רע"א 8366/14 כרמלה דפני נ. עמותת אוהל רחל

1.

בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 26.11.2014 בת"א 15647-09-10 (השופט י' קינר ), אשר במסגרתה נדחו כמה מבקשות המבקשים בדבר צירוף ראיות וזימון עדים, בתום שלב ההוכחות.

עיקרי העובדות

2.

המבקשת 1 (להלן: דפני ) והמבקש 2 (להלן: נהרי ), בתו ונכדו של המנוח יעיש דהפני ז"ל, יורשי עזבונו, סבורים כי המשיבים ניצלוהו מבחינה כלכלית לקראת סוף ימיו, בהיותו קשיש חסר ישע, תוך שעשו כל שלאל ידם בכדי להרחיקו ממשפחתו. על רקע זה, תבעו דפני ונהרי מן המשיבים להשיב סכומי כסף כאלו ואחרים לעזבונו של המנוח, וכמו כן עתרו להכריז על בטלותן של עסקאות שונות אשר ביצע המנוח בחייו, תחת השפעתם המזיקה.

3.

ביום 6.5.2012 הורה בית המשפט המחוזי על "הגשת תצהירי גילוי מסמכים כלליים באופן הדדי על ידי שני הצדדים" . נוסף על כך, נקבע כי "עדויות ראשיות יוגשו בתצהירים" , וכי לתצהירים אלו "יצורפו כנספחים כל המסמכים שחפצים להגישם באמצעות המצהירים (או שיש להפנות לכתבי הטענות)" . בד בבד, הבהיר בית המשפט המחוזי, כי "צד המעוניין להזמין עד שאין באפשרותו לקבל ממנו תצהיר, יגיש ביחד עם תצהיריו בקשה להזמנת העד, שבה יפרט את הפניה אל העד, את הסיבה לחוסר האפשרות לקבלת תצהיר מהעד, את נושאי עדותו ואת תמציתם הצפויה" (להלן: המתווה הדיוני ).

4.

כחלק מהליך גילוי המסמכים, מסרה דפני למשיבים דיסק, ובו מאות מסמכים הנוגעים לעניינים השנויים במחלוקת בין הצדדים. זמן מה לאחר מכן, הגישה דפני תצהיר עדות ראשית מטעמה, אשר כלל הן נספחים 'של ממש', הן הפניות לצרופותיו של כתב התביעה, הן אזכורים של קבצים מסויימים השמורים על גבי הדיסק, מבלי שזה הוגש או צורף באופן כלשהו לתיק בית המשפט. לתצהירי עדויותיהם הראשיות של דפני ונהרי לא צורפה כל בקשה לזימון עדים.

5.

ביום 13.11.2013, לקראת סוף פרשת התביעה, דחה בית המשפט המחוזי כמה בקשות מטעמם של דפני ונהרי, בין היתר משום חריגתן מן המתווה הדיוני שנקבע. כך, למשל, סרב בית המשפט המחוזי להגשתם של מסמכים שונים, אשר גולו ואף נמסרו לעיונם של המשיבים, אך לא צורפו כנספחים לכתב התביעה או לתצהירי העדויות הראשיות כנדרש. כמו כן, מיאן בית המשפט המחוזי להעתר לבקשותיהם של דפני ונהרי בדבר זימון עדים, שהרי על-פי המתווה הדיוני שומה היה להעלותן במקביל להגשתם של תצהירי העדויות הראשיות.

על החלטות אלה לא נתבקשה רשות לערער.

6.

ביום 4.5.2014, לקראת סוף פרשת ההגנה, הגישו דפני ונהרי "הודעה על צירוף ראיות" , בציינם כי "החומר מוגש כעת לקראת הגשת סיכומים" . מדובר באסופה נוספת של מסמכים השמורים על גבי הדיסק הנ"ל, אשר נמסרו לעיונם של המשיבים מבעוד מועד ואף נזכרו בעקיפין בתצהיר עדותה הראשית של דפני, אך לא צורפו כנספחים ולא הוגשו לתיק בית המשפט, כאמור לעיל (להלן: בקשה 55 ).

