ע"פ 2932/00 מוטי אלמקייס נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בת.פ. 8063/98.

1.בית המשפט המחוזי בבאר-שבע - מפי השופטת ר' אבידע) הרשיע את המבקש בעבירת הצתה (עבירה לפי סעיף 448 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז1977-). המדובר בהצתה של מועדון הפורום בבאר-שבע, שביצע המבקש יחד עם אנשים נוספים ביום 29.4.98, כיוון שמועדון הפורום התחרה במועדון שהקים המבקש בקרבת מקום. בתחילת משפטו היה המבקש עצור במשך כשלושה חודשים ולאחר מכן שוחרר ל"מעצר בית" שנמשך עד תום ההליכים המשפטיים.

2.ביום 13.3.00 גזר עליו בית המשפט שלוש שנות מאסר, מתוכן שנתיים לריצוי בפועל, בניכוי שלושת חודשי המעצר, ושנה אחת מאסר על תנאי כי למשך שלוש שנים מיום שחרורו לא יעבור עבירת רכוש שהיא פשע. כן הועמד המבקש תחת פיקוח שירות המבחן למשך שנה וחצי לאחר שחרורו מן המאסר.

3.עם מתן גזר הדין ביקש בא-כוח המבקש לעכב את תחילת ריצוי המאסר למשך חודש וחצי, משום שבכוונתו לערער על חומרת העונש. בא-כוח התביעה התנגד לעיכוב ריצוי המאסר. בית המשפט המחוזי נענה לבקשה בשל העובדה שהמבקש היה משוחרר במהלך המשפט במשך כשנה וחצי ובשל תקופת המאסר שנפסקה. מועד תחילת ריצוי עונש המאסר נדחה ליום 27.4.2000 והמבקש שוחרר בערובה באותם תנאים בהם היה משוחרר במהלך המשפט.

4.ביום 18.4.2000 הגיש המבקש לבית משפט זה ערעור על ההרשעה ולחלופין על חומרת העונש. בערעורו הוא טוען כי הכרעת בית המשפט קמא אינה יכולה לעמוד. ההכרעה מבוססת על העדפת אמרות שנתן במשטרה עד מרכזי, על פני עדותו בבית המשפט. טענה נוספת היא כי למרות שעד זה הוא למעשה "עד מדינה" בית המשפט לא חיפש בחומר הראיות את הסיוע הנדרש לעדותו. באשר לעונש טוען המבקש כי יש לאמץ את המלצת שירות המבחן להטיל על המבקש ששה חודשי מאסר בפועל, שירוצו בדרך של עבודות שרות. בד בבד עם הגשת הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין עד למתן פסק דין בערעור, היא הבקשה בפניי.

5.בדיון לפניי טען בא-כוח המבקש כי למבקש סיכויים טובים בערעורו הן לעניין ההרשעה הן לעניין העונש. כן טען בא-כוחו כי המבקש אינו מסוכן לציבור, אין לו הרשעות קודמות והוא שוהה ב"מעצר בית" כבר כעשרים חודשים. לאור תקופת המאסר הקצרה יחסית, סביר להניח להניח שהמבקש יספיק לרצות את כל עונשו לפני שיישמע הערעור.

6.באת-כוח התביעה חזרה והביעה התנגדות לעיכוב ריצוי עונש המאסר, בנימוק כי למבקש כבר אינה עומדת חזקת החפות ואין כל הצדקה לעכב את ביצוע העונש. לטענתה, העונש של המבקש נוטה לקולא ואין סיכוי שבית המשפט יקבל את הערעור.

7.לאחר ששקלתי את טענות בעלי הדין הגעתי למסקנה כי מן הראוי לעכב את ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעור. אי לכך אני מורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל בן שנתיים ימים, שהושת על המבקש ביום 31.3.00 בת.פ. 8063/98, עד למתן פסק הדין בערעור.

8.כל תנאי השחרור בערובה, בהם היה המבקש משוחרר עד כה על פי החלטת בית המשפט המחוזי, ימשיכו לעמוד בתוקף.

המזכירות מתבקשת לקבוע את הדיון בערעור בהקדם האפשרי.