רע"א 35658-09-24 רע"א 35658-09-24

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת י' רוטנברג) מיום 13.6.2024 בפש"ר 23761-07-18, בה נדחתה בקשת המבקש לעיין מחדש בהחלטת בית המשפט מיום 27.2.2024, שעניינה בהריסת מחסן ובתשלום דמי שימוש לרשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י).

הרקע לבקשה

1.ברקע למחלוקת בין הצדדים, הסכם מכר שנכרת בשנת 2003 בין המבקשים, בני הזוג נמדר, לבין המשיבים 2-1, בני הזוג סואן (שיכונו בנפרד: החייב ו-החייבת; ויחד: סואן). זאת, לצורך מכירת חלק מזכויותיהם של סואן במשק 79 במושב בית גמליאל (להלן: הסכם המכר ו-המשק, בהתאמה), המצוי על קרקע המנוהלת על-ידי רמ"י. במסגרת הסכם המכר, הובהר בין היתר כי המשק נמצא בהליכי פרצלציה שעתידים לפצלו לשני מגרשים (להלן: הליך הפיצול); וכי לידי המבקשים יועבר המגרש עליו נבנה בית מגורים (להלן: המגרש ו-בית המגורים, בהתאמה).

2.ביום 17.6.2014 הגישו המבקשים תביעה לבית משפט השלום ברחובות, בה עתרו בין היתר לאכיפת הסכם המכר, להשלמת הליך הפיצול ולרישום זכויותיהם במגרש (ת"א 31244-06-14). בפסק דין מיום 9.7.2017 קיבל בית המשפט את התביעה.

בדיון בערעור שהוגש על פסק הדין (ע"א 49104-07-17), נתן בית המשפט המחוזי תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים ביום 28.2.2018 (להלן: ההסכמות בערעור). במסגרת זו, הוסכם בין היתר כי סואן יפעלו להשלמת הליך הפיצול כמו גם לרישום זכויות המבקשים במגרש; וכי הם ישלמו כל תשלום שיידרש על-ידי הרשויות לצורך רישום זה. עוד הוסכם כי המבקשים יפקידו כספים בנאמנות אשר ישמשו את סואן לתשלומים הנדרשים להשלמת המכר – ובכך ייחשבו כמי שהשלימו את תשלום התמורה. כמו כן, הוסכם כי ככל שיהיה צורך בתשלומים נוספים, סואן הם שיישאו בהם.

3.בחלוף מספר חודשים, נפתח נגד החייב הליך פשיטת רגל לבקשת נושה (להלן: הנושה), שהוא ההליך המתנהל בבית משפט קמא. ביום 29.7.2018 ניתן צו כינוס לנכסי החייב ועוכבו ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בתוך כך, עוכב הליך הוצאה לפועל שפתחו המבקשים לאכיפת ההסכמות בערעור (תיק 523279-03-18; להלן: תיק ההוצאה לפועל).

על רקע האמור, פנו המבקשים ביום 16.9.2018 לבית משפט קמא בבקשה להתיר להם להמשיך לנהל את הליך ההוצאה לפועל בפיקוח בית המשפט.

ביום 24.3.2019 התקיים דיון בבקשה האמורה, והצדדים הגיעו להסכמות אשר קיבלו תוקף של החלטה. במסגרת זו, הוסכם כי המשיבים 4-3 ימונו ככונסי נכסים (להלן: הכונסים) לצורך מכירת חלקם של סואן במשק; כי כינוס הנכסים לא יחול על המגרש שרכשו המבקשים; וכי הכונסים יפעלו להשלמת הליך הפיצול. בתוך כך, הובהר כי ככל שרמ"י תדרוש פינוי מבנים כתנאי לפיצול – הצדדים יבצעו את דרישתה בתוך 30 ימים וכל צד יישא בעלויות חלקו. לבסוף, הוסכם גם כי תיק ההוצאה לפועל ייסגר וכי כל מחלוקת בין הצדדים תידון בהליך דנן (להלן: ההסכמות בהליך).

למען שלמות התמונה, יובהר כי ביום 2.9.2020 נפתח הליך חדלות פירעון בעניינה של החייבת, ובהמשך ניתן צו כינוס לנכסיה (להלן: ההליך בעניין החייבת).

4.ביום 4.4.2023 הגישו סואן "בקשה למתן הוראות", בה ביקשו לעדכן את בית המשפט על התקדמות הליך הפיצול. נמסר כי כתנאי להשלמת הליך הפיצול רמ"י דרשה דמי שימוש חורג בסך כ-230,000 ש"ח (להלן: דמי השימוש). זאת, בגין שימוש בבית המגורים כמו גם במחסן שהמבקשים בנו במגרש ללא היתר (להלן: המחסן). לטענת סואן, סכומים אלה שולמו מקופת הכינוס ועתה יש להורות למבקשים להשיבם. לצד האמור, הם הוסיפו כי תנאי נוסף שהציבה רמ"י הוא פינוי מבנים שהוקמו ללא היתר. לכן לטענתם יש להורות על הריסת המחסן. מסקנה זו, לשיטתם, מתבקשת גם בשים לב לכך שהמחסן חורג מגבולות המגרש אל עברם שטחם (להלן: הבקשה למתן הוראות).

5.בתשובתם לבקשה הלינו המבקשים על כך כי בקשתם של סואן לא נתמכה בתצהיר, כי היא רצופה אי-דיוקים וכי היא אינה האכסניה המתאימה לדון בנושא. לטענתם, הבקשה לחייבם בדמי שימוש סותרת קביעות שיפוטיות קודמות; וההסכמה כי מחלוקות הצדדים יידונו בהליך דנן איננה חלה עליהם. לגופו של עניין, נטען בין היתר כי מחדלי סואן הם שהובילו לעיכוב הליך הפיצול, וכך גם לדרישה לדמי השימוש; וכי סואן נמנעו בכוונה מלצרף את רמ"י להליך. לטענתם, מי שנדרש לשאת בתשלום הם סואן, וכך גם עולה מדברי הכונסים בהליך בעניין החייבת כמו גם בהליך דנן. בנוסף, נטען כי לא היה מקום שרמ"י תדרוש דמי שימוש; כי הדבר מהווה ניסיון מטעם סואן לעשיית עושר שלא כדין; וכי אין בקיום המחסן כדי לעכב את הליך הפיצול.

6.בתגובת הכונסים נטען כי יש מקום להבחין בין בית המגורים לבין המחסן לעניין דמי השימוש. עם זאת, הובהר כי ביחס לשני המבנים יש לייחס לשני הצדדים אשם תורם ולכן יש להותיר את ההכרעה בדבר אופן חלוקת התשלום בידי בית המשפט. לכך הוסיפו הכונסים, בין היתר, כי הסמכות להכרעה במחלוקת נתונה לבית המשפט לאור ההסכמות בהליך; וכי יש להורות על הריסת המחסן לצורך השלמת הליך הפיצול. זאת, לטענתם, לאור עמדת רמ"י כמו גם היעדרו של היתר כדין למחסן.

7.המשיב 5, כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר) מצדו סבר כי ראוי ששני הצדדים יישאו בהשבת הכספים לקופת הכינוס: סואן – בתשלום עבור בית המגורים, והמבקשים – בתשלום עבור המחסן. את שאלת הריסת המחסן הותיר הכנ"ר לשיקול דעת בית המשפט.

ביום 14.1.2024 התקיים דיון בו חזרו הצדדים על טענותיהם.

החלטות בית משפט קמא

8.ביום 27.2.2024 ניתנה החלטת בית משפט קמא בעניין תשלום דמי השימוש והריסת המחסן (להלן: ההחלטה הראשונה).

תחילה, נקבע כי יש לחייב את המבקשים בהריסת המחסן. בית המשפט הפנה לתגובת הכונסים לפיה הריסה זו נדרשת לקידום הליך הפיצול; כמו גם לעמדת רמ"י (כפי שבאה לידי ביטוי בין היתר בהודעה מטעמה), לפיה יש לפנות כל מבנה שנבנה ללא היתר במשק. הובהר כי בשים לב לכך שהמבקשים הם שבנו את המחסן והם גם אלה העושים בו שימוש; וכן לאור הסכמת הצדדים כי בפינוי מבנים כל צד יישא בעלויות חלקו – המבקשים הם שיישאו בעלויות הריסת המחסן.

בכל הנוגע לדמי השימוש אימץ בית המשפט את עמדת הכנ"ר. ביחס לבית המגורים – צוין כי במסגרת ההסכמות בערעור נקבע כי כל תשלום שיידרש להשלמת הסכם המכר (מעבר לסכום אותו הפקידו המבקשים) – יוטל על סואן. לכן, בשים לב לכך שמדובר בדמי שימוש הנגבים בגין בית מגורים שנמכר במסגרת אותו הסכם, על סואן לשאת בתשלומם. לעומת זאת, בכל הנוגע למחסן – בית המשפט עמד על כך כי המחסן נבנה לאחר חתימת הסכם המכר על-ידי המבקשים ללא היתר; וכי הם אלה העושים בו שימוש שלא כדין. לכן, נקבע כי על המבקשים לשאת בדמי השימוש בו.

9.על ההחלטה האמורה הגישו המבקשים ביום 20.3.2024 בקשה לעיון חוזר ולעיכוב ביצועה (להלן: הבקשה לעיון חוזר). בבקשה נטען בין היתר כי מבירור שערכו מול נציגי רמ"י עלה כי הכונסים כבר השלימו למעשה את הליך הפיצול, וכי אין לרמ"י דרישות תכנוניות נוספות – לרבות הריסת המחסן. לצד האמור, נטען כי מדובר במחסן חקלאי שאינו טעון היתר בניה; וכי ממידע חדש שנמסר להם עלה כי אין דרישה מטעם רמ"י לתשלום דמי שימוש בגין המחסן.

בתגובה לכך, ציינו סואן כי טענות המבקשים בנוגע לעמדת רמ"י אינן בגדר עובדות חדשות המצדיקות עיון מחדש, אלא לכל היותר "עדות שמיעה" מפי גורם אמורפי. הם הוסיפו כי מקורו של סיווג המחסן כ"חקלאי" הוא במסמך משנת 2020 שאין מקום להתבסס עליו עתה; וכי הטענה לפיה לא נדרש היתר בנייה לבנייתו לא נתמכה בכל אסמכתא. עוד נטען כי ממילא הבקשה היא בעלת אופי "ערעורי" שאינו מתאים לאכסניה של בקשה לעיון חוזר.

הכונסים טענו גם הם כי אין מקום לקבל את הבקשה. זאת, בהינתן דרישות רמ"י להשלמת הליך הפיצול; מאחר שאין כל מחלוקת כי המחסן נבנה ללא היתר; שדמי השימוש שולמו; ושלמבקשים ניתן יומם בבית המשפט. עוד נטען כי הטענה החדשה לפיה המחסן אינו טעון היתר סותרת את העובדה שהמבקשים פעלו בעבר להשגת היתר, כמו גם את דרישת רמ"י להתנות את הליך הפיצול בהריסת המחסן ובתשלום דמי השימוש.

הכנ"ר סבר גם הוא כי יש לדחות את הבקשה, והוסיף כי העיסוק בה מעכב את השלמת הליך הפיצול – בעוד דרישות רמ"י מדברות בעד עצמן.

10.על רקע האמור, דחה בית משפט קמא את הבקשה בהחלטה מיום 13.6.2024 – שהיא ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור שלפניי (להלן: ההחלטה השנייה). בית המשפט קבע כי אין צורך לשוב ולהידרש לטענות שכבר הועלו ונדחו, תוך שהודגש כי מדובר במחסן שנבנה ללא היתר. לצד האמור, נקבע כי טענות המבקשים על אודות שינוי בעמדתה של רמ"י לא הוכחו, וכי הן אינן מתיישבות עם דרישתה לתשלום דמי השימוש או עם ביצוע תשלום זה.

טענות המבקשים

11.בבקשה שלפניי חזרו המבקשים על טענתם כי הבקשה למתן הוראות הוגשה ללא תצהיר, תוך שהיא רצופה אי-דיוקים; וכך גם כי המסגרת הדיונית שבה היא הוגשה – בקשה למתן הוראות בהליך פשיטת רגל – אינה האכסניה המתאימה לדון בה. לטענתם, בקשות מעין אלה נועדו לאפשר הכרעה מהירה ויעילה בהתקיים תנאים מסוימים שאינם מתקיימים במקרה דנן. כך, לשיטתם, הסכסוך נושא הבקשה אינו מול בעלי התפקיד בהליך; מדובר במחלוקת הדורשת בירור עובדתי מורכב; ועסקינן בהכרעה שיש בה כדי לפגוע בזכויות הצדדים כמו גם לגרום להם עיוות דין. לטענתם, קבלת בקשת סואן להריסת המחסן ותשלום דמי השימוש – לא זו בלבד שפגעה באופן בלתי הפיך בזכויותיהם, אלא שהיא גם גרמה לעיוות דין בהיותה עומדת בסתירה לפסקי דין חלוטים והסכמות קודמות בין הצדדים. לפיכך, נטען כי בית המשפט לא היה מוסמך לדון בסוגיות האמורות בהליך פשיטת הרגל.

באשר להריסת המחסן, חזרו המבקשים וטענו כי קיומו של המחסן אינו מעכב את הליך הפיצול. לגישתם, מקור הדרישה להורות על ההריסה הוא בעמדת הכונסים ולא בתנאים שהציבה רמ"י – וראיה חלוטה לכך היא השלמת הליך הפיצול לאחרונה ורישומם כבעלי הזכויות במגרש. לפיכך, לשיטתם, משהתאיין החשש לעיכוב הליך הפיצול, אין מקום להורות על הריסת המחסן בטרם מתן אפשרות להסדירו.

בכל הנוגע לדמי השימוש, טענו המבקשים כי שגה בית משפט קמא משהטיל עליהם את התשלום בגין המחסן. לטענתם, אין כל נפקות לשאלת קיומו של היתר. דברים אלה נכונים במיוחד בשים לב לכך שלא נדרש כל היתר להקמת המחסן; ושהם ממילא עשו כל שניתן כדי להשיגו. לכך הם הוסיפו כי הסיבה להטלת דמי השימוש, בין היתר עבור בית המגורים שנבנה כדין, היא מחדליהם של סואן; וכי השתת תשלום נוסף עליהם – מעבר לכספים שהפקידו בנאמנות – עומדת בסתירה להסכמות בערעור והיא בבחינת ערעור על פסק דין חלוט. לבסוף, הלינו המבקשים על כך כי משמעות הכרעת בית משפט קמא היא דרישה להימנע מניצול זכויותיהם הקנייניות במגרש בדרך של בנייה; והוסיפו כי אף לשיטת הכונסים – התשלומים הנדרשים להשלמת הסכם המכר מוטלים על סואן.

12.ביום 29.9.2024 הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצועה של ההחלטה השנייה עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

דיון והכרעה

13.לאחר דיון בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות מבלי להזדקק לתשובת המשיבים.

14.ההחלטה השנייה מתייחסת – כפי שהובהר לעיל – לבקשה לעיון חוזר. סעיף 181 לפקודת פשיטת רגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 קובע כי בית המשפט "רשאי לחזור ולעיין בכל צו שנתן מכוח סמכותו בפשיטת רגל, לבטלו או לשנותו". בהתאם להלכה הפסוקה, הכלל הוא כי בקשה לעיון מחדש (בין בבית משפט של פשיטת רגל ובין בכלל) לא תתקבל כאשר הטענות המועלות בה הן ערעוריות באופיין. כך, בית המשפט יידרש לבקשות מעין אלה רק כאשר הוכח כי חל שינוי נסיבות מהותי או שהתגלו עובדות חדשות המצדיקות את שינוי ההחלטה; או לחלופין, כאשר נפלה טעות טכנית ברורה וחמורה בהחלטה בה מבוקש העיון מחדש (ראו: רע"א 2170/24 אסייג נ' איסכור מתכות ופלדות בע"מ, פסקה 8 (18.3.2024); רע"א 2933/23 פלאח נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 14 (22.6.2023)).

בהקשר זה, נקבע בפסיקה כי לבית המשפט הדן בהליך פשיטת רגל שיקול דעת רחב בהכרעה בבקשה לעיון מחדש, אולם השימוש בסמכות זו ייעשה במשורה, תוך התחשבות בעיקרון סופיות הדיון (ראו: רע"א 1826/20 פלונית נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 14 (21.6.2020); רע"א 1865/22 אהרון פסגות (2003) בע"מ נ' מרציאנו, פסקה 20 (25.7.2022)).

כדי לבחון את הבקשה דנן, יש לבחון אפוא האם המבקשים העלו בבקשה לעיון חוזר עובדות חדשות או הצביעו על נסיבות שהשתנו; ואם לא – האם הם הבהירו מדוע הם לא הגישו בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה.

15.בחינת טענות המבקשים לגופן מלמדת כי בחלקן הגדול הן טענות "ערעוריות" במהותן, המופנות בעיקרן נגד הכרעת בית משפט קמא בהחלטה הראשונה – בה הוא הורה על אופן חלוקת דמי השימוש שדרשה רמ"י כמו גם על הריסת המחסן. כך למשל, העלו המבקשים שורה של טענות נגד המסגרת הדיונית שבה ניתנה ההחלטה הראשונה והבקשה על בסיסה היא התקבלה; כמו גם נגד עצם הקביעות בדבר הריסת המחסן או על אודות חיובם בתשלום דמי השימוש בגינו.

טענות אלה – רובן ככולן, כבר הועלו לפני בית משפט קמא לפני מתן ההחלטה הראשונה, והוכרעו על-ידיו במסגרתה. המבקשים נמנעו מלהשיג על החלטה זו – ובכלל זה על דחיית טענותיהם האמורות, במועדים שנקבעו לכך בדין. במועד הגשת הבקשה דנן, המועד להגשת הליך ערעורי מתאים על ההחלטה הראשונה – חלף; והמבקשים לא סיפקו כל הסבר מדוע המתינו עד עתה להלין על ההחלטה האמורה. בנסיבות אלה, ברי כי אין מקום לאפשר כעת "ריפוי" של הפגם האמור בדרך של בחינת טענותיהם במסגרת הגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה השנייה שהיא נושא הבקשה דנן בה התבקש עיון מחדש (ראו למשל: רע"א 5516/20 ערנות לזכויות האדם אל"מ ד"ר יוסף צרניק נ' רומן זדורוב, פסקה 6 (17.9.2020); רע"א 3983/22 ארגס נ' עו"ד בינימין בני כהן, מנהל מיוחד על נכסי המבקש, פסקה 22 (28.8.2022)). כפי שהובהר לעיל, בהחלטה השנייה בית משפט קמא רק הותיר את ההחלטה הראשונה על כנה.

16.מעבר לכך, אינני סבורה גם כי המבקשים הוכיחו בבקשתם לעיון מחדש, שינוי נסיבות או טעות טכנית ברורה המצדיקים לפתוח מחדש את הדיון בסוגיות שהוכרעו בהחלטה הראשונה.

17.כאמור, בהחלטה הראשונה קבע בית משפט קמא כי לשם קידום הליך הפיצול יש להורות על הריסת המחסן שנבנה במגרש ללא היתר. לביסוס קביעה זו, הסתמך בית המשפט בין היתר על דברי הכונסים בתגובתם, לפיהם: "על מנת שניתן יהיה לקדם במהרה את הליך השלמת הפיצול על ידם ונוכח עמדת רמ"י ובשים לב כי עד היום אין היתר למחסן הביתי, אין ברירה מלבד הוראה להריסתו של המחסן". בית המשפט קיבל עמדה זו. הוא עמד על כך כי היא עולה בקנה אחד גם עם הודעת דוא"ל מיום 5.6.2019 מטעם גורם מרמ"י – אשר צורפה כנספח לבקשה למתן הוראות (נספח 9), שזו לשונה:

"[...] עליך לפנות כל מבנה אשר הוקם ללא היתר בשטח הנחלה [המשק – הח"מ], לרבות המבנה הקיים בשטח המבוקש להפרדה מהנחלה. לא ניתן להיעתר לבקשה להציב מבנה זמני ללא היתר בשטח הנחלה. המשך הטיפול של הרשות הינו מול כונס הנכסים. בגין המבנים אשר הוקמו ללא היתר, תידרש לשלם דמי שימוש ראויים".

מדברים אלה עולה אפוא, שנקודת המוצא לדיון היא כי נכון למועד ההחלטה הראשונה – עמדת הגורמים הרלוונטיים, ובכלל זה רמ"י, הייתה כי יש להורות על הריסת המחסן לצורך השלמת הליך הפיצול.

בבקשתם לעיון חוזר, טענו המבקשים כי ההתקדמות שחלה בהליך הפיצול לאחר מתן ההחלטה הראשונה, מלמדת כי קיומו של המחסן אינו מפריע להשלמת ההליך; וכי עובדה זו מהווה בסיס לעיון מחדש בהחלטה האמורה. אולם, באתה עת הליך הפיצול טרם הגיע לסיומו, כך שהקביעה כי הותרת המחסן על כנו עלולה (בשלב זה או אחר) לעכב או לפגוע בהשלמתו – נותרה בעינה.

בנסיבות אלה, מקובלת עליי קביעת בית משפט קמא כי המבקשים לא הוכיחו בבקשתם נושא ההחלטה השנייה שינוי בדרישות רמ"י אשר הצדיק עיון מחדש בהחלטה הראשונה.

18.אכן, מהבקשה שלפניי עולה כי על-פני הדברים הליך הפיצול, כמו גם רישום זכויות המבקשים במגרש, הושלמו בסופו של דבר ללא הריסת המחסן. יחד עם זאת, מדובר בהשתלשלות אירועים אשר אירעה לאחר מתן ההחלטה השנייה ולכן אין מקום להידרש אליה במסגרת הבקשה דנן הבוחנת את ההחלטה השנייה – בהתאם לנסיבות שהיו לפני בית המשפט כאשר היא ניתנה.

ככל שבפי המבקשים טענות חדשות על אודות השפעה של השלמת הליך הפיצול על ההחלטה הראשונה, ברי כי מקומן בבקשה אפשרית אשר תידון, אם תוגש, על-ידי בית משפט קמא לפי שיקול דעתו. במסגרת זו, יהיה גם מקום להביא בחשבון את טענת סואן לפיה המחסן חורג מהמחסן אל עבר שטחם. כך או כך, אינני מחווה דעה ביחס לטענות אפשריות כאלה, אשר יידונו כאמור על ידי בית המשפט המחוזי אם תוגש אליו בקשה מתאימה.

19.בבחינת למעלה מן הצורך, אעיר כי גם אין מקום לקבל את טענת המבקשים בדבר הפגם שנפל לשיטתם במתכונת הדיונית שבה ניתנה ההחלטה הראשונה, קרי – בבקשה למתן הוראות בהליך פשיטת רגל.

בדיון שהתקיים בבית משפט קמא ביום 24.3.2019 (בו נכחו גם המבקשים) – הסכימו כלל הצדדים על סגירת הליך ההוצאה לפועל שפתחו המבקשים, כמו גם על כך כי "כל המחלוקות שיתעוררו בין הצדדים, ידונו במסגרת תיק הפש"ר". הסכמות אלה, אשר קיבלו תוקף של החלטה על-ידי בית משפט קמא, התייחסו בין היתר להתחייבויות מטעם המבקשים והן הוחלו גם עליהם.

על רקע הסכמות אלה – ובשים לב לטענות השונות של הצדדים בדבר שאלת נחיצות הריסת המחסן ותשלום דמי השימוש לצורך השלמת הליך הפיצול (הליך שבוצע על-ידי הכונסים במסגרת ההליך דנן), אין פגם בהחלטת בית משפט קמא לדון בסוגיות האמורות במסגרת הליך פשיטת הרגל, ואף אין מקום להתערב במסגרת דיונית שבה ניתנה ההחלטה.

הבחירה לנהל את הדיון בדרך של בקשה למתן הוראות היא החלטה של הערכאה הדיונית הנוגעת במובהק לאופן ניהול ההליך. החלטות מעין אלה מסורות לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית וערכאת הערעור לא תיטה להתערב בהן, אלא במקרים חריגים שבהם קיים חשש לעיוות דין או לפגיעה מהותית בזכויות דיוניות של בעלי הדין (ראו למשל: רע"א 6584/21 שלמה הנדל, עו"ד נ' קול, פסקה 17 (12.12.2021); רע"א 2324/22 פנחס פיגומים 88 בע"מ נ' עו"ד פדר אופיר, המנהל המיוחד לחייב דוד ברניקר, פסקה 29 (14.11.2022); רע"א 2728/19 ארגמן נ' עו"ד אוריאל זעירא, נאמן לנכסי החייב נתן ארגמן, פסקה 10 (11.6.2019)).

בענייננו, טרם מתן ההחלטה הראשונה והכרעה בטענות הצדדים – איפשר בית משפט קמא למבקשים להשיב לבקשת סואן להורות על הריסת המחסן ולהשית עליהם דמי שימוש. כמו כן, הוא התיר להם להגיב לאחר מכן לתגובה שהוגשה מטעם הכונסים; ולענות בהמשך גם לתגובה שהגיש הכנ"ר. לאחר כל אלה, קיים בית משפט קמא דיון בבקשה ובתגובות לה בנוכחות הצדדים – ורק לאחר מכן, בתום שמיעת מכלול טענות הצדדים – נתן את החלטתו הראשונה. בנסיבות אלה, אינני סבורה כי המבקשים הוכיחו שקיום הדיון במסגרת ההליך של בקשה למתן הוראות – פגע בזכויותיהם הדיוניות או גרם להם עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא ועמה גם הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא נתבקשו תגובות – אין צו להוצאות.