רע"א 2324-22 רע"א 2324-22

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת ר' ערקובי) מיום 6.3.2022 בפש"ר 32687-04-10, בגדרה נקבע כי תביעת הנאמן לחיוב המבקשים בתשלום כספים לקופת הכינוס תתברר בדרך של בקשה למתן הוראות. עוד הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ההליכים בתביעה אזרחית שהגישה המבקשת 1 נגד החייב.

רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים הקודמים

1.ביום 12.7.2010 ניתן לבקשת המשיב 2 (להלן: החייב) צו כינוס לנכסיו. במהלך שנת 2011, לאחר שניתן צו הכינוס, התקשר החייב עם המבקשת 1 (להלן: המבקשת), בהסכם לשיתוף פעולה עסקי בפרויקט לשיפוץ ובניית תנורי לבנים עבור חברת רותם אמפרט נגב בע"מ (להלן: הפרויקט ו-רותם). על פי מבנה העסקה, המבקשת התקשרה עם רותם לביצוע הפרויקט, ואילו החייב ביצע את העבודות בפועל, תוך שהוסכם כי רווחי הפרויקט, לאחר ניכוי הוצאות, יחולקו בין השניים בשיעורים שהוסכמו. שיתוף הפעולה העסקי בין החייב למבקשת נמשך כשנתיים והסתיים בסוף שנת 2013 על רקע מחלוקות כספיות שנתגלעו ביניהם.

2.בעקבות מחלוקות אלו, הגישה המבקשת, ביום 26.6.2014, תביעה נגד החייב לבית משפט השלום בכפר סבא (ת"א 54564-06-14), בה עתרה לסעדים כספיים בסך של כ-2.26 מיליון ₪ (להלן: התביעה האזרחית). סכום התביעה נגזר, לטענת המבקשת, מתשלומים ששילמה לחייב ביתר בגין חלקו ברווחי הפרויקט. תביעת המבקשת הוגשה גם נגד חברת יעקבי התזת בטון בע"מ וחברת ת.ד חסיני אש (להלן: חברת יעקבי ו-חסיני אש), תוך שנטען כי לאחר שנקלע לקשיים כלכליים, עשה החייב שימוש בצדדים שלישיים אלה כדי לחמוק מחובו למבקשת.

3.ביום 11.6.2014 הוכרז החייב פושט רגל, והמשיב 1 מונה כנאמן על נכסיו (להלן: הנאמן). נגד החייב הוגשו תביעות חוב על סך כולל של כ-2.6 מיליון ₪.

4.על רקע הליכי פשיטת הרגל, הגיש החייב ביום 10.9.2014 בקשה לבית משפט השלום בכפר סבא, בה עתר לעיכוב ההליכים בתביעה האזרחית שהוגשה נגדו. בבקשתו טען החייב, בין היתר, כי המבקשת לא קיבלה את אישורו של בית המשפט של פשיטת רגל לניהול התביעה האזרחית. בית משפט השלום נעתר לבקשה בהחלטתו מיום 13.10.2014, והורה על עיכוב הליכי התביעה נגד החייב. בהמשך לכך, ביום 25.11.2014, דחה בית משפט השלום את תביעת המבקשת נגד חברת יעקבי על הסף תוך שקבע כי הגשת התביעה נגדה מהווה ניסיון לעקוף את הליכי הכינוס בהם מצוי החייב. עוד קבע כי ככל והמבקשת סבורה שהחייב חב לה כספים, היה עליה לפעול במסגרת תיק פשיטת הרגל על מנת לגבותם.

5.לאור האמור, הגישה המבקשת ביום 15.12.2014 בקשה לבית המשפט המחוזי, בה עתרה לביטול הכרזתו של החייב כפושט רגל. בבקשתה טענה כי החייב ניצל לרעה את הליך פשיטת הרגל כדי לחמוק מחובותיו למבקשת, תוך שהסתיר מהנאמן ומבית המשפט את הכנסותיו. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בהחלטתו מיום 30.3.2016, תוך שאימץ את עמדת הכנ"ר ולפיה תיתכן תועלת לנושים בהותרת הליך פשיטת הרגל על כנו, על אף התנהגותו חסרת תום הלב של החייב במסגרת ההליך.

6.ביום 6.7.2016 ניתן פסק דין נוסף בתביעה האזרחית, ובו נדחתה על הסף גם תביעת המבקשת נגד חסיני אש. בית משפט השלום קבע כי ההתקשרות בין המבקשת לחייב היא התקשרות בלתי חוקית, שכל מטרתה היא "הונאת נושים, הסתרת הכנסות והתחמקות מתשלום חובות", וכי תביעת המבקשת נגד חסיני אש מהווה אף היא ניסיון לעקוף את הליכי פשיטת הרגל של החייב.

המבקשת לא השלימה עם פסק דין זה והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ע"א 70982-09-16). בגדרו של הערעור, הסכימו הצדדים להצעת בית המשפט ולפיה יתקבל הערעור באופן שפסק הדין שניתן נגד חסיני אש יבוטל והתיק יוחזר לבירור בבית משפט השלום. להסכמתם ניתן תוקף של פסק דין ביום 9.4.2017.

7.עם השבת התביעה האזרחית על כנה, פנתה חסיני אש ביום 18.4.2017 לבית משפט השלום בבקשה לעיכוב ההליכים נגדה, וזאת עד להכרעת בית המשפט המחוזי בבקשת הנאמן למתן הוראות, כפי שתפורט בהמשך, ולחלופין – עד לקבלת עמדתו באשר להמשך ניהול התביעה האזרחית. המבקשת התנגדה לבקשה בטענה כי לא נדרש כל היתר לניהול התביעה האזרחית, משזו נסובה על חוב שאינו בר תביעה. בהמשך, עתרה המבקשת גם לביטול עיכוב ההליכים נגד החייב.

ביום 19.7.2017 התקיים דיון בבקשות הצדדים, שבסיומו קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט למחיקת בקשת חסיני אש לעיכוב הליכים, ולחידוש ההליכים נגד החייב. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי "אין מחלוקת בין הצדדים כי החוב נשוא התביעה אינו חוב בר תביעה בתיק פשיטת הרגל ולכן אין צורך להמתין לאישורו של בית המשפט המחוזי על מנת לנהל את ההליך כאן", ולפיכך "אין כל סיבה להורות על עיכוב הליכים כנגד [החייב]". תוצאת הדברים הייתה, שהתביעה האזרחית המשיכה להתנהל נגד החייב ונגד חסיני אש.

8.ביני לביני, ביום 22.12.2015 הגיש הנאמן בקשה לבית המשפט המחוזי למתן הוראות למבקשת בגין חובה לחייב. בבקשה נטען כי המבקשת לא העבירה לחייב את מלוא התמורה המגיעה לו בגין רווחי הפרויקט וכי נותרה יתרת חוב בסך כ-5 מיליון ₪ שעליה לשלם לחייב. כן נטען שהמבקשת התקשרה עם החייב מתוך ידיעה מלאה שהוא מצוי בהליכי פשיטת רגל, ותוך ששיתפה עמו פעולה בהעלמת הכנסותיו מן הנאמן ומבית המשפט, ולפיכך יש לחייבה לשלם לקופת הכינוס את כל הסכומים ששילמה לחייב. המבקשת מצידה התנגדה לבקשת הנאמן וטענה, בעיקרו של דבר, כי מדובר במחלוקת עובדתית מורכבת שאין לבררה בגדרי בקשה למתן הוראות.

9.משהליכי גישור שהתנהלו בין הצדדים לא צלחו, עתר הנאמן ביום 4.1.2017 למתן הכרעה בבקשתו למתן הוראות וכן למתן פסק דין חלקי נגד המבקשת, אשר יורה לה לשלם לקופת הכינוס סך של כ-1.85 מיליון ₪.

10.בפסק דין חלקי שניתן ביום 18.3.2018 קיבל בית המשפט המחוזי (השופט נ' שילה) את בקשת הנאמן והורה למבקשת לשלם סך של כ- 1.85 מיליון ₪ לקופת הכינוס. בית המשפט המחוזי קבע כי המחלוקת בין הצדדים ראויה להתברר בגדרי בקשה למתן הוראות, וכי אין בבירורה באופן זה כדי פגיעה מהותית בזכיותיהם הדיוניות של הצדדים. לגופם של דברים נקבע, כי המבקשת ידעה אודות הליך פשיטת הרגל בו מצוי החייב ושיתפה עמו פעולה לצורך הברחת נכסיו. בהקשר זה נקבע כי המבקשת נטלה "חלק פעיל ומרכזי בתרמית שרקח החייב, והכל תוך ידיעה אודות מצבו והיותו מצוי בהליכי פשיטת רגל". עוד נקבע כי המבקשת עוולה כלפי נושי החייב בהברחת כספים מקופת הנשייה, ולפיכך עליה להשיב את הכספים האמורים לקופת הכינוס. לצד זאת נקבע, כי המבקשת רשאית להגיש תביעה נגד החייב להשבת הכספים בהם חויבה, מחוץ להליך פשיטת הרגל, משמדובר בחוב שנוצר לאחר מועד צו הכינוס ולפיכך אינו חוב בר תביעה.

11.המבקשת ערערה על פסק הדין לבית משפט זה, בטענה כי נפגעו זכויותיה הדיוניות וכי היא לא קיבלה את יומה בבית המשפט (ע"א 3744/18). ערעורה התקבל בפסק דינם של השופטים נ' הנדל, מ' מזוז ו-י' אלרון מיום 7.4.2019, בגדרו בוטל פסק דינו של בית המשפט המחוזי ונקבע כי "העניין יוחזר אליו לשם ניהול הליך בירור בנוגע לשאלות הרלוונטיות בצורה מקיפה יותר. היקף הבירור, כמקובל, נתון לשיקול דעתה של הערכאה המנהלת את ההליך, היא בית המשפט המחוזי". עוד צוין כי ברקע הדברים, התרשם בית המשפט כי המבקשת "תרמה למצב של חוסר בירור נאות".

12.בהמשך לפסק הדין, הגיש הנאמן, ביום 8.12.2019, לבית המשפט המחוזי בקשה חדשה ומפורטת למתן הוראות למבקשת, בה חזר על עיקרי בקשתו הקודמת. לבקשה החדשה צורף כמשיב גם המבקש 2 (להלן: פנחס), בעל מניותיה היחיד של המבקשת המשמש גם כמנהל בחברה. הנאמן עתר לחיוב המבקשים והחייב, ביחד ולחוד, לשלם לקופת הכינוס סך של כ-1.76 מיליון ₪ (לטענת הנאמן, סכום התביעה הופחת לנוכח "המחלוקת הקשה" בין הצדדים לעניין זכות החייב לכספים ולנוכח גובה חובותיו המאושרים של החייב). הנאמן שב על טענתו ולפיה המבקשת לא שילמה לחייב את מלוא חלקו ברווחי הפרויקט, ולחלופין טען כי יש לחייב את המבקשים בתשלום הסכומים ששילמו לחייב לקופת הכינוס מכוח עוולת התרמית ועוולת הרשלנות. הנאמן הוסיף וטען כי התביעה האזרחית הוגשה מבלי שניתן לכך היתר מבית המשפט המחוזי, בניגוד להוראת סעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה).

13.המבקשים התנגדו לבקשת הנאמן וטענו כי יש לדחותה על הסף ולחלופין לגופה. בין היתר, טענו המבקשים כי בקשת הנאמן כוללת עילות תביעה חדשות, שחלקן התיישנו זה מכבר, ובעלי דין נוספים שלא נכללו בבקשה הקודמת, ומשכך מדובר בתיקון שנעשה ללא היתר. כן שבו המבקשים על טענותיהם ולפיהן אין לברר את בקשת הנאמן בדרך של בקשה למתן הוראות, משמדובר במחלוקת עובדתית מורכבת והואיל ובכוונתם ליזום הליכי גילוי רחבים. לחלופין טענו המבקשים, כי יש לעכב את ההליכים בבקשת הנאמן עד להכרעה בתביעה האזרחית, על יסוד הדוקטרינה של הליך תלוי ועומד. בהקשר זה, שבו המבקשים על טענתם ולפיה אישורו של בית המשפט המחוזי אינו נדרש לשם ניהול התביעה האזרחית.

עיקרי ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור

14.ביום 6.3.2022 ניתנה החלטה מקדמית של בית המשפט המחוזי (השופטת ר' ערקובי) בבקשת הנאמן למתן הוראות, בגדרה נדרש בית המשפט המחוזי לשלוש שאלות עיקריות: האחת, האם ניתן לברר את בקשת הנאמן בגדרה של בקשה למתן הוראות; השנייה, האם החוב הנתבע על-ידי המבקשת בתביעה האזרחית הוא חוב בר תביעה; והשלישית, האם ניהול התביעה האזרחית עלול לפגוע באינטרס הנושים.

15.בית המשפט המחוזי פתח את הכרעתו בשאלה השלישית, הנוגעת לניהול התביעה האזרחית, וקבע כי היה על המבקשת לקבל היתר מבית המשפט המחוזי לניהולה מכוח סעיף 20(א) לפקודה. נקבע כי המבקשת אכן עשתה זאת, אלא שההיתר שניתן לה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 18.3.2018 פקע עם ביטולו של פסק הדין על-ידי בית משפט זה. כן עמד בית המשפט המחוזי על טענות הנאמן לעניין אופן התנהלותם של המבקשת והחייב, וקבע כי התנהלות זו עשויה להוביל לפגיעה במסת נכסי החייב ובנושיו. בהקשר זה, ציין בית המשפט המחוזי כי "נפסק לא פעם כי במקום שבו מתנהל הליך העשוי להשפיע על מסת הנכסים של החייב, יש טעם בכך שהמשך ההליך יותנה בקבלת אישור מאת בית המשפט של פשיטת רגל, על מנת לקדם את עיקרון השוויון בין הנושים". עוד עמד בית המשפט המחוזי על הסמכויות הרחבות המוקנות לבית משפט של פשיטת רגל מכוח סעיף 178 לפקודה, על מנת לקדם שוויון כאמור בין הנושים, ובהן הסמכות "לדון בכל עניין המתעורר בנוגע לפשיטת רגל או בעניין שראה תועלת או צורך להחליט בו למען שלמות ההליך", וכן הסמכות "להורות על העברת התובענה שהחייב צד לה לצורך בירורה לפניו, עת לתובענה זו עשויה להיות השפעה ניכרת על נושיו, וכל זאת אף כאשר מעורבים אינטרסים של צדדים שלישיים". עם זאת, בחר בית המשפט המחוזי שלא להעביר את התביעה האזרחית לבירור לפניו וחלף זאת קבע כי:

"בנסיבות אלו, סבורני כי אין עוד משמעות לנפקותו של סעיף 20(א) לפקודה בענייננו, וכי פרט לסמכויות בית המשפט של פש"ר אשר מניתי, אזי כי יש בנמצא הצדקה – לכל הפחות – לעיכוב ההליכים המתנהלים בבית משפט השלום בכפ"ס עד לבירור השאלה מה דינם של כספי הרווח משותפות החייב והמשיבה והשפעתם על הנושים בהליך דכאן – מכוח הוראות סעיף 22(א) לפקודה [...]" (ראו: פסקה 28 להחלטה).

16.באשר לשאלה השנייה, האם החוב הנטען בתביעה האזרחית הוא חוב בר תביעה, קבע בית המשפט המחוזי כי מדובר בשאלה עובדתית, שמקומה להתברר במסגרת הליך פשיטת הרגל המתנהל לפניו.

17.אשר לניהול ההליך בדרך של בקשה למתן הוראות, עמד בית המשפט המחוזי על אמות המידה שנקבעו לכך בפסיקה וקבע כי קיימת הצדקה לבירור בקשת הנאמן בדרך זו, לנוכח ההשפעה האפשרית של התנהלות המבקשים והחייב על מסת נכסי החייב, ובשים לב "לנחיתות האינפורמטיבית" בה מצויים הנאמן והכנ"ר. נקבע כי קיימת הצדקה לעריכת הבירור בגדרי בקשה למתן הוראות מכוח סעיף 125(א)(2) לפקודה, "עת המצב עלול להתחוור בסופו של יום כניסיונות להברחת רכוש ותרמיות שנעשות בשיתוף פעולה עם צדדים שלישיים", בכפוף להסכמת הכנ"ר שאכן ניתנה. כן נקבע, בהסתמך על חומרי התיק ועמדות הצדדים, כי אין המדובר בהליך הדורש בירור עובדתי מורכב, וכי יש להתחשב גם ביעילות ובוודאות שבבירור המחלוקת במסגרת הליך פשיטת הרגל, להבדיל מהליך חיצוני מקביל. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אין בניהול ההליך בדרך זו כדי לגרום עיוות דין ולפגוע בזכויות הדיוניות והמהותיות של בעלי הדין, שכן הוא נכון לערוך בירור עובדתי מקיף, ככל שיידרש, לרבות הגשת כתבי בי-דין נוספים, ניהול חקירות, הגשת תצהירים וניהול הליכי עיון וגילוי. צוין כי הדבר אף לא ימנע את העברת המחלוקת לבירור בהליך אזרחי לפני הערכאה הרלוונטית, "ככל שהדבר יתחוור בהמשך הדרך". ולבסוף, עמד בית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט זה בערעורה של המבקשת, בציינו כי אף בית משפט זה "שב ומדגיש כי היקף הבירור נתון לשיקול דעתה של הערכאה המנהלת את ההליך והיא בית המשפט של פש"ר".

18.סיכומו של דבר – בית המשפט המחוזי הורה על עיכוב ההליכים בתביעה האזרחית עד לבירורה של בקשת הנאמן למתן הוראות.

טענות הצדדים

19.בבקשה שלפניי עותרים המבקשים לביטול ההחלטה לעיכוב ההליכים בתביעה האזרחית ולחיוב הנאמן להגיש בקשתו כתביעה אזרחית לערכאה המוסמכת. אשר לאופן ניהול ההליך, טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי ניתן לברר את בקשת הנאמן בדרך של בקשה למתן הוראות וכי זו אינה עומדת באמות המידה שנקבעו לכך בפסיקה. בהקשר זה טוענים המבקשים כי בבקשה כלל לא נתבקשו הוראות לנאמן וכי מדובר בתביעה לסעד כספי; כי המחלוקת בבסיס הבקשה מצריכה בירור עובדתי מורכב; וכי זכויותיהם הדיוניות והמהותיות תיפגענה, משום שהן אינן מעוגנות בתקנות כבתביעה אזרחית רגילה, אלא תלויות ברשותו של בית המשפט המחוזי.

יוער, כי בפי המבקשים טענות נוספות בהיבט הדיוני, ולפיהן בקשת הנאמן למתן הוראות מהווה תיקון של בקשתו הקודמת משנת 2015, מבלי שנתבקש וניתן לתיקון זה היתר מבית המשפט המחוזי ומבלי שנפסקו הוצאות לטובת המבקשים בגין הצורך בהגשת תגובה חדשה. איני רואה להידרש לטענות אלו, אשר הוכרעו זה מכבר בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 1.3.2020, אשר לא הוגשה בעניינה כל השגה.

20.עוד מוסיפים המבקשים וטוענים, כי שגה בית המשפט המחוזי עת הורה על עיכוב ההליכים בתביעה האזרחית, שעה שהיא נסובה על חוב שנוצר לאחר שניתן צו הכינוס, ולפיכך אינו בר תביעה. נטען, כי קביעת בית המשפט המחוזי בהקשר זה חרגה מסמכות, וזאת בשים לב להוראת סעיף 22(ד)(1) לפקודה, ולפיה "לא יעכב בית המשפט תובענה נגד פושט רגל אם הפטרו לא היה משמש בה הגנה". נטען, כי קביעת בית המשפט המחוזי אף נוגדת את ההלכה שנקבעה בע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי, פ"ד נה(4) 730 (2001) (להלן: עניין חיג'אזי) ולפיה "עיכוב הליכים בפשיטת רגל חל, בכל מקרה, רק על 'חובות בני תביעה' כמשמעות מושגים אלה בפקודה [...] הליכים הנוגעים לעניינים אחרים אינם בני עיכוב [...]" (שם, בפסקה 8 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). עוד טוענים המבקשים כי אין בתביעה האזרחית כשלעצמה כדי להשפיע על מסת נכסי החייב, משמדובר בהליך משפטי ולא בהליך גבייה. בהקשר זה, מפנים המבקשים לפסק דינו של בית משפט זה בע"א 6553/20 עיריית תל אביב יפו נ' כונס הנכסים הרשמי (29.7.2021) (להלן: עניין עיריית תל אביב) בו נקבע כי "גם אם נתונה האפשרות בידי נושה בחוב שאינו בר-תביעה לנקיטת הליך משפטי נגד חייב, אין מקום לנקיטת הליכי גבייה על נכסי החייב [...] מבלי שניתן אישורו של בית משפט כי ניתן לגבות את החוב מנכסים עודפים" (ההדגשות במקור, ראו: פסקה 21 לפסק הדין). לפיכך נטען כי יש צורך באישורו של בית משפט של פשיטת רגל רק כדי לממש את פסק הדין שיינתן בתביעה האזרחית, וכי כל עוד לא ננקטו הליכי גבייה, לא נגרע דבר מנכסי החייב. ולבסוף נטען, כי בפסק דינו מיום 18.3.2018 העניק בית המשפט המחוזי היתר למבקשת לנקוט בהליך אזרחי נגד החייב אך ביחס לסכומים שפסק כי עליה להשיב לקופת הכינוס, ומשכך שגה בית המשפט המחוזי עת קבע כי פקיעת תוקפו של היתר זה משליכה על המשך ניהולה של התביעה האזרחית.

21.הנאמן סומך ידיו על החלטתו של בית המשפט המחוזי. באשר לאופן ניהול ההליך בדרך של בקשה למתן הוראות, טוען הנאמן כי יש לדחות את טענות המבקשים על הסף מחמת מעשה בית דין והשתק פלוגתה. לטענתו, טענות אלו הועלו ונדחו על-ידי בית משפט זה בערעור הקודם שהוגש מטעם המבקשת (ע"א 3744/18), עת הורה בית משפט זה בפסק דינו מיום 7.4.2019 על השבת המחלוקת לבירור לפני בית המשפט המחוזי, ועת נקבע כי היקף הבירור העובדתי נתון לשיקול דעתו. לגישת הנאמן יש לדחות את טענות המבקשים בהקשר זה אף לגופם של דברים, שעה שהמבקשים לא הגישו לבית המשפט המחוזי תצהיר מטעמם, שיש בו כדי לתמוך בטענתם כי מדובר במחלוקת עובדתית מורכבת. בעניין זה מפנה הנאמן לע"א 7390/13 פלמר נ' ב. גאון קמעונאות וסחר בע"מ (4.5.2014) (להלן: עניין פלמר), בו קבע בית משפט זה כי: "על מנת להכריע בשאלה האם אכן מדובר במקרה סבוך מבחינה עובדתית [...] אין להסתפק בבקשה לסילוק על הסף ולהעברת הדיון למסלול של תביעה רגילה, אלא יש להציג לבית המשפט את גרסתם העובדתית של שני הצדדים כשהיא נתמכת בתצהיר מפורט" (שם, בפסקה 8).

22.אשר לסוגיית עיכוב ההליכים בתביעה האזרחית טוען הנאמן, בהסתמך על סעיף 20(א) לפקודה וההלכה שנקבעה בעניין עיריית תל אביב, כי היה על המבקשת לקבל את אישורו של בית המשפט המחוזי לניהול התביעה האזרחית אף אם זו נסובה על חוב שאינו בר תביעה, וזאת "על מנת למנוע מבעוד מועד למשל את האפשרות שינוהלו הליכי גבייה אשר תהיה להם השפעה על מסת נכסי החייב". עוד טוען הנאמן כי יש לקרוא את סעיף 20(א) לפקודה בפרשנות מרחיבה, המאפשרת "עיכוב הליכים כולל, הן של הליכים בגין חובות ברי-תביעה והן של הליכים בגין חובות חדשים". לגישתו, פרשנות זו תביא להגשמת תכליות הליך חדלות הפירעון, לשוויון בין נושי החייב ולאחידות בין "הדין הישן", היינו הפקודה, לבין "הדין החדש" הוא חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון). נטען כי נקיטת הליכים ללא פיקוח עלולה להשפיע על מסת נכסי החייב ועל קופת הכינוס, וכי עיכוב ההליכים נועד גם למנוע הכרעות סותרות ובזבוז משאבים לריק.

23.הכנ"ר מצטרף בתשובתו לעמדת הנאמן ומציע פרשנות נרחבת ו"תכליתית" להוראות סעיפים 20(א) ו-22 לפקודה, התומכת ב"גישת עיכוב הליכים כללית" ולפיה ניתן לעכב מכוח סעיפים אלו אף הליכים הנסובים על חובות שאינם ברי תביעה. נטען כי מאז פסק הדין בעניין חיג'אזי ניתנו פסקי דין אחרים של בית משפט זה המורים על עיכוב כל הליך אשר יכול ותהיה לו השפעה על מסת נכסי החייב וקופת פשיטת הרגל, ואף נקבע כי כלל ההליכים האמורים צריכים להתנהל בבית משפט של פשיטת רגל. כן טוען הכנ"ר כי יש לראות בחוק חדלות פירעון רקע פרשני לפקודה, ומפנה בהקשר זה לסעיף 29(5) לחוק, הקובע כי "לא יהיה ניתן לפתוח או להמשיך בכל הליך משפטי נגד התאגיד, אלא באישור בית המשפט שנתן את הצו לפתיחת הליכים", סעיף המוחל על יחידים, בשינויים המחויבים, מכוח סעיף 121(3) לחוק. לגישת הכנ"ר, נקיטה בפרשנות תכליתית לסעיפי הפקודה, ברוח הוראותיו של חוק חדלות פירעון, שאמנם איננו חל בענייננו אולם מהווה מקור פרשני לדין הישן, תוביל להרמוניה בדיני חדלות הפירעון של יחידים ותאגידים וכן בין הדין הישן לחדש.

עוד מפנה הכנ"ר לעניין עיריית תל אביב וטוען כי על אף שאין המדובר בהליך גבייה, התביעה האזרחית קשורה בטבורה "להליך נגדי אותו מבקש הנאמן לנהל כנגד המבקשים, ויש בשני ההליכים בנפרד וביתר שאת כמכלול, כדי להשפיע באופן משמעותי על מאסת נכסי החייב לחלוקה". לגישת הכנ"ר, במצב דברים זה האכסניה הטבעית בה יש לדון במכלול המחלוקת העובדתית, הן בבקשת הנאמן והן בתביעה האזרחית, היא בית המשפט המחוזי הדן בהליך פשיטת הרגל – וזאת בשים לב לסמכויות הנרחבות המוקנות לו בסעיף 178 לפקודה.

24.בהחלטתו של בית משפט זה מיום 12.7.2022, ניתן למבקשים היתר להשיב לתגובות הנאמן והכנ"ר. בתשובתם שבו על עיקרי טענותיהם כפי שהועלו בבקשה שלפניי. עוד טענו כי פסק דינו של בית משפט זה מיום 7.4.2019 קיבל את ערעורה של המבקשת, על טענותיה לעניין אופן ניהול ההליך, והורה על השבת הדיון לבית המשפט המחוזי לשם "ניהול הליך בירור בנוגע לשאלות הרלוונטיות בצורה מקיפה יותר". משכך, נטען כי לא חל השתק פלוגתה כטענת הנאמן.

דיון והכרעה

25.לאחר עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי, בתיקי בתי המשפט, בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתגובות המשיבים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

26.במוקד הבקשה שלפניי עומדות שתי הכרעות של בית המשפט המחוזי שניתנו בגדרי ההחלטה שבדיון: האחת, לברר את בקשת הנאמן בדרך של בקשה למתן הוראות, והשניה, לעכב את ההליכים בתביעה האזרחית עד לבירור בקשת הנאמן. אומר כבר עתה כי ההכרעה השנייה מתבקשת מזו הראשונה. לפיכך, אתייחס תחילה לטענות המבקשים לעניין בירור בקשת הנאמן בדרך של בקשה למתן הוראות.

27.המבקשים טוענים כי שגה בית המשפט המחוזי עת ביכר לברר את בקשת הנאמן בדרך של בקשה למתן הוראות תחת בירורה במסלול של תביעה רגילה. כידוע, הליך של בקשה למתן הוראות משמש את בית המשפט כמסגרת דיונית יעילה ומהירה לפיקוח על פעילותם השוטפת של בעלי תפקידים שמונו מטעמו, ולשם הנחייתם כיצד עליהם לפעול בכל הנוגע לפעולות המחייבות את אישורו של בית המשפט (ראו: סעיף 148 לפקודה; רע"א 9082/05 שרידב השקעות בע"מ נ' הרטמן, פסקה 5 (26.3.2007) (להלן: עניין שרידב); עניין פלמר, בפסקה 7). אמנם, בקשה למתן הוראות נועדה לפתרון מחלוקות בין בעלי הדין "הטבעיים" בהליכים בהם מוגשת בקשה מסוג זה, אולם נקבע כי ניתן לעשות בה שימוש גם כלפי צדדים שלישיים החיצוניים להליך ואף להכריע בזכויותיהם (ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925, 936-935 (2001); עניין שרידב, בפסקה 5; ע"א 3069/17 משרד החינוך נ' עמותת גני חב"ד צפת (בפירוק), פסקאות 29-28 לפסק דינו של השופט ד' מינץ, פסקאות 4-2 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (29.10.2017)).

28.השיקולים הצריכים להנחות את בית המשפט בהחלטתו האם לדון בסכסוך במסגרת בקשה למתן הוראות או להעבירו לפסים של תביעה רגילה נדונו בעניין פליצ'ה (רע"א 259/99 חברת פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב, פ"ד נה(3) 385 (2001) (להלן: עניין פליצ'ה)). בפסק דין זה פורטו שלושה שיקולים עיקריים: האם בירור הסוגיה שבמחלוקת נדרש לצורך מתן הוראות לבעל התפקיד לשם ביצוע יעיל וראוי של תפקידו; האם בירור המחלוקת לגופה אינו מחייב בירור עובדתי מורכב; והאם אין בניהול ההליך בדרך זו כדי לגרום לעיוות דין ופגיעה בזכויות הדיוניות והמהותיות של בעלי הדין (שם, בעמ' 396-395). שיקולים אלה עוגנו, בשינויים קלים, בסעיף 45(ב) לחוק חדלות פירעון. עוד עמד בית משפט זה על כך שישנן מחלוקות אשר ראויות על פי טיבן וטבען להתברר על דרך של בקשה למתן הוראות, וזאת אף אם מעורבים בהן צדדים שלישיים. כך למשל, במקרים בהם מתעוררת במסגרת הבקשה למתן הוראות שאלה בדבר היקף מסת הנכסים של החייב העומדת לחלוקה, ובכלל זאת שאלה בדבר הברחת נכסים. במצבים אלה נקבע, כי יש להעדיף שהבירור ייערך דווקא בדרך של בקשה למתן הוראות בגדרו של הליך חדלות הפירעון (עניין שרידב, בפסקה 7; רע"א 3032/08 רייך נ' עו"ד כהן, פסקה 6 (2.9.2009)).

29.לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בהחליטה אם לברר את המחלוקת המובאת לפניה במסגרת בקשה למתן הוראות או להעבירה למסלול של תביעה רגילה. ערכאת הערעור לא תתערב בהחלטה כאמור אלא במקרים חריגים בהם ימצא כי יש במסגרת הדיונית של מתן הוראות כדי לגרום לקיפוח זכויותיו של בעל דין (ראו: עניין פליצ'ה, בעמ' 395; עניין שרידב, בפסקה 10 והאסמכתאות המאוזכרות שם; רע"א 8460/12 יצחקי נ' אלקלעי, פסקה 5 (31.1.2013); רע"א 5156/17 קובלנץ נ' קובלנץ, פסקה 6 (24.8.2017); רע"א 2353/19 אופיר נ' בצלאל, פסקה 5 (13.5.2019)).

30.לא מצאתי כי ענייננו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות. בית המשפט המחוזי בחן את השיקולים הצריכים לעניין, והגיע לכלל מסקנה כי ניתן וראוי לברר את המחלוקת בין הצדדים בדרך של בקשה למתן הוראות. זאת, בין היתר, לנוכח קביעתו כי להתנהלות המבקשים והחייב עשויה להיות השפעה על מסת נכסי החייב וכי ייתכן שבסופו של יום, יתברר כי מדובר בניסיונות להברחת רכוש ובתרמית (ראו: פסקה 31 להחלטה). עוד קבע בית המשפט המחוזי, בהסתמך על כתבי הטענות ועמדות הצדדים, כי אין המדובר במחלוקת הדורשת בירור עובדתי מורכב. המבקשים חולקים אמנם על קביעה זו, אך לא הוגש כל תצהיר מטעמם לתמיכה בטענותיהם בהקשר זה (וראו: עניין פלמר, בפסקה 8). בית המשפט המחוזי אף נתן דעתו לטענות המבקשים בדבר הפגיעה העלולה להיגרם לזכויותיהם המהותיות והדיוניות, וקבע כי יפעל על מנת למנוע פגיעה כזו, בין היתר על-ידי קיום הליכי עיון וגילוי ומתן היתר להגשת תצהירים וניהול חקירות, ככל שהדבר יידרש. סבורני, כי יש בכך כדי לתת מענה מספק לחששם של המבקשים לפגיעה בזכויותיהם (ראו והשוו: רע"א 8625/18 הוניגמן נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פסקה 18 (28.2.2019)).

משאלו הם פני הדברים, מצאתי כי החלטתו של בית המשפט המחוזי בסוגיה זו אינה מקימה עילה להתערבות.

מעבר לדרוש אוסיף, כי טענת המבקשים אינה עולה בקנה אחד עם פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 3744/18, שהורה על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 18.3.2018, ועל החזרת הדיון בבקשת הנאמן למתן הוראות "לבית המשפט של פשיטת רגל, שיערוך בירור עובדתי מקיף וייתן פסק דין חדש". פסק דין זה ניתן לאחר שהמבקשת טענה בגדרו של הערעור, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי המחלוקת בין הצדדים, כמפורט בבקשת הנאמן, ראויה להתברר בגדרה של בקשה למתן הוראות חלף בירורה במסגרת תביעה אזרחית רגילה (סעיף 22 להודעת הערעור). לפיכך צודק הנאמן בטענתו כי המבקשת מושתקת מלהעלות טענה זו במסגרת הבירור המחודש.

31.אשר להחלטת בית המשפט המחוזי להורות על עיכוב ההליכים בתביעה האזרחית. המבקשים טוענים כי תביעה זו נסובה על חוב שנוצר לאחר מועד מתן צו הכינוס, ומשכך אינו חוב בר תביעה. מטעם זה לא נדרש אישורו של בית משפט של פשיטת רגל לניהולה (להגדרת "חוב בר תביעה", ראו סעיפים 1 ו-71(א) לפקודה). בית המשפט המחוזי נמנע מלהכריע בשאלת סיווג החוב, וקבע כי מדובר בשאלה עובדתית שתתברר "בגופו של הליך" פשיטת הרגל. עם זאת קבע, כי להתנהלותם של המבקשים והחייב עשויה להיות השפעה ניכרת על מסת נכסי החייב ועל נושיו, וכי קיימת אפשרות סבירה שהמבקשת הייתה מודעת לכך. בית המשפט המחוזי ראה בכך הצדקה להורות על עיכוב ההליכים בתביעה האזרחית מכוח סעיף 22(א) לפקודה, וזאת בשים לב גם לסמכויות המוקנות לו לפי סעיפים 20(א) ו-178 לפקודה. המבקשים טוענים כי בהחלטתו זו חרג בית המשפט המחוזי מסמכותו. זאת, לאור לשונם המפורשת של סעיפים 20(א) ו-22 לפקודה וההלכה הפסוקה, מהם עולה כי הוראת עיכוב ההליכים חלה על חובות ברי תביעה בלבד. עוד טוענים המבקשים כי בענייננו אין מדובר בהליך גבייה, לגביו אין חולק כי נדרש אישורו של בית משפט של פשיטת רגל, אלא בהליך משפטי שאין בו כשלעצמו כדי להשפיע על מסת נכסי החייב.

32.גם בסוגיה זו הדין עם המשיבים. אכן, על פי הוראת סעיף 20(א) לפקודה, והאופן בו פורשה, הוראת עיכוב ההליכים חלה על חובות ברי תביעה בלבד, על אף שסיפת הסעיף מורה כי "לא יפתח שום נושה בתובענה או בהליכים משפטיים אחרים" מבלי שצוין כי זו מתייחסת לחובות ברי תביעה (ראו: עניין עיריית תל אביב, בפסקה 11; עניין חיג'אזי, בעמ' 742-739; רע"א 7697/11 גבילי נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 20 (1.12.2011); רע"א 6149/20 גרינברג נ' ויקטור, פסקה 6 (18.10.2020)). חיזוק לקביעה זו נמצא בסעיף 22(ד)(1) לפקודה, המחריג מתחום סמכותו של בית המשפט עיכוב תובענות שהפטרו של החייב לא יוכל לשמש בהן הגנה. צו ההפטר הניתן לחייב בסיום הליך פשיטת הרגל, כעולה מהוראת סעיף 69(א) רישה לפקודה, פוטר את החייב "מכל חוב בר תביעה בפשיטת רגל". מסקנת הדברים היא, כי בית משפט של פשיטת רגל אינו רשאי לעכב תובענה שאינה נכללת בצו ההפטר, ובכלל זאת תובענה בגין חוב שאינו בר תביעה (עניין עיריית תל אביב, פסקה 11). ממכלול האמור עולה אפוא, כי בכל הנוגע לחובות שאינם ברי תביעה, רשאי הנושה לנקוט בהליך משפטי נגד החייב מחוץ להליך פשיטת הרגל (עניין עיריית תל אביב, בפסקאות 15-13, 21).

33.ואולם, יש ממש בקביעת בית המשפט המחוזי, כמו גם בטענות הנאמן והכנ"ר, ולפיהן אישורו של בית המשפט של פשיטת רגל נדרש לשם ניהול התביעה האזרחית, בהיותה תובענה העשויה להשפיע על מסת נכסי החייב. נפסק לא אחת על ידי בית משפט זה כי "נקודת המוצא חייבת להיות כי הליכים בקשר למסה של נכסי החייב צריכים להתנהל בבית המשפט בו מתנהלים הליכי פשיטת הרגל", זאת על מנת למנוע מצב בו אחד הנושים יגיש תביעה רגילה נגד החייב העלולה לדלדל את קופת הכינוס (ראו: רע"א 6170/13 תנעמי נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 4 (5.6.2014); רע"א 5306/04 ביאעה נ' אחים בולוס חברה לבנין ושיכון 1978 בע"מ, פסקה 5 (17.3.2005); רע"א 6341/16 עזרא נ' אהרון, פסקה 10 (11.9.2016); רע"א 2135/19 תדמור נ' שירן השקעות בע"מ, פסקה 18 (24.6.2019)). בית משפט זה עמד על כך גם בעניין עיריית תל אביב, בהתייחסו להליכי גבייה הננקטים על-ידי נושה נגד החייב בגין חוב שאינו בר תביעה. צוין כי אף אם נתונה בידי נושה בחוב שאינו בר תביעה האפשרות לנקוט בהליך משפטי נגד חייב, אין הוא רשאי לנקוט הליכי גבייה על נכסיו מבלי שניתן אישורו של בית המשפט לכך (ראו: עניין עיריית תל אביב, בפסקאות 21-15). זאת מאחר שנכסי פושט הרגל מוקנים כולם לנאמן כבר למן מועד מעשה פשיטת הרגל ועד למתן צו ההפטר (ראו: סעיף 5 וכן סעיפים 42 ו-84(א) לפקודה; ע"א 1656/90 זילברמן נ' הנאמן בפשיטת רגל לנכסי החייב חיים גושן, פ"ד מו(3) 854, 858-857 (1992)). במצב דברים זה, "בהתחשב בנקודת המוצא על פיה הליכים בקשר לכלל מסת נכסי החייב מתבררים בבית המשפט בו מתנהלים הליכי פשיטת הרגל [...]", בהתחשב בסמכותו הרחבה של בית משפט לפשיטת רגל, ובשים לב לכך "שנקיטת הליך נגד החייב בלא כל פיקוח עלולה להשפיע גם על מסת נכסי החייב ועל קופת פשיטת הרגל", נקבע כי נדרש אישורו של בית משפט של פשיטת רגל לנקיטת הליכי גבייה נגד החייב בגין חוב שאינו בר תביעה (עניין עיריית תל אביב, בפסקאות 20-18).

34.הגם שענייננו אינו בנקיטת הליכי גבייה נגד החייב, אלא בנקיטת הליך משפטי נגדו, ניהול התביעה האזרחית שהגישה המבקשת נגד החייב, ללא פיקוח של בית המשפט של פשיטת רגל, עלול להשפיע על מסת נכסי החייב. בקשת הנאמן, כפי שהוגשה לבית המשפט המחוזי, מבקשת להגדיל את מסת הנכסים של החייב. זאת בין מכוח חובה הנטען של המבקשת לחייב בגין רווחי הפרויקט, ובין מכוח עוולות נזיקיות שעוולו המבקשים לפי הנטען כלפי נושי החייב, בגין סיועם להסתרת תשלומים ששילמו לחייב בידיעה שהוא בהליכי פשיטת הרגל. טענות המבקשת בתביעה האזרחית, ולפיהן היא זכאית להשבת תשלומי יתר ששילמה לחייב, חותרות תחת בקשת הנאמן ובמובן זה יש בהן כדי להשפיע על מסת הנכסים של החייב. לפיכך, אף אם תאמר שאין עניינה של התביעה האזרחית בחוב בר תביעה, על המבקשת להידרש לאישורו של בית משפט של פשיטת רגל לשם ניהולה.

יתר על כן, עיכוב ההליכים בתביעה האזרחית מתחייב מאופיין של הטענות בשני ההליכים. כפי שתואר, תביעת המבקשת ובקשת הנאמן נסמכות על אותו מסד עובדתי. המבקשת טוענת להשבת תשלומי יתר ששילמה לחייב במסגרת התקשרותה העסקית עמו בפרויקט, ואילו הנאמן טוען מצדו כי המבקשת לא שילמה לחייב את מלוא חלקו ברווחי הפרויקט, ואף מבקש לחייבה לשלם לקופת הכינוס את התשלומים ששילמה לחייב. מדובר בתביעות הסותרות זו את זו, ודיון בהן בשני הליכים שונים במקביל עשוי להוביל לממצאים נוגדים ולהכרעות סותרות. דרך אחת למנוע זאת היא על-ידי עיכוב ההליכים בתביעה האזרחית עד להכרעה בבקשת הנאמן, כפי שנעשה על-ידי בית המשפט המחוזי. דרך שניה היא, על-ידי הפעלת סמכותו של בית משפט של פשיטת רגל לאחד תחתיו את שני ההליכים מכוח סעיף 178(ג) לפקודה (רע"א 3499/19 בן ארי נ' עו"ד רון כהנא (23.5.2019)). הוראה זו מקנה לבית משפט של פשיטת רגל סמכות להעביר לניהולו הליכים מקבילים בעניינו של חייב, ובדרך זו להביא לסיומם הכולל של שני ההליכים. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מושא הבקשה, בחן את שתי האפשרויות ובחר באפשרות הראשונה, תוך שהורה על עיכוב ההליכים בתביעה האזרחית עד לבירור בקשת הנאמן שייערך לפניו (סעיפים 28-27 להחלטתו). לאור כל האמור, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו.

35.סוף דבר: הבקשה לרשות ערעור נדחית.

המבקשים ישלמו לכל אחד מן המשיבים 1 ו-3 את הוצאות ההליך בסך 10,000 ₪.