ע"פ 6751/98 חנוך חן נ. מדינת ישראל

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 6751/98

בפני: כבוד הנשיא א' ברק

המערער : חנוך חן

נגד

המשיב ה : מדינת ישראל

ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית משפט

השלום בתל-אביב-יפו בת"פ 18224/95, מיום

25.10.98, שניתנה על ידי כבוד השופטת

י' אמסטרדם

תאריך הישיבה: כ"ב בחשון התשנ"ט (11.11.98)

בשם המערער: עו"ד שבת לוי

בשם המשיבה: עו"ד אריה פטר

פסק-דין

ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת י' אמסטרדם) מיום 25.10.98, שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בת"פ 18224/95.

1.המערער הועמד לדין בגין עבירות גניבה, זיוף, שימוש במסמך מזוייף וקבלת דבר במרמה. על-פי כתב האישום גנב המערער שיק מפנקס שיקים של אשה עמה התרועע אותה עת, חתם על השיק, נקב בו סכום של 1,930 ומסרו לנושה שלו. המערער כפר באישום. סמוך לסיום המשפט, לאחר שמיעת כל הראיות בתיק, מונה עורך דין מטעם הסניגוריה הציבורית למערער (שייצג את עצמו עד לאותו שלב). לבקשת הסניגור, נשלח המערער לאיבחון פסיכיאטרי, לשם בדיקת מסוגלותו לעמוד לדין.

2.ב"תולדות המחלה" שנכללו בחוות הדעת נכתב:

"הנ"ל מוכר למרפאה לבריאות הנפש ב"רמת חן" מ - 8/83. בפניית מנהלת המרכז לפסיכיאטר המחוזי ב - 12.6.86 נכתב: "האיש הינו שקרן פתולוגי, הובא למשפט מספר פעמים ואף נשפט למאסר על תנאי"..."בסיכום המחלה מאישפוזו בביה"ח "גהה" נכתב בדיון" "בן 40 המוכר למערכת הפסיכיאטרית מזה שנים רבות. מאובחן כלוקה בהפרעת אישיות אנטיסוציאלית כשבמקביל ובמהלך השנים, אובחן במספר הפרעות נוספות ובלתי ספציפיות. מספר שבועות טרם קבלתו פורסם שמו בעיתונות בהקשר למעשי מירמה רבים , כולל במקום עבודתו של אחיו."

לאחר הגשת חוות הדעת לבית המשפט ביקש המערער, כי בית המשפט יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בעניינו. הבקשה נסמכה על הציטוט האמור, וכן על הטענות, כי המערער לא היה מיוצג בכל שלב הראיות וכי הכרעת הדין עתידה להסתמך על קביעות מהימנות בהתייחס למערער ולמתלוננת. עוד טען המערער, כי בית המשפט לא התיר לסניגורו לבחון את השיק נשוא כתב האישום, הואיל ושיק זה נעלם מתיק בית המשפט. לחיזוק עמדתו, טען המערער, כי שופט אחר של בית משפט השלום (השופט ד"ר בנימיני) פסל עצמו מלהמשיך ולדון בכתב אישום אחר שהוגש כנגד המבקש, לאחר שחוות הדעת הומצאה גם לו.

3.בית המשפט דחה את בקשת הפסלות לאחר שסקר את ההלכה באשר לפסילתו של בית משפט שנחשף למידע בגנות הנאשם שבפניו. לאחר שהצביע על קיום פסקי דין שונים בפסיקה הישראלית ולאחר שהצביע על השוני בין מדינות בהן נוהגת שיטת המושבעים לבין ישראל, קבע בית המשפט:

"בענייננו הסתיימה שמיעת הראיות ואף הסיכומים, והתיק קבוע למתן הכרעת דין. לאמיתו של דבר, לא זכרתי כי בחוות דעתו של ד"ר קמחי היה איזכור לעברו של הנאשם וכל שזכרתי היה שמסקנתו של הרופא היא שהנאשם כשיר לעמוד לדין. אני מודעת לכך שהשאלה המרכזית העומדת למבחן היא מהימנות גירסתה של עדת התביעה, כנגד גירסתו הנוגדת של הנאשם, כאשר השיק התומך לכאורה בעדותה - נעלם מהתיק. ביהמ"ש אמנם נחשף לראייה פסולה המתייחסת לעברו של הנאשם אשר פורטה בחות הדעת הפסיכיאטרית ת5/, אך על אף זאת, אינני סבורה כי יש במידע שהובא לידיעתי כדי להביא לפסילתי מלדון בתיק...בבואי ליתן הכרעת דין אתעלם מהמידע שהובא ואפסוק על סמך הראיות הקבילות בלבד, תוך שאתן דעתי לכך שהראיה כאמור, הינה פסולה ועלי להזהיר עצמי כי הובאה לידיעתי ראיה בלתי קבילה. לא גיבשתי כל דיעה קדומה נגד הנאשם ולא מתעורר חשש למשוא פנים או חוסר אפשרות לשפוט אותו באובייקטיביות הדרושה."