7.

בימים 5.6.2014 ו-6.10.2014, לאחר תום שלב ההוכחות, הגישו דפני ונהרי בקשות לצירוף ראיות הזמה שונות, ובכלל זה מסמכים ועדויות, בטענה כי יש באלו כדי להפריך כמה מטענותיהם המפתיעות של המשיבים, אשר 'צצו' לראשונה במסגרת חקירותיהם בבית המשפט (להלן: בקשה 57 ).

המשיבים התנגדו לבקשות; דפני ונהרי הגיבו.

עיקרי החלטת בית המשפט המחוזי

8.

בפתח החלטתו, ציין בית המשפט המחוזי כי התנהלותם הדיונית של דפני ונהרי, העומדת בבסיס בקשה 55, "נראית תמוהה" :

"לא ברור לבית המשפט פשר אי צירוף המסמכים... לתצהיר העדות הראשית והפניה לקבצים שנזכרו בתצהיר גילוי המסמכים... האם ציפתה [דפני] כי ב"כ [המשיבים] יפנה לאיתור מסמכים אלה, ידפיס אותם ויכין אותם במקומה? האם מצופה כי יחקור לגבי מסמכים שלא צורפו, אלא אוזכרו על דרך הפניה לתצהיר גילוי מסמכים? ובאיזה אופן סברה [דפני] כי יהא בידי בית המשפט לעיין במסמכים אלה? באשר לרצון שלא להכביד על תיק בית המשפט, הרי [דפני] צירפה כמות גדולה יותר של עמודים כנספחים של ממש... ומדוע סברה כי דווקא צירוף העמודים הנוספים יהווה הכבדה?".

9.

כמו כן, הפנה בית המשפט המחוזי להחלטתו מיום 6.5.2012, אשר במסגרתה הורה כי לתצהירי העדויות הראשיות "יצורפו כנספחים כל המסמכים שחפצים להגישם" , למעט מסמכים שכבר צורפו לכתבי הטענות.

10.

בנסיבות אלה, קבע בית המשפט המחוזי, הגשת ראיות נוספות בתום שלב ההוכחות "אינה יכולה להיחשב כדרך נאותה וראויה. היא עומדת גם בניגוד להוראה מפורשת של בית המשפט. מטעמים אלה דין הבקשה דחיה" . עם זאת, הואיל ונימוקי התנגדותם של המשיבים היו שונים, פנה בית המשפט המחוזי לבחון גם אותם, לגופם. בסופו של דבר, וחרף ה'איחור', אישר בית המשפט המחוזי להגיש כמה מן המסמכים שבנדון; אחדים כמות שהם, ובודדים תחת סייגים או תוך שמירת טענות הצדדים לגביהם. מנגד, ביחס לרבים מן המסמכים, מצא בית המשפט המחוזי כי ממילא קיימת מניעה לקבלם, בשים לב לאופן שבו ביקשו דפני ונהרי להגישם. כך, למשל, נמצא כי חלקם טעונים הגשה באמצעות עורכיהם, ולמקצתם לא צורפה תעודת עובד ציבור כנדרש. גם תמלילי הקלטות שונים הוגשו שלא על-פי הכללים הנוהגים בכגון דא, ועוד. בית המשפט המחוזי העיר, כי אין בעובדה שראיות מסויימות הוגשו באופן 'בלתי-תקין' לאורך ההליך, בהעדר הסתייגות, כדי למנוע התנגדות להגשתן של ראיות אחרות, אפילו דומות, בהמשך הדרך.

לפיכך, דחה בית המשפט המחוזי את בקשה 55.

11.

נוסף על כך, עמד בית המשפט המחוזי על העקרונות, הכללים והמגבלות אשר התוותה הפסיקה בכל הנוגע להגשת ראיות הזמה, ולאחר עיון ודיון פרטניים במסמכים ובעדויות שעל הפרק, דחה גם את בקשה 57, במלואה.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפנַי.

עיקרי טענות המבקשים

12.

לעמדת דפני ונהרי, הפניותיהם למסמכים אשר גולו ונמסרו לעיונם של המשיבים זה מכבר, חלף צירופם כנספחים של ממש לתצהירי העדויות הראשיות, נבעו מן הרצון להקל על בית המשפט, ולהימנע מלהלאותו בעודף ניירת. לגרסתם, עוד בראשית שלב ההוכחות הביע בית המשפט המחוזי נכונות להתיר את הגשתם של מסמכים מעין אלו, שממילא לא נפל כל פגם של העדר שקיפות בעניינם, הגם שהדבר לא קיבל ביטוי בפרוטוקול הדיון. התנגדותם של המשיבים, כך נטען, היתה כוללנית, ולא כוּונה כלפי המסמכים הניצבים במוקד דיוננו דווקא. לגישת דפני ונהרי, "ברשימה ארוכה של מסמכים מהותיים, הרלוונטיים ללב ליבו של ההליך" עסקינן, ובכלל זה תמלילי הקלטות של המנוח, שעל כדוגמתם התבססו המשיבים בעצמם. דפני ונהרי סבורים, כי התנגדותם הנוכחית של המשיבים חסרת כל תוחלת ונועדה אך להכביד, שכן אין בפיהם הסתייגות מהותית כלשהי, כגון טענת זיוף, ביחס לאיזה מן המסמכים. מכל מקום, הדגש בפסיקה מושם כיום על משקל הראיות, להבדיל מקבילותן, ולא בכדי זכו גם המשיבים להגיש מסמכים רבים שלא בהתאם למצוות הכללים ה'יבשים'.

13.

לשיטתם של דפני ונהרי, בקשותיהם בדבר הגשת ראיות הזמה עומדות באמות המידה המקובלות בכגון דא. להשקפתם, מדובר במסמכים ובעדויות השייכים במישרין לליבת המחלוקת בין הצדדים, ואֵלו נועדו להתמודד עם טענות מפתיעות מצד המשיבים ולערער את מהימנותם.

14.

לבסוף, מדגישים דפני ונהרי את חשיבותו ומרכזיותו של ערך גילוי האמת בשיטת משפטנו, ומזהירים כי החלטתו של בית המשפט המחוזי טומנת בחוּבּה נזק בלתי-הפיך עבורם.

דיון והכרעה

15.

דין בקשתם של דפני ונהרי למתן רשות ערעור להידחות, וזאת אף מבלי צורך להיזקק לתגובת המשיבים.

בקשה 55

16.

מן המפורסמות, כי "הפרוצדורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה" (ע"א 189/66 ששון נ' "קדמה" בע"מ, בית חרושת למכונות ולציוד , פ"ד כ(3) 477, 479 (1966)). עם זאת, הפרוצדורה גם איננה בגדר המלצה בלבד, כזו שברצותו יפעל בעל דין על-פיה וברצותו ישליכה ממנו והלאה (ע"א 103/71 נורדיה נ' בכר , פ"ד כו(1) 320, 325 (1972)). החלטות ביניים, כל עוד לא שונו, הן מחייבות. המתווה העקרוני, אשר נקבע לצורך בירור המשפט ביעילות ובשקיפות, מהווה נדבך חשוב במלאכת עשיית הצדק בין הצדדים, ואין להקל בו ראש. דיני הראיות אינם עניין של מה בכך. אכן, לא פעם ניתן להבליג, ולעתים אף ניתן לקבל בהבנה טעויות 'דיוניות' כאלה ואחרות, בפרט כאשר קיימת אפשרות לרפאן על-ידי פסיקת הוצאות. אולם, מובן כי לא תמיד יהא מוצדק וראוי לעשות כן.

17.

בנסיבות ענייננו, סבורני כי לא ניתן להשלים עם האופן שבו פעלו דפני ונהרי, ודומני כי המועד הסביר לתיקון הפגמים אשר נפלו בהתנהלותם הדיונית חלף זה מכבר. אקדים ואומר, כי כתב תביעתם של דפני ונהרי, יחד עם תצהירי העדויות הראשיות מטעמם, מחזיקים למעלה מ-70 נספחים, הנפרשים על פני לא פחות מ-350 עמודים. משכך, קשה להלום מדוע דווקא 27 "מסמכים מהותיים" , מרביתם קצרים למדי, לא צורפו לחומר הראיות בהתאם להנחיותיו הבהירות של בית המשפט המחוזי, כולם או מקצתם. יתרה מזאת, אם אכן מדובר במסמכים "הרלוונטיים ללב ליבו של ההליך" , כפי שנטען, הרי שממילא לא היה בצירופם מראש משום הכבדה מיותרת, ומכל מקום לא ברור איזו הקלה, כביכול, טמונה בעצם דחיית הגשתם למועד מאוחר יותר. כך או כך, אין לצפות מן המשיבים להתייחס באותה מידה של העמקה ורצינות, תוך השחתת זמן ומשאבים, למאות מסמכים אשר גולו ואף נמסרו לעיונם, אך בסופו של דבר כלל לא שימשו כתשתית לתביעה נגדם. הוא הדין, חרף השוני המסויים, גם לגבי אזכורם של קבצים השמורים על גבי דיסק כזה או אחר, שבעצמו לא הוגש. אם לא די בכל האמור עד כה, הרי שהבקשה מושא דיוננו הוגשה באיחור ניכר, היא משקפת חריגה קיצונית מן המתווה הדיוני שנקבע, וקבלתה עלולה להוביל לסרבול של ממש, הכל בשים לב לשלב שבו מצוי המשפט. לפיכך, הגדיל בית המשפט המחוזי לעשות בבחנו את המסמכים באופן פרטני, לא כל שכן באשרו להגיש כמה מהם. דא עקא, שתוך כדי כך נמצא, כי הגשתם של יתר המסמכים, באופן שבו נעשתה, עומדת בניגוד לדיני הראיות, וגם דפני ונהרי אינם חולקים על מסקנה זו לגופה.

18.

בצדק אפוא דחה בית המשפט המחוזי את בקשה 55. החלטתו מנומקת ומאוזנת, ולא מצאתי עילה להתערב בה.

בקשה 57

19.

"כלל הוא לעניין הגשתן של ראיות, שבעל דין אמור להגישן ב'חבילה אחת' – כך, ולא בתפזורת, זעיר פה וזעיר שם" (ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון , פ"ד מו(3) 738, 743 (1992)). סטיה מכלל זה תתאפשר רק במצבים שבהם מצביע בעל דין על טעמים של ממש המצדיקים זאת, ובהקשר זה יתחשב בית המשפט, בין היתר, באופי הראיה הנוספת, בשלב שבו מצוי ההליך, בשאלה האם ידע או צריך היה המבקש לדעת על ראיותיו של יריבו, ועוד (רע"א 2137/02 ממן נ' פז חברת נפט בע"מ , פסקה 3 (30.7.2002)). כמו כן, מקום שבו רובץ נטל ההוכחה לפתחו של התובע, יִטה בית המשפט שלא להעתר לבקשתו בדבר הגשת ראיות הזמה, אלא בנסיבות יוצאות דופן, שבהן ניכר כי הופתע מטיעוניו או מראיותיו של הנתבע (ע"א 4494/97 סלאח נ' סלאח , פסקה 10 (4.1.2000)). עם זאת, לעתים יתיר בית המשפט להביא ראיות מפריכות על מנת לערער את מהימנותם של עדי ההגנה (רע"א 1412/06 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' ש.פרידמן ש.לנדסמן הנדסת בנין בע"מ , פסקה 4 (13.7.2006)). מכל מקום, מדובר בעניין המסור לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית (תקנה 158(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984; רע"א אוחיון נ' גולדפינגר , פסקה 6 (10.3.2009)). במסגרת החלטתו, עמד בית המשפט המחוזי על כל אלה.

20.

ראיית ההזמה הראשונה שמבקשים דפני ונהרי להגיש היא דו"ח פעולה של משטרת פתח תקווה, אשר נקראה לביתו של המנוח ביום 6.7.2008, והוּדעה על-ידי רב שהