/10 גולד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.3.2010), פסקה 14 להחלטתה של השופטת א' פרוקצ'יה ], מדובר בשיקול חשוב שיש ליתן לו את המשקל הראוי על יסוד נסיבותיו הפרטניות של המקרה. יתר על כן, לצד חלוף הזמן והימשכות ההליכים, באי כוח המבקשים טענו כי במהלך מרבית התקופה הנדונה היו המבקשים משוחררים בערבות, והקפידו להתייצב לכל הדיונים בעניינם ושיתפו פעולה באופן מלא. המשיבה לא חלקה על כך. כידוע, שיקול זה תומך אף הוא בהיעתרות לבקשת עיכוב ביצוע הגם שאין מדובר בשיקול מכריע (ראו והשוו: עניין קצב , בפסקה 58) . מן המקובץ יוצא כי בנסיבות דנן קשה להצביע על חשש ממשי מפני פגיעה בביטחון הציבור באם ישוחררו המבקשים (זאת חרף עברו הפלילי המכביד של בנימין). כמו כן נראה כי האפשרות להורות על אכיפה מיידית ואפקטיבית של עונשי המאסר חרף הגשת הערעורים – סוכלה במידה רבה.

20.

יובהר ויודגש, לא נעלמה מעיניי העובדה ש המבקשים הורשעו בעבירות חמורות ביותר, ובנסיבות קשות במיוחד. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשים "גלגלו" לכיסם סכומי עתק שמקורם בפשע חסר תקדים (שאף הוביל לקריסת הבנק למסחר), כאשר השניים "עצמו את עיניהם" באשר למקור הכספים שקיבלו מעופר. זאת עשו במשך מספר שנים, במהלכן אף החזיקו השניים וניהלו בית הימורים בניגוד לחוק. כן הורשעו השניים בביצוע עבירות של זיוף ומרמה, עבירות הלבנת הון ועבירות מס בהיקפים גדולים. בהתאם לכך, הושתו על המבקשים עונשי מאסר ממושכים – על בנימין נגזרו שבע שנות מאסר ועל אהרון שלוש שנות מאסר וחצי (בניכוי ימי מעצרם).

כידוע, אורך תקופת המאסר מהווה שיקול נכבד בהחלטה האם לעכב את ביצועו של עונש מאסר אם לאו. כאשר תקופת המאסר מושא הערעור אינה קצרה, קטן החשש לפגיעה במימושה של זכות הערעור ולפיכך אין הצדקה לעכב את עונש המאסר בפועל (ראו: עניין

שוורץ ,

בעמ' 278). ברם, כבר נפסק כי " כאשר סיכויי הערעור אינם קלושים כי אז חרף תקופת המאסר הלא קצרה עשוי לגבור הצורך בהגנת הזכות לחירות בשים לב ליתר השיקולים הצריכים לעניין" (עניין

קצב , בפסקה 40).

21.

ברי כי קיים קושי מסוים בהערכת סיכויי הערעור בתיק מורכב ורחב היקף כגון זה. כמו כן, כידוע, במסגרת בקשות לעיכוב ביצוע ראוי להימנע ככל האפשר מנטיעת מסמרות ביחס לסיכויי טענות הערעור. ההכרעה בטענות אלה שמורה להרכב שבפניו ישמעו הערעורים (ראו: עניין שוורץ , בעמ' 279). ובכן, מבלי לקבוע מסמרות לעניין סיכויי הערעור, סבורני כי ראוי להעניק משקל מסוים בנסיבות העניין לכך ש הרשעתם של המבקשים בקבלת נכסים שהושגו בפשע נסמכת על ראיות נסיבתיות בלבד, ולכך שבפיהם של המבקשים טענות משפטיות שונות, בין השאר בדבר הקושי להרשיעם בקבלת נכסים שהושגו בפשע בהתקיים יסוד נפשי של מודעות מסוג "עצימת עיניים". מתגובתה של המשיבה ניתן ללמוד כי אף לדידה עסקינן בשאלה של פרשנות משפטית (אשר טרם נתבררה בפסיקתו של בית משפט זה). כמו כן, משמיעים המבקשים טענות משפטיות נוספות הנוגעות להרשעתם בעבירה על פי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון, כאשר המשיבה מוסרת בתגובה לכך כי "אמנם, ההנמקה מעוררת קושי מאחר וסעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון מחריג את האפשרות להרשיע על בסיס 'עצימת עיניים'". שוב, אין בכוונתי להתייחס לטענות האמורות ולמענה שהמשיבה נותנת להן. אומר אך זאת; בהתחשב בטיבן ובסוגן של הטענות (ראו והשוו: עניין שוורץ , בעמ' 280), ובשים לב למכלול השיקולים שכבר פורטו, השתכנעתי כי חרף עונשי המאסר הלא קצרים שהושתו על המבקשים, יש מקום לאפשר להם להיאבק על חפותם ולנסות ולשכנע את ערכאת הערעור לקבל את ערעורם [ראו והשוו: ע"פ 5780/10 מירזה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.8.2010), פסקה ז להחלטתו של השופט א' רובינשטיין ].

22.

לבסוף, אין בידי להיעתר לבקשתו של אהרון לעיכוב ביצוע תשלום הקנס עד להכרעה בערעורו. זאת, לנוכח ה הלכה אשר לפיה בית המשפט ימנע מעיכוב ביצועו של תשלום קנס (או כל חיוב כספי) אשר לגביו ניתן להשיב את המצב לקדמותו באם יתקבל הערעור [ראו, למשל: ע"פ 1462/12 שוקרון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.2.2012), פסקה 2 להחלטתה של השופטת א' חיות ; ע"פ 10861/07 ממן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.6.2008), פסקה 5 להחלטתה של השופטת ע' ארבל ]. לא השתכנעתי בקיומן של נסיבות המצדיקות סטייה מן הכלל האמור.

23.

אשר על כן, מהטעמים המפורטים לעיל הנני מורה על עיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בערעורים שהגישו המבקשים. הערבויות כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי יוותרו על כנן.