רע"א 1494/16 חברה ישראלית למובילים בע"מ נ. טרקס יונייטד קינגדום לימיטד

לפנַי בקשת רשות ערעור על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' יעקובי ) בת"א 35989-04-14 מימים 3.12.2015 ו-14.1.2016. במסגרת ההחלטות הורה בית המשפט על העברת הסכסוך בין המבקשים לבין המשיבה לבוררות בלונדון, וכן דחה את בקשת המבקשים להפרדת הדיון בעניינם.

רקע

1.

ביום 24.1.1980 חתמו המבקשת 1 וחברת Massey-Ferguson Limited (להלן: החברה ) על הסכם שמינה את המבקשת 1 להיות מפיצה ומשווקת של מוצרי החברה ב ישראל (להלן: ההסכם ). בסעיף 17.2 להסכם נקבע כי כל סכסוך בין הצדדים ביחס להסכם או הנובע ממנו, יתברר בהליך בוררות בלשכת המסחר הבינלאומית בלונדון (להלן: תניית הבוררות ). ביום 8.1.2007 אושרר ההסכם על ידי המשיבה, אשר רכשה את החברה .

2.

לטענת המבקשים, במהלך השנים התקיימו קשרים עסקיים רלבנטיים בין המבקשת 1 לבין יתר המבקשים. לפי הנטען, בשנת 1993 חתמו המבקשת 1 והמבקשת 2 על הסכם המסדיר את ייבוא מוצרי המשיבה בהתאם להסכם. עוד נטען, כי המבקשת 1 התירה למבקשת 3 לייבא חלפים ישירות מהמשיבה. לבסוף נטען, כי המבקש 4 מנהל את המבקשות 3-1, ומחזיק במניותיהן.

3.

על כל פנים, ביום 13.2.2009 שלחה המשיבה למבקשים כולם מכתב אשר הודיע על ביטול ההסכם באופן מיידי.

4.

ביום 10.7.2014 הגישו המבקשים יחדיו כתב תביעה מתוקן כנגד המשיבה, בו נטען לקיומן של שלוש עילות. האחת , עילה הנובעת מביטול ההסכם ללא הודעה מוקדמת של 90 ימים, כנדרש בסעיף 14.2 להסכם (להלן: העילה החוזית ); השניה , עילה הנובעת מפרסום לשון הרע במכתב מיום 13.2.2009 (להלן: העילה הנזיקית ); השלישית , עילה הנובעת מעשיית עושר ולא במשפט, ביחס להכנסותיה של המשיבה ב-90 הימים שחלפו מהביטול המיידי של ההסכם (להלן: העילה השלישית ). עוד נטען, כי בית המשפט בישראל הוא הפורום המתאים לדון בתביעה, כיוון שמירב הזיקות לעניין הנדון הן לישראל. בעניין זה, אף הפנו המבקשים לסעיף 17.4 להסכם בו נקבע, לטענתם, כי יש להם זכות לפנות לבית המשפט בישראל לצורך בירור הסכסוך.

יצויין כי בכתב התביעה המתוקן הוקדש פרק שלם לזיקה שבין המבקשת 1 לבין המבקשים 4-2; וכן לזיקה שבין המבקשים כולם לבין המשיבה. בתוך כך, המבקשת 1 ביקשה כי בהתאם לתקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות )

יצורפו המבקשים 4-2 לכתב התביעה

המתוקן " כיוון שהתביעה בשל סדרה אחת של מעשים, או כתוצאה של אחד מהם ". לחילופין, התבקש בית המשפט המחוזי לאשר את הוספת המבקשים 4-2 כתובעים, בהתאם לתקנה 24 לתקנות, כיוון שנוכחותם "דרושה על מנת לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה". עוד ציינו המבקשים כי בהתאם לתקנות 46(א) ו-(ב) לתקנות, אוחדו לתביעה אחת "כמה עילות שהם מעוניינים בהן יחד, נגד הנתבעת (המשיבה – י.ד.)" .

5.

ביום 10.2.2015 הגישה המשיבה בקשה לעיכוב הליכים והעברתם ללונדון בשל תניית הבוררות. בבקשתה טענה המשיבה, כי כלל עילות התביעה נובעות מההסכם ומפרשנות הוראותיו. כן נטען, כי הגדרתן ה"פורמאלית" של חלק מעילות התביעה ככאלה שאינן חוזיות, אינה משנה לעניין תחולת תניית הבוררות, כיוון שיש לפרש את תניית הבוררות באופן מרחיב. המשיבה הוסיפה וטענה, כי ההסכם נחתם אמנם בין המבקשת 1 לבין המשיבה, אך גם תביעת המבקשים 4-2 כרוכה בו, ועל כן הוא חל גם בעניינם. בנסיבות אלה, ונוכח הוראות סעיפים 5 ו-6 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ) וכן סעיף 2(1) לאמנת ניו-יורק בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות חוץ, 1958 – אשר מדינת ישראל ובריטניה חתומות עליה – טענה המשיבה כי יש לעכב את ההליך, ולהעבירו לבוררות בלשכת המסחר הבינלאומית בלונדון.

6.

ביום 3.12.2015 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה והורה על עיכוב ההליך והעברת הסכסוך שבין הצדדים לבוררות בלונדון, כאמור לעיל. בית המשפט השתכנע כי בסעיף 17.2 להסכם אכן נקבעה תניית בוררות, וקבע כי בטענות המבקשים " אין מענה של ממש לטענות הנתבעת (המשיבה – י.ד.) ומכל מקום הן אינן מצדיקות תוצאה שונה ". עוד צויין כי סעיף 17.4 להסכם עוסק במצבים בהם נתבעת כצד להסכם מעוניינת לקבל צו מניעה למניעת הפרתו, ועל כן נדחתה טענת המבקשים כי יש בסעיף זה כדי לשלול את תחולתו של סעיף 17.2 ואת תניית הבוררות הקבועה בו.

7.

ביום 27.12.2015 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה להפרדת העילות שאוחדו בכתב התביעה המתוקן, בהתאם לתקנה 48 לתקנות. בבקשה נטען, כי התקשרותה של המשיבה בהסכם הייתה רק עם המבקשת 1, ולפיכך רק לה עומדת העילה החוזית, ורק עליה ניתן להחיל את תניית הבוררות . לעומת זאת, נטען כי העילה הנזיקית עומדת "בזכות עצמה" לכלל המבקשים, ולגביה תניית הבוררות לא חלה. עוד טענו המבקשים, כי בכתב התביעה המתוקן אמנם אוחדו העילות הואיל ו"קיימת כפילות בין הנזקים". אך נוכח החלטת בית המשפט על עיכוב ההליכים מחמת תניית הבוררות "אין דרך נוחה לדון יחד בעילות שאוחדו" – כהוראת תקנה 48 לתקנות – ועל כן התבקש בית המשפט להורות על הפרדת הדיון, "על מנת שניתן יהיה לפסוק בדרך נוחה" בעילה הנזיקית. יוער כי העילה השלישית לא הוזכרה בבקשה זו של המבקשים.

ביום 14.1.2016 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה להפרדת הדיון, תוך שציין כי נוכח השתלשלות העניינים אין המבקשים רשאים להעלות עניין זה לראשונה בשלב זה של ההליך.

מכאן בקשות רשות הערעור ש לפנַי, המופנות כלפי שתי ההחלטות, הן לעניין עיכוב ההליכים והן לעניין דחיית הבקשה להפרדת הדיון.

תמצית טענות המבקשים

8.

אף שהמבקשים לא טענו באופן מסודר לעניין זה, נראה כי בפיהם שלוש טענות מרכזיות: נטען , כי סעיף 17.4 להסכם אינו מאפשר להעביר את הסכסוך – ובכלל זה את הדיון בעילה החוזית – לבוררות בלשכת המסחר הבינלאומית בלונדון; לחילופין נטען , כי יש מקום להפריד את הדיון – בהתאם לתקנה 48 לתקנות – באופן שבו הסכסוך בעניין העילה החוזית, העומדת אך למבקשת 1, יתברר בהליך בוררות בלונדון בהתאם לתניית הבוררות, בעוד שהסכסוך בעניין העילה הנזיקית והעילה השלישית, העומדות לכלל המבקשים, יתברר בישראל;

לחילופי חילופין

נטען , כי יש מקום להורות על מעין הפרדת דיון "כפולה", הן בין עילות התביעה והן בין המבקשים

עצמם. כך, רק העילה החוזית, העומדת למבקשת 1, תתברר בלונדון, והעילות החוזית והשלישית תעמודנה רק למבקשים 4-2 ותתבררנה בישראל.

לבסוף טוענים המבקשים, כי במקרה דנן קיים "טעם מיוחד" – כלשון סעיף 5(ג) לחוק הבוררות – המצדיק את אי-העברת הסכסוך לבוררות בלשכת המסחר הבינלאומית בלונדון. זאת, נוכח סטטוס הפירוק שהמבקשת 1 מצויה בו, כך ש"אין לה אמצעים לנהל הליך בוררות בארץ, קל וחומר באנגליה". נטען כי בנסיבות אלה, הפניית התביעה להליך בוררות "כמוה כנעילת שערי המשפט" בפני המבקשת 1.

דיון והכרעה

9.

דין בקשות רשות הערעור להידחות, אף ללא צורך בקבלת תשובת המשיבה.

10.

כידוע, רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בענייני בוררות, תינתן אך במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או כאשר שיקולי צדק או מניעת עיוות דין דורשים התערבות מצד ערכאת הערעור [ראו, למשל: רע"א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' חי , פסקה 17 לפסק דיני וההפניות שם (5.5.2010); רע"א 1714/15 וולק נ' זייבלד , פסקה 9 (28.4.2015)]. דברים אלו נכונים בייחוד כאשר החלטת בית המשפט עוסקת בעיכוב הליכים מכוח סעיפים 5 ו-6 לחוק הבוררות. שיקול דעתה של הערכאה הדיונית במקרים אלו הינו רחב, ובהתאם ערכאת הערעור תתערב אך ורק כאשר נפלה " טעות של ממש " בהחלטת הערכאה הדיונית [ראו, למשל: רע"א 1030/15 דדון נ' חדד , פסקה 5 (18.8.2015); רע"א 1027/16 גלובל מותגים בינלאומיים בע"מ נ' life style licensing B.V , פסקה 4 (18.2.2016)]. עוד יש לזכור, כי עניין לנו גם בהחלטה להפרדת הדיון, הנמנית עם אותן החלטות דיוניות אשר אף לגביהן שמור לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב [ראו: רע"א 4153/95 בוגסלב בגשיק ואח' נ' ארט-ב חברה בע"מ בפירוק

ואח' (15.10.1995); רע"א 2661/11 לב ארי נ' בי.אין אונליין בע"מ (27.4.2011);

רע"א

6812/11

ווטאירפול הנדסה בע"מ נ' L-3 Communications Security and Detection System, Inc . ,

פסקה 7 (21.12.2011) (להלן: עניין ווטאירפול ) ].

11.

בענייננו, הבקשות אינן מעוררות כל שאלה עקרונית או ציבורית. הטענות העולות בבקשות, עוסקות בעיקרן בכך שבית המשפט המחוזי לא פירש כיאות את הסעיפים הרלבנטיים בהסכם; לא הפעיל כנדרש את סמכותו להפרדת הדיון בין עילות התביעה, בהתאם לתקנה 48 לתקנות; ולא יישם כדבעי את הדין המצוי – סעיפים 5 ו-6 לחוק הבוררות. קיים מרחק רב בין טענות אלה לבין אמת המידה שנקבעה בפסיקה למתן רשות ערעור בענייני בוררות. כמו כן, לא שוכנעתי כי קיימת הצדקה להתערבות משיקולי צדק או עיוות דין.

12.

למעלה מן הצורך, החלטותיו של בית המשפט המחוזי מקובלות עלי גם לגופן, ואטעים אך בקצרה בנדון. סמכותו של בית המשפט לקבוע את סדרי הדיון בעילות שונות קבועה בתקנה 48 לתקנות, שזו לשונה:

"ראה בית המשפט או הרשם, מיזמתו או על פי בקשת נתבע, כי אין דרך נוחה לדון יחד או לפסוק יחד בעילות שאוחדו בתובענה אחת, רשאי הוא להורות על צמצום התובענה לאותן עילות שאפשר לדון או לפסוק בהן בדרך נוחה או על הפרדת הדיון או על דרך דיון אחרת שתיראה לו וכן להורות על התיקונים הכרוכים בכך".

אף בלי להידרש לשאלה האם במקרה דנן הבקשה להפרדת הדיון כוללת רק הפרדה בין העילות או אף הפרדה בין המבקשים הרי שנדמה כי צדק בית המשפט המחוזי בדחותו את הבקשה להפרדת הדיון . ביחס לתקנה האמורה, כבר נקבע בפסיקה כי:

"ככלל, תקנה זו מקנה לבית - המשפט סמכות נרחבת להורות על אופן ניהול הדיון ולהתאימו לנסיבותיה הקונקרטיות של התביעה המובאת בפניו. בהפעילו סמכות זו בית - המשפט מבקש למצוא מסגרת דיונית אשר תהא הוגנת ויעילה כאחד. בהיבט היעילות, עליה להביא למיצוי מרבי של הזמן והמשאבים המושקעים בניהולו של ההליך על - ידי בית - המשפט ועל - ידי בעלי - הדין כאחד. בהיבט ההגינות, עליה להבטיח כי תשומרנה זכויותיהם המהותיות של בעלי - הדין, וכי יינתן להם יומם בבית - המשפט, במובן המהותי והמלא של מושג זה". [רע"א 2301/01 פז חברת נפט בע"מ נ' רשקס , פ"ד נה(4) 245, 247 (2001); ראו גם: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 172 (מהדורה שתים עשרה, תשע"ו-2015) ].

בנסיבות העניין, הן היבט היעילות והן היבט ההגינות מטים את הכף כנגד הפרדת הדיון. לעניין היבט היעילות , יש לזכור כי המבקשים הם שכרכו מלכתחילה במסגרת כתב התביעה המתוקן בין העילות, כך שהחלטת בית המשפט המחוזי ניתנה על בסיס בקשה זו. כפי שהמבקשים עצמם ציינו, אין ספק כי במקרה דנן מדובר בתביעה בשל סדרה אחת של מעשים, וכי דווקא בכריכת העילות והמבקשים יחדיו יש כדי לאפשר לדון בתביעה ביעילות ובשלמות. בבקשה להפרדת הדיון – שהוגשה רק לאחר שהמבקשים נכחו לדעת כי הסכסוך בינם לבין המשיבה יועבר לדיון בלשכת המסחר הבינלאומית בלונדון – לא הועלו טענות שיש בהן כדי להביא לסטייה ממסקנה זו.

את טענות המבקשים בבקשות רשות הערעור – כגון העובדה שהמבקשים 4-2 אינם צד להסכם ועל כן אין להחיל עליהם את תניית הבוררות – יש אף לראות כמכוונות להיבט ההגינות . מבלי לקבוע מסמרות בדבר היחסים המדויקים שבין המבקשים לבין עצמם ובינם לבין המשיבה, הרי שמעיון בכתב התביעה המתוקן ובנספחיו עולה כי קיימת ביניהם זיקה המצדיקה – לכל הפחות – לדון בעניינם במאוחד. בקצרה ייאמר כי כזכור, בכתב התביעה המתוקן עמדו המבקשים עצמם על הזיקה ביניהם. כמו כן, מעיון בבקשה וצרופותיה עולות שאלות סביב מערכת היחסים בין המבקשים לרבות לעניין ניהול הכספים ביניהם (ולא ראיתי צורך להרחיב מעבר לכך או לקבוע קביעות פוזיטיביות בנדון).

יוטעם כי בהחלטה שלא להפריד את הדיון, אין משום צמצום העילות שהועלו בכתב התביעה המתוקן, וממילא היא אף אינה פוגעת בזכויותיהם המהותיות של המבקשים [ראו: עניין ווטאירפול ,

פסקה 8].

13.

אעיר בקצרה, כי המסקנה בדבר דחיית הבקשה להפרדת הדיון מתבקשת אף נוכח ההיגיון הפנימי של דיני הבוררות. לא אחת נקבע ביחס להוראות סעיפים 5 ו-6 לחוק הבוררות כי "יש לזכור כי עיכוב ההליך הוא הכלל, והימנעות מעיכוב – החריג" [רע"א 3331/14 Siemens AG

(חברה זרה) נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ,

פסקה 16 וההפניות שם (13.8.2014)]. ביחס להפרדת הדיון בין העילות , טוענים המבקשים כי יש להכיר בכך שמדובר בעילות

נפרדות, כך שתניית הבוררות לא חלה עליהן. במקום אחר, הבהרתי לעניין זה כי:

" הלכה מושרשת היא כי תניית בוררות המחייבת פניה לבוררות

בכל סכסוך הנוגע ליחסים החוזיים

בין הצדדים [...] יש לפרש בהרחבה, באופן שכל המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים ואשר נוגעות לאותם יחסים חוזיים או נובעות מהן, לרבות מחלוקות במישור הנזיקי, תתבררנה במסגרת הליך הבוררות. הגישה 'של הפרדה מלאכותית בין עילות שבנזיקין לבין עילות חוזיות הכרוכות באותו עניין עצמו, הינה בבחינת עניין של 'פיצול שערות'". [רע"א 180/07 כץ נ' איגוד הכדורסל בישראל, פסקה 12 והאסמכתאות שם (4.10.2009)].

14.

אשר להפרדת הדיון בין המבקשים; מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי, העולה בקנה אחד עם פסיקת בית משפט זה [ראו: רע"א 3925/12 רונן נ' עו"ד יובל כהן , פסקה 14 וההפניות שם (17.6.2013)].

15.

לא שוכנעתי כי בנסיבות בענייננו יש משום "טעם מיוחד" המצדיק את השימוש בסמכות שהוקנתה לבית המשפט בסעיף 5(3) לחוק הבוררות – שלא לעכב את ההליכים בין הצדדים ושלא להעבירם לבוררות בלשכת המסחר הבינלאומית בלונדון.

16.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.