רע"א 4628/18 מרדכי סגלשטיין נ. מיכאל שמואל עו"ד

בקשת רשות ערעור ולצדה בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ד' טפרברג ) מיום 14.5.2018 בפש"ר 56530-01-15, במסגרתו נדחתה בקשת המבקש, פושט רגל, לעיון מחדש בהחלטת בית המשפט לממש את חלקו בדירת מגורים לכיסוי תביעות החוב נגדו.

רקע לבקשה

1.

נגד המבקש מתנהלים הליכי פשיטת רגל. ביום 27.1.2015 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי צו כינוס לנכסי המבקש, לבקשתו, ומשיב 1 (להלן: הנאמן ) מונה למנהל מיוחד על נכסיו. סכום תביעות החוב שאושרו נגד החייב עמד על 245,060 ש"ח.

2.

ביום 8.9.2016 הגיש הנאמן דו"ח מסכם בעניינו של המבקש. במסגרת הדו"ח המסכם צוין כי מצבת נכסיו של המבקש כוללת מחצית מהזכויות בדירת מגורים, כאשר ארבעת בניו הם בעלי זכויות שוות במחצית השנייה של הנכס (להלן: דירת המגורים או הנכס ). הנאמן המליץ להכריז על המבקש פושט רגל וליתן לו הפטר מכלל חובותיו, בכפוף לביצוע תכנית פירעון אשר תכלול תשלום של כלל תביעות החוב שאושרו. לצד זאת הובהר, כי אם לא יפרע המבקש את כל חובותיו כאמור, יפעל הנאמן למימוש חלקו של המבקש בדירת המגורים.

3.

ביום 14.9.2016 קיבל בית המשפט את המלצת הנאמן, הכריז על המבקש פושט רגל והורה על מתן הפטר למבקש, בכפוף לתשלום מלוא חובותיו בתוך שישה חודשים. ברם, המבקש לא פעל בהתאם להחלטה זו וביום 22.3.2017, לאחר שחלפו למעלה משישה חודשים, פנה הנאמן לבית המשפט בבקשה כי יורה על מימוש חלקו של המבקש בדירת המגורים. ביום 23.4.2017, לאחר שלא התקבלה תגובת המבקש, הורה בית המשפט על המימוש.

4.

לאחר עיכובים שונים שאינם רלוונטיים לענייננו, ביום 6.8.2017 הגיש המבקש בקשה לבטל את החלטת בית המשפט מיום 23.4.2017 ולאפשר לו לשלם את חובותיו בתוך 60 ימים. בית המשפט אישר את הבקשה. ברם, בחלוף כשישה חודשים, ביום 24.10.2017 הוגשה הודעת עדכון מטעם הנאמן, במסגרתה נמסר כי המבקש טרם העביר את התשלום לפירעון חובותיו לקופת הכינוס. על כן ביקש הנאמן מבית המשפט להורות כי ככל שהמבקש לא יעביר לקופת הכינוס את מלוא החוב תוך שבעה ימים, תאושרר ההחלטה על מימוש חלקו של המבקש בדירת המגורים. הבקשה התקבלה בהחלטה באותו יום.

5.

בחלוף כחצי שנה נוספת, ביום 24.2.2018, לאחר עיכובים שונים שנגרמו בעיקר בשל התנהלות המבקש, הורה בית המשפט למבקש לגייס את הכספים לתשלום החובות בתוך 10 ימים וקבע כי אם לא ייעשה כן, תינתן הוראה למימוש חלקו בדירת המגורים. אך גם הפעם ביקש המבקש לעכב את מימוש הנכס וביום 7.3.2018 הגיש בקשה לבית המשפט לעיון מחדש בהחלטתו, במסגרתה טען כי תכנית הפירעון אושרה בכפוף לכך שבניו ייטלו משכנתא על חלקם בדירת המגורים. ברם, משעה שבניו לא הצליחו ליטול משכנתא, על בית המשפט לגבש תכנית פירעון חדשה המתאימה ליכולתו הכלכלית בטרם יורה על מימוש חלקו בדירת המגורים. ביום 14.5.2018 דחה בית המשפט את הבקשה לעיון מחדש והורה לנאמן לשוב לפעול למימוש חלקו של החייב בדירת המגורים. מכאן הבקשה שלפנַי.

טענות הצדדים

6.

המבקש טוען כי שגה בית המשפט בקבלו את הבקשה לממש את דירת המגורים, מבלי ליתן לו הזדמנות להשיב לתגובת הנאמן. עוד נטען, כי נוכח העובדה שלפי דיני פשיטת רגל בעת מימוש דירתו חל חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר ), המעניק לו מעמד של דייר מוגן בדירה, היה על בית המשפט לדון בשאלה האם מימוש הנכס עדיף על פני קביעת תכנית פירעון חדשה, בהתאם ליכולתו. המבקש טען בנוסף כי נוכח ההליכים המשפטיים שיידרשו לשם מימוש הנכס והעובדה שהמבקש הוא בעל זכויות במחציתו בלבד, לא ייוותר בידי המבקש ובנו, שמתגורר עמו, סכום כסף מספיק למציאת דיור חלופי ראוי, כפי שמורה סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה ).

7.

בתגובתו טען הנאמן כי כל מטרתה של הבקשה שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי ל"עיון מחדש" בהחלטה לממש את דירת המגורים הייתה ליצור החלטה עליה יוכל המבקש להגיש בקשת רשות ערעור. לטענתו, החלטת בית המשפט מושא הבקשה רק אישררה את ההחלטה מיום 23.4.2017, במסגרתה הורה בית המשפט על מימוש הנכס. באשר לתחולת חוק הגנת הדייר והפחתת שווי דירת המגורים, לשיטת הנאמן אין מדובר בשינוי נסיבות, שעה שמצבת נכסיו של המבקש נותרה כפי שהייתה במועד קביעת תכנית הפירעון. לבסוף, באשר לסוגיית הדיור החלופי, טוען הנאמן כי טרם הגיעה השעה לדון בסוגיה זו, וכי יש לברר תחילה את שווי זכויותיו של החייב בנכס.

8.

משיב 2, כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר ), הצטרף בתשובתו לתשובת הנאמן, על נימוקיה. עוד ציין הכנ"ר כי תכנית הפירעון שנקבעה למבקש הביאה בחשבון את זכויותיו בדירת המגורים, אשר שוויין עולה באופן משמעותי על סך תביעות החוב אשר אושרו. עם זאת, בית המשפט המחוזי נמנע מלהורות לנאמן לממש את נכסי המבקש, על מנת לאפשר לו תחילה "לפדות" את הנכס. אולם לאחר שהמבקש לא עמד בתנאי ההפטר אשר ניתן לו, חזר הליך פשיטת הרגל למסלול ברירת המחדל – מימוש נכסי המבקש על ידי הנאמן וחלוקת תמורתם לנושים. הכנ"ר ציין עוד כי הבקשה הקדימה את זמנה, ככל שהיא נוגעת לשאלות של אופן מימוש הנכס ושווי הזכויות בה. שכן, בית המשפט לא הכריע בשאלות אלה והורה בשלב זה רק על קבלת הערכת שמאי בדבר שווי הנכס כתפוס וכפנוי.

דיון והכרעה

9.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, בתשובות ובנספחים שצירפו הצדדים, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות.

10.

אמנם, הבקשה מופנית לכאורה כלפי החלטת בית המשפט מיום 14.5.2018 שלא להיעתר לבקשת המבקש לעיון מחדש בהחלטה להורות על מימוש דירת המגורים על מנת לכסות את חובותיו. ואולם, הלכה למעשה, הבקשה מיועדת לתקוף את ההחלטה המקורית שהורתה על מימוש דירת המגורים, שניתנה עוד ביום 23.4.2017, ולכל המאוחר ביום 24.2.2018. זאת אין להלום. המסלול הדיוני שהיה על המבקש לנקוט היה הגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה המקורית מיום 23.4.2017 או מיום 24.2.2018, במועד הקבוע לכך בדין. לא ניתן לרפא או לעקוף את אי הגשת הבקשה לרשות ערעור במועד בדרך של הגשת בקשה "לעיון חוזר" בהחלטה אותה מבקשים לתקוף למעשה (ראו: רע"א 2525/13 ארחה נ' עו"ד ארז חבר – בתפקידו כמנהל מיוחד על נכסי המבקשת (8.7.2013)). ואציין, כי דברים אלו נכונים גם בהתחשב בסמכות הרחבה הנתונה לבית המשפט לפשיטת רגל לפי סעיף 181 לפקודה לעיין מחדש בכל צו שנתן מכוח סמכותו בפשיטת רגל. במקרה זה גם לא חל שינוי נסיבות המצדיק שינוי ההחלטה המקורית ואין מדובר במצב שבו טעה בית המשפט טעות טכנית ברורה, המהווה מקרה המצדיק אף הוא עיון מחדש בהחלטה שאינה בגדר "צו בפשיטת רגל" (ראו: רע"א 7869/17 אי.אר.אמ. נכסים בע"מ נ' אור (23.11.2017)). כאמור, המבקש טען כי תכנית הפירעון, לפיה ישלם את מלוא סכום תביעות החוב שאושרו נגדו, אושרה בכפוף לכך שבניו יוכלו ליטול משכנתא מהבנק לצורך פדיון מלוא זכויותיו בדירת המגורים. על כן, משעה שבניו לא הצליחו ליטול משכנתא כאמור, חל שינוי נסיבות המצדיק גיבוש תכנית פירעון חדשה בטרם מתן הוראה על מימוש דירת המגורים. ברם, תכנית הפירעון אשר אושרה על ידי בית המשפט לא הייתה כפופה כלל לתנאי זה, ולא היה ממש בטענותיו של המבקש לשינוי נסיבות. על כן אפוא, בדין דחה בית המשפט את הבקשה.

11.

כאן המקום לציין כי מעיון בהחלטות השונות שניתנו בהליך עולה שבית המשפט המחוזי גילה לכל אורך ההליך התחשבות במבקש. בית המשפט לא הורה באופן מיידי על מימוש דירת המגורים, אלא אפשר למבקש לעמוד בהצעתו שלו, על פיה יפרע את מלוא חובותיו, כאשר המימון יתקבל באמצעות משכון החלק השני של הנכס הרשום על שם ארבעת בניו האחרים שאינם גרים עמו. לאורך תקופה של למעלה משנתיים ניתנו למבקש הזדמנויות רבות לפעול בהתאם לתכנית הפירעון. ברם, המבקש גרר רגליו במתכוון וביקש לדחות את רוע הגזירה מבחינתו שוב ושוב, בתואנות שונות. דומה, כי המבקש עשה שימוש לרעה בהתחשבות שגילו כלפיו בית המשפט והנאמן על מנת לעכב את מימוש דירת המגורים.

12.

במסגרת זו, לא ניתן לצאת ידי חובה מבלי להתייחס בתמצית לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון או החוק ) אשר פורסם ביום 15.3.2018 ואשר ייכנס לתוקף בחלוף 18 חודשים מאותו יום (סעיף 373 לחוק).

13.

ראשית ייאמר כי קיים הבדל מהותי בין הוראות חוק חדלות פירעון לבין הפקודה בעניין מהות הזכויות בנכסי החייב – כולל לגבי דירת מגוריו. בעוד שלפי הדין הקיים בסעיף 42 לפקודה, נכסי החייב מוקנים לנאמן, לפי סעיף 224 לחוק, הנאמן רק מקבל לידיו ו מפקח על נכסי החייב. אין הבדל זה הבדל סימנטי או הצהרתי בלבד, אלא טמונות בו נפקויות מהותיות לפי הדין. למשל, חיוב במס שבח מקרקעין לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 בשל מכירת הנכס. בעוד שאם יוגדר נכס מקרקעין כקניינו של החייב, יחול במצב מסוים חיוב במס שבח, הרי שאם יוגדר הנכס כנכס בבעלות הנאמן, הוא יופטר מהמס (וראו: ע"א 990/11 מנהל מס שבח מקרקעין תל אביב נ' עזבון המנוח שמחה איתן ז"ל בפשיטת רגל

(15.7.2013)).

14.

בקבעו שנכסי החייב נשארים בבעלותו, אימץ המחוקק מודל הדומה במובן מסוים לעניין הבעלות על נכסי החייב למודל האמריקאי, על פיו בעת פתיחת הליך פשיטת הרגל, הופך החייב עצמו ל"חייב בעל החזקה" – "debtor in possession"

לפי סעיף 1107 לחוק פשיטת הרגל הפדראלי ( 11 U.S.C. (1978) ). חוק זה קובע מנגנון של עיכוב הליכים אוטומטי (סעיף 362 לחוק), ולמרות שנכסיו של החייב הופכים לנכסים בעלי מעמד מיוחד (לפי סעיף 541 לחוק העוסק ביצירת ה- "estate" ), החוק מאפשר את המשך פעילות החייב (או החברה) בעסקיו ובנכסיו כמקודם (וראו בעניין זה:

U nited States v. Whiting Pools Inc ., 462 U.S. 198 (1983); Penn Terra Ltd. V. Department of Environmental Resources , 733 F.2d 267 (3 rd Cir. 1984) ) . במקרה שכזה, לחייב עצמו נתונות אותן הסמכויות הנתונות בדרך כלל לנאמן חיצוני על הנכסים. בדין האמריקאי נאמן חיצוני לא ימונה כדבר שבשגרה, אלא רק במידה שקיים חשש לפי סעיף 1104(a)(1)

לחוק לתרמית, לחוסר תום לב, לחוסר יכולת עסקית או לניהול לא תקין מצדו של החייב. סמכויות אלו מוגדרות בסעיף 363(b)(1)

לחוק ו הן מאפשרות לחייב (או לנאמן לפי העניין, ולאחר מתן הודעה ושמיעת הבקשה בבית המשפט), להשתמש, למכור או להשכיר במהלך הרגיל של העסקים ( ordinary course of business ) את הנכסים (וראו לעניין פירוש מהלך העסקים הרגיל I n re Roth American, Inc ., 975 F.2d 949 (3 rd

Cir. 1992) ) .

מנגנון זה, בו כאמור נכסי החייב על פי חוק חדלות פירעון נשארים בבעלותו, מהווה חידוש בהליכי פשיטת רגל של יחידים. לעומת זאת, בעניין הבראת חברות, סעיף 350ד לחוק החברות, התשנ"ט-1999, מאפשר זה מכבר מינוי נושא משרה לבעל תפקיד לחברה שבהליך הבראה (וראו: דוד האן דיני חדלות פירעון 354 (מהדורה שנייה, 2018)).

15.

בנוסף, בניגוד לפקודה, במסגרתה זכויותיו של החייב מתמצות בכך שעל הנאמן לדאוג לו ל"מקום מגורים סביר" או ל"סידור חלוף" או ל"המצאת דירה אחרת" או ל"תשלום פיצויים" או ל"דרך אחרת" – המפורטים בסעיף 86א לפקודה (וראו: פש"ר (מחוזי י-ם) 2268/05 יצחק בן עמי נ' עו"ד יאיר כהן, הנאמן על נכסי החייב (30.1.2011), בו עמדתי בשעתו על משמעות כל אחד מהמושגים לעיל), במסגרת סעיף 229(ג) לחוק חדלות פירעון נקבעו תנאים נוספים – מלבד הדרישה ל"מקום מגורים סביר" ו"סידור חלופי" לחייב – אשר צריכים להתקיים לפני מתן אישור למימוש דירת מגורים, והם:

"(1) התועלת שתצמח לנושים ממכירת הזכות האמורה גוברת על הנזק שייגרם ליחיד כתוצאה מכך, בהתחשב, בין השאר בגילם של היחיד ובני משפחתו הגרים עמו ובנסיבותיהם האישיות ובכלל זה מצבם הבריאותי;

(2) אין אפשרות סבירה לפרוע את החוב בדרך אחרת שפגיעתה ביחיד פחותה....

(3)

..."

היינו על בית המשפט לוודא עובר למתן אישור למכירת דירת מגורים, כי התועלת שתצמח לנושים עולה על הנזק שייגרם לחייב ולבני משפחתו ושאין דרך סבירה אחרת לפרוע את חובות החייב. אכן גם כיום תחת משטר הפקודה, בתי המשפט מצווים מכוח ההלכה הפסוקה לשקול את מכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין עובר למתן החלטה למכירת דירת מגורים של החייב, ובתוכם אותם שיקולים המפורטים לעיל (וראו: ע"א 2000/01 בן בסט נ' הנאמנת בפשיטת רגל על נכסי בן בסט , פ"ד נט(1) 483 (2005); רע"א 7700/95 נגולה נ' חזן , פ"ד נו(1) 338 (2002); ע"א 866/17 חן נ' כונס הנכסים הרשמי (25.10.2017); ע"א 9060/11 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עו"ד ארנברג, הנאמן על נכסי החייב אברהם וייס (22.9.2004); רע"א 9166/12 בריסק נ' עו"ד קובי בן איון (14.7.2013)). ברם, עם כניסת חוק חדלות פירעון לתוקף, השיקולים והתנאים שפורטו יהיו מצוות המחוקק.

16.

מאידך גיסא, בניגוד להוראת הפקודה שבסעיף 86א(ג) המורה כאמור, כי בעת מכירת דירת מגורים, החייב יהפוך בדירה לדייר מוגן אם זכויותיו בדירה רשומות בלשכת רישום המקרקעין (וראו: ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור , פ"ד נ(5) 111 (1996)), לפי הוראת סעיף 229(ו) לחוק חדלות פירעון, הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר לא יחולו כלל – תהיינה זכויות החייב בדירה אשר תהיינה – ודירת המגורים תימכר כדירה פנויה.

17.

כאמור, הדין החל על פי חוק חדלות פירעון ייכנס לתוקף בעוד זמן מה. עם זאת, כמפורט לעיל, קיים דמיון רב בין הדין הנוהג על פי הפקודה לבין הדין על פי חוק חדלות פירעון, בכל הנוגע לתנאים שנדרש לעמוד בהם לצורך מימוש דירת מגורים. על כן באשר למקרה זה, חזקה על בית המשפט המחוזי שישקול את כל השיקולים הרלוונטיים לעניין עובר לקבלת החלטה סופית בעניינו של המבקש.

הבקשה נדחית והמבקש יישא בהוצאות הנאמן בסך 5,000 ש"ח.