4.בהודעת הערעור ובטיעונו בפני טוען המערער, כי הואיל וההכרעה באישום תבוסס כולה על מידת האמון שייתן בית המשפט בגרסות המתלוננת והמערער (כאמור, השיק נשוא כתב האישום אבד) והואיל והאמור בחוות הדעת מתייחס במישרין לשאלה זו, היה על בית המשפט לפסול עצמו, כפי שעשה השופט בנימיני. עוד טוען המערער, כי הפסילה המבוקשת לא תגרום לעיכוב ניכר בניהול ההליך, שכן, למעשה נשמעו רק שני עדים בהליך: המתלוננת והמערער.

5.המשיבה מתנגדת לקבלת הערעור. לעניין זה היא מצביעה על מקרים קודמים, בהם נמנע בית משפט זה מלהורות על פסילתם של שופטים מלהמשיך ולדון בהליכים, במסגרתם נחשפו בפניהם ראיות בלתי קבילות ואמירות בגנות הנאשם (דוגמת ע"פ 7465/97 עפר ארד נ' מדינת ישראל , טרם פורסם, שם אמר בא כוחו של המערער, כי המערער אינו דובר אמת וע"פ 209/98 אלחייק

נ' מדינת ישראל , טרם פורסם, שם פורסמה במקומון כתבה המציגה את המערער באור שלילי ). עוד טוענת המשיבה, כי חוות הדעת המצוטטת נכתבה בשנת 1986, וכי להבדיל מן האישום שנשמע בפני השופט בנימיני, ואשר הדיון בו טרם החל, מצוי ההליך נשוא הערעור שבפני בסיום שלב ההוכחות, לפני מתן הכרעת דין.

6.לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים החלטתי, לא בלי לבטים, לקבל את הערעור. אכן, לא פעם נחשף בית משפט הדן בהליך פלילי למידע הנוגע לנאשם או לאישום שבפניו. בהתייחס למקרים אלה נכתב:

"בקשר לכך הודגש בפסיקה כי אין אפשרות ליצירתה של סגירה הרמטית של השופט בפני הנעשה סביבו ושל מידור המונע הגעתה של אליו של כל ידיעה על הנעשה בבית המשפט ואצל שופטים אחרים. לא כל מידע, על עברו של הנאשם או המתדיין, ולא כל אמירה המגלה מידע כלשהו על הרשעה קודמת צריכים להביא לפסילתו של השופט." (מ' שמגר, "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע", גבורות לשמעון אגרנט , 87, 110 (התשמ"ז).

בעניין דומה (ע"פ 1164/97 יעקובי נ' מדינת ישראל , טרם פורסם) נדון עניינו של נאשם שבחוות דעת פסיכולוגית בעניין המתלונן באותו תיק הוזכרו "שמועות בשכונה" לפיהן הנאשם לוקה ב"מוזרות" ולפיהן "התעסק עם ילדים קטנים". באותו מקרה אמרתי:

"כבר פסקנו לא פעם, כי חשיפה לראיות שהוכרזו בלתי קבילות אינה פוסלת, מניה וביה, את השופט שדן בתיק (וראה: ע"פ 101/97 סטגסי נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, ע"פ 177/97 ועקנין נ' מדינת ישראל, טרם פורסם), כך גם פסקנו באשר למקרים בהם חזר נאשם מהודאתו (וראה: ע"פ 1650/97 בגלמן נ' מדינת ישראל, טרם פורסם וע"פ 4020/94 דורפמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (4) 768). לעתים אין מנוס מחשיפת בית המשפט לראיות שיתברר בדיעבד, כי הן בלתי קבילות (כך במשפטי זוטא וכך כאשר נאשם חוזר בו מהודאתו). לעתים קורה הדבר עקב מעשה או מחדל של הצדדים להליך (וכך במקרה שלפנינו). קביעה גורפת, כי בכל מקרה מעין זה יידרשו השופט או המותב הדן בתיק לפסול עצמם תפגע פגיעה של ממש בהליכי המשפט... (כך במשפטי זוטא וכך כאשר נאשם חוזר בו מהודאתו). לעתים קורה הדבר עקב מעשה או מחדל של הצדדים להליך (וכך במקרה שלפנינו). קביעה גורפת, כי בכל מקרה מעין זה יידרשו השופט או המותב הדן בתיק לפסול עצמם תפגע פגיעה של ממש בהליכי המשפט.".

עם זאת, כשם שאין לחרוץ כלל, לפיו חשיפה כלשהי למידע אודות הנאשם תביא, מניה וביה, לפסילת המותב היושב בדינו, אין גם מקום לקבוע באופן גורף, כי יהיו מידת החשיפה וטיבה אשר יהיו - לא יהיה בכך כדי להקים עילת פסלות. "יש מקרים בהם הופכת הכמות לאיכות וכאשר חומר הראיות העיקרי של התיק הגיע מראש לעיונו ממש, יהיה השופט פסול מלהמשיך ולדון בענין" (מ' שמגר, שם , בעמ' 116). בעניין אחר (ע"פ 6752/97 רפי פרידן נ' מדינת ישראל , טרם פורסם) אמרתי:

"נ קודת המוצא והנחת היסוד הינה, כי שופט מקצועי יוכל להפריד בין הראיה הקבילה לראיה שאינה קבילה, ואין בעצם קבלת מידע לא קביל כדי לפסול השופט. עם זאת, קיימים מקרים מיוחדים וחריגים, שבהם "המסה" של הראיות הלא קבילות אליהן נחשף השופט היא כה רבה, עד שיש בה כדי להכריע גם את מקצועיותו. גדר הספיקות הוא תמיד אם בנסיבות העניין, עניין לנו במידע לא קביל ששופט מקצועי יוכל "להתגבר" עליו, תוך שיעשה משפט ויראה שנעשה צדק, או שיש עניין לנו "במסה" כה כבדה של מידע לא קביל, עד שיש בכוחה להכריע גם את השופט המקצועי, או לפחות לעורר חוסר אמון ביכולתו של השופט להכריע אותה. מטבע הדברים, שעניין זה משתנה מעניין לעניין."

7.במקרה שבפני חברו מספר גורמים המביאים, בהצטברותם, לקבלת הערעור: ראשית - המידע שהובא לידיעת בית המשפט אינו בגדר "שמועה" סתם (דוגמת המידע שהובא בע"פ 1164/97 יעקובי

הנ"ל) או אמירה בעלמא מפי הדיוט (דוגמת המקרה שנדון בע"פ 7465/97 ארד

הנ"ל). המדובר בחוות דעת מקצועית שניתנה במסגרת תכתובת בין אנשי מקצוע; שנית

- בנסיבות שנוצרו (נוכח אובדן השיק נשוא ההליך הפלילי) יוכרע ההליך על בסיס הכרעה בין הגרסאות העובדתיות הנוגדות של המערער והמתלוננת - וממילא מהווה סוגיית אמינותו של המערער רכיב עיקרי בהכרעה. כך שהקביעה כי המערער הוא "שקרן פתולוגי" נוגעת לבסיס המחלוקת שביסוד התיק; שלישית - ההליך נשוא הערעור מצומצם בהיקפו, כך ששמיעתו מחדש אינה אמורה לגרום לעיכוב ניכר בדיון.

8.איני מתעלם מדברי בית משפט השלום בהחלטה נשוא הערעור. לפיהם:

"בבואי ליתן הכרעת דין אתעלם מהמידע שהובא ואפסוק על סמך הראיות הקבילות בלבד, תוך שאתן דעתי לכך שהראיה כאמור, הינה פסולה ועלי להזהיר עצמי כי הובאה לידיעתי ראייה בלתי קבילה. לא גיבשתי כל דיעה קדומה נגד הנאשם, ולא מתעורר חשש למשוא פנים או חוסר אפשרות לשפוט אותו באובייקטיביות הדרושה."

אין לי, כמובן, כל יסוד, לפקפק בדברים אלה. אולם כבר נפסק, כי עמדתו הסובייקטיבית של שופט (בין באשר להחלטה בדבר פסילה ובין באשר להחלטה בדבר אי-פסילה) אינה מכריעה את הכף כאשר מדובר בפסלות:

"העובדה בלבד, שהשופט בעצמו מאמין בכנות שבכוחו להשתחרר מן הדעה הקדומה הנדונה, אינה מכריעה בשאלת פסלותו מלשבת בדין בעניין החדש, ולו רק מהטעם שאותה דעה עלולה להשפיע עליו אפילו מתחת לסף הכרתו" (ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל , פ"ד כט(2) 375, 383; ראו גם: ע"א 6204/96 גל עזר נ' גולדבליט , פ"ד נ (2) 745, 747-748, ע"פ 75/98 עציון נ' מדינת ישראל , טרם פורסם).

לפיכך, ובנסיבות העניין, החלטתי לקבל את הערעור ולהורות, כי השופטת אמסטרדם לא תוסיף ותדון בת"פ 18224/95.

9.בשולי הדברים, אבקש להעיר, כי מצב דברים בו נכללים בחוות דעת פסיכיאטרית המוגשת לבית המשפט פרטים העולים כדי ראייה בלתי קבילה והעשויים להביא, בנסיבות מסויימות, לפסילת בית המשפט שדן בתיק מלהמשיך ולדון, חוזר ונשנה בתיקים שהובאו בפני. מטבע הדברים, קיים פער בין הדיסציפלינה המשפטית לדיסציפלינה הפסיכיאטרית ופרטים שהם חיוניים לפסיכיאטר הבוחן מטופל (בין נאשם ובין מתלונן) עשויים להיות שוליים, ואף פסולים, בעיני בית המשפט הדן בהליך. מן הראוי איפוא, כי העוסקים בתחום ילבנו ביניהם את הדרכים לנסות וליישב בין הדיסציפלינות, באופן שימנע פגיעה בהליכי האבחון וחיווי הדעת מזה ובהליך השיפוטי מזה. אני מורה, לפיכך, על העברת העתק מפסק דיני ליועץ המשפטי לממשלה ולראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות.