פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
2863/04
בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
המבקש:
חיים רמון
נ ג ד
המשיב:
קצין התגמולים - מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 8.12.03
בע"ש 714/03 שניתן על ידי כבוד השופט י. יעקבי-שווילי
בשם המבקש: עו"ד שלומי זמבש
בשם המשיב: עו"ד מיכל שרביט
החלטה
1.זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י. יעקבי-שווילי) בע"ש 714/03 בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הועדה הרפואית העליונה לפי החוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: "החוק").
2.המבקש עותר להכיר במחלת הסוכרת בה חלה כ"פגימה מוסבת" על פי תקנה 9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות) התש"ל-1969 (להלן – "התקנות"). פגימה מוסבת מתרחשת מקום שישנו קשר סיבתי בין התפרצות המחלה הנטענת לבין פגימות מוכרות אחרות שהוכרו לנכה על ידי המשיב.
המבקש הוא יליד 1949, והוכר כנכה על פי החוק. נכותו הוכרה בגין פגימות שונות – בגפה הימנית העליונה, בשמיעה, גב צוואר וברכיים, יתר לחץ דם, ועוד. בסך הכל הוכרה נכותו בשיעור של 73%. המבקש עתר להכיר במחלת הסכרת ממנה הוא סובל כפגיעה המוסבת מהפגימות המוכרות האחרות. הוא הוזמן להופיע בפני הועדה הרפואית ב-21.10.02 וטען כי חלה בסכרת עקב היחס הגרוע לו זכה מרשויות משרד הבטחון, והציג מסמכים לתמיכה בטענותיו. הועדה קבעה כי אין ראייה לקיום קשר סבתי בין מחלת הסכרת לפגימות מוכרות אחרות. לפיכך דחתה את תביעתו.
המבקש ערער על החלטה זו לועדה הרפואית העליונה. הוא חזר בפניה על אותם טיעונים. הועדה העליונה אימצה את קביעות הועדה הרפואית בהחלטתה מיום 28.5.03. היא לא מצאה קשר בין מחלותיו המוכרות של המבקש לבין מחלת הסכרת.
על החלטת הועדה העליונה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. בית משפט זה דחה את הערעור וקבע כי, "דברי הועדה הרפואית העליונה הם בתחום הרפואה בלבד, ואין למצוא בהם פגם משפטי שעליו רשאי נכה לערער לבית משפט זה".
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי עותר המבקש לרשות ערעור בפני בית משפט זה.
3.דין הבקשה להידחות. עילתו של הליך מתן הכרה במחלת הסכרת כפגיעה מוסבת על פי תקנה 9 לתקנות הינה שאלה מובהקת מתחום הרפואה (ע"א 459/89 קצין התגמולים נ' חריטן , פד"י מה(5) 374, 391; רע"א 866/97 מצליח נ' קצין התגמולים; ע"א 140/89 קצין תגמולים נ' גולומבק) . הנושא שבפנינו אינו מעלה שאלה משפטית כלשהי אלא עניינו נסב על מומחיות שברפואה; מטעם זה לא עמדה למבקש עילה להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת הועדה הרפואית העליונה (סעיף 12א לחוק הנכים). על אחת כמה וכמה, כי אין מקום למתן רשות ערעור לבית משפט זה על פי הכללים הנקוטים לענין זה (בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פד"י לו(3) 123 ; רע"א 2195 ברעם נ' קצין
תגמולים ; רע"א 553/01 מאיר לוי נ' קצין תגמולים ; רע"א 9738/03 ארביב נ' קצין תגמולים ; רע"א 9256/03 עוקלא נ' קצין תגמולים).
4.ענייננו בקביעות רפואיות טהורות שנקבעו על ידי שתי ועדות רפואיות. אין בית המשפט נוהג להתערב בקביעות אלה, בין בערכאת הערעור ועל אחת כמה וכמה במסגרת מתן רשות ערעור בערכאה שלישית. המבקש לא הצליח לשכנע את הועדות הרפואיות בקיומו של קשר סיבתי רפואי בין פגימותיו המוכרות לבין הפגימה שהוא מבקש הכרה בה כפגימה מוסבת.
ראוי להעיר מעבר לנדרש כי המבקש התייחס בטיעוניו, ככל הנראה בשגגה, להחלטת הועדה הרפואית המחוזית מיום 4.2.03 אשר עסקה בבקשה אחרת מטעמו. אין הדבר מעלה או מוריד לענין החלטת הועדה הרלבנטית לענייננו מיום 21.10.02 אשר בה נדונה סוגיית מחלת הסכרת כפגימה מוסבת ומהחלטת הועדה העליונה שהתייחסה להחלטה זו, וקבעה את אשר קבעה ביחס אליה.
לאור כל האמור, דין בקשת רשות הערעור להידחות.
ניתנה
היום, כ"ה בניסן תשס"ה (4.5.05).
ש ו פ ט ת