רע"א 4017/14 מנשה מזרחי נ. שאול קוטלר ,עו"ד

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט י' בן חמו ) מיום 9.2.2014 לפיה הוגדל התשלום החודשי שהוטל על המבקש בהליכי פשיטת רגל המתנהלים בעניינו מסך של 3,500 ש"ח לסך של 12,000 ש"ח.

1.

מן הבקשה וצרופותיה עולה כי ביום 7.1.2008 ניתן צו לכינוס נכסי המבקש ובשלב מאוחר יותר הוא הוכרז פושט רגל. טרם שנקלע המבקש להליכי פשיטת רגל, הוגש נגדו כתב אישום ובמסגרת הסדר טיעון הוא הודה והורשע בעבירות מרמה וגניבה והוטל עליו, בין היתר, לשלם קנס בסך מיליון ש"ח ולפצות חמישים ושבעה נפגעי עבירה בסך כולל של כחמישה מליון ש"ח. לאחר שניתן צו הכינוס, הגיע המבקש להסדר עם המרכז לגביית קנסות לפיו ישלם סכום משמעותי בתשלום אחד ובנוסף ישלם עוד עשרות תשלומים של 50,000 ש"ח מדי חודש.

במסגרת הליכי פשיטת הרגל הורה בית המשפט המחוזי ביום 2.3.2009 כי על המבקש לשלם לקופת הכינוס סך של 3,500 ש"ח מדי חודש. בהמשך, הגיש המשיב 1, עו"ד שאול קוטלר, הנאמן על נכסי המבקש (להלן: הנאמן ) בקשה לבית המשפט המחוזי להגדיל את התשלום החודשי ולהעמידו על סך של 100,000 ש"ח "או כל סכום אחר לפי שיקול דעת בית המשפט". הנאמן טען שבדו"חות שהגיש נמנע המבקש מלהסביר כיצד הוא עומד בתשלומים למרכז לגביית קנסות (להלן: המרכז לגבייה ), וכן ציין כי המבקש טען בעבר שחלק מן הכספים שהם פרי העבירות בהן הורשע נותר בידיו. כמו כן נטען כי המבקש אינו משתף פעולה עם הנאמן ואינו מוסר מידע מלא באשר לכספי הגניבה וכי אם היה ביכולתו לפרוע את חובו למרכז לגבייה, יש להגדיל את התשלום החודשי שהוטל עליו. המבקש התנגד לבקשה וציין כי שילם למרכז 3.6 מליון ש"ח בלבד. סכום זה, כך נטען, שולם מכספי הגניבה אך אלה אזלו והמבקש חדל מלשלם את יתרת הקנס והפיצוי.

2.

בהחלטתו מיום 9.2.2014 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת הנאמן. בית המשפט ציין כי כנגד המבקש הוגשו, נבדקו ואושרו תביעות חוב בהיקף של 72 מיליון ש"ח. עוד צוין, כי המבקש חויב לשלם סך של 3,500 ש"ח מדי חודש וכי במסגרת ההסדר עם המרכז שילם 2 מיליון ש"ח בתשלום אחד וכן תשלומים חודשיים נוספים בסך של 50,000 ש"ח לאחר שהורשע בביצוע עבירות גניבה בסך של כ-19 מיליון ש"ח. עוד נקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי המבקש דיווח שהוצאותיו החודשיות נעות בין 15,000 ש"ח ל-20,000 ש"ח מדי חודש; כי המבקש משלם שכר דירה בסך 7,500 ש"ח; כי הוצאות החשמל והטלפון של המבקש גבוהות במיוחד וכי המבקש "חי ברמת חיים שאיננה מתאימה לאדם הנמצא בהליך פש"ר". בית המשפט הוסיף וציין כי המבקש טען בתגובתו כי לאחר ששילם למרכז 3.6 מיליון ש"ח, הוא פנה למרכז לגבייה בבקשה להגיע להסדר תשלומים לגבי היתרה, אך פנייתו לא נענתה. מכך הסיק בית המשפט כי המבקש מעוניין ויכול לשלם את יתרת הקנס והפיצויים במסגרת הסדר. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט המחוזי כי יש להותיר בידי המבקש את הסכום הבסיסי הדרוש למחייה על פי טבלאות המוסד לביטוח לאומי (3,000 ש"ח), וכי ראוי שיתרת הכספים שיש בידיו ישולמו לקופת פשיטת הרגל. אשר על כן, קיבל בית המשפט המחוזי את בקשתו של הנאמן להגדיל את התשלום החודשי של המבקש והעמידו על 12,000 ש"ח.

3.

מכאן הבקשה שלפניי בה טוען המבקש כי מצבו הכלכלי בכי רע וכי אין בידו לשלם 3500 ש"ח מדי חודש לקופת הכינוס, קל וחומר 12,000 ש"ח מדי חודש. עוד טוען המבקש כי לא נחקר על תצהירו ועל כן יש לקבל את האמור בו. המבקש מוסיף וטוען כי הוא ורעייתו אינם יכולים להתקיים מ-3000 ש"ח בחודש וכי אף אם היה יכול להתקיים מסכום זה, אין באפשרותו לעמוד בתשלום החודשי שהוטל עליו על ידי בית המשפט המחוזי. המבקש מוסיף וטוען כי כספי הגניבה אזלו, וכי סכומי ההוצאות החודשיות שלו אינם משקפים רמת חיים גבוהה. עוד טוען המבקש כי הוא מסר לנאמן את מלוא המידע בנוגע לכספי הגניבה וכי אין להענישו פעם נוספת במסגרת הליכי פשיטת הרגל אותם יזמו נושיו וכי הוא זכאי לחיים בכבוד ואילו ההחלטה מונעת ממנו זכות זו. המבקש מוסיף כי הוא אינו צעיר ואינו בריא וייתכן שבטווח הארוך לא יצליח להשתכר את הסכום אותו הוא משתכר כיום.

בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה, וביום 11.6.2014 דחיתי את הבקשה, בין היתר בשל הגשתה כארבעה חודשים לאחר מתן החלטתו של בית המשפט המחוזי וכן מכיוון שטענות המבקש בדבר חוסר יכולתו לעמוד בצו התשלומים אינן נתמכות במסמך כלשהו למעט תצהירו. עוד הוריתי כי הטיפול בבקשת רשות הערעור יימשך עם סיום הטיפול בבקשה לפטור מעירבון (שהופקד לבסוף ביום 29.7.2014).

4 .

לאחר שבחנתי את טענות המבקש מצאתי כי דין הבקשה להידחות, ללא צורך בתשובה.

לא אחת נפסק כי קביעת כושר ההחזר של פושט רגל היא הכרעה עובדתית העולה מן הראיות והטיעונים ששמעה הערכאה הדיונית בנוגע ליכולתו הקונקרטית של פושט הרגל וככזו ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בה (ראו: רע"א 6501/12 רובינשטיין נ' רובינשטיין , פיסקה 5 (5.9.2012); רע"א 6478/13 זבולוני נ' הנאמן על נכסי החייב , פיסקה 4 (23.12.2013) והאסמכתאות שם; רע"א 7407/13 לוי נ' הנאמן על נכסי המבקש , פיסקה 4 (24.12.2013)). בענייננו, המבקש לא הצביע על עילה להתערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. כפי שעולה מהחלטת בית המשפט המחוזי הכנסותיו והוצאותיו של המבקש נבחנו בפירוט ובית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי המבקש מנהל רמת חיים הגבוהה מזו המצופה מפושט רגל וכי הוצאותיו החודשיות נעות בין 15,000 ש"ח ל-20,000 ש"ח. כמו כן, עמד בית המשפט המחוזי על כך שלאחר שהוטל על המבקש לשלם לקופת הכינוס 3,500 ש"ח בחודש, הוא ביקש להגיע להסדר עם המרכז לתשלום יתרת הקנס והפיצויים שנפסקו בהליך הפלילי נגדו, דבר המלמד שיש באפשרותו לעמוד בתשלום חודשי הגבוה מזה שנקבע לו בעבר. עוד נפסק כי המבקש ממשיך ליצור חובות חדשים ואף לווה 30,000 ש"ח ממעבידו הנוכחי. טענותיו של המבקש בבקשה דנן אינן מגלות עילה להתערבות בהכרעות עובדתיות אלו של בית המשפט המחוזי, בפרט נוכח העובדה שהוא לא תמך אותן ולו באסמכתא אחת מלבד תצהירו.

אשר ליתר טענות המבקש, לפיהן ייתכנו שינויים בכושר ההחזר שלו נוכח מצבו האישי ונסיבותיו המשפחתיות, אציין כי ככל שאכן יתקיימו נסיבות חדשות, פתוחה בפני המבקש הדרך לעתור לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר בהחלטה לפי סעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל.

הבקשה נדחית, אפוא.

משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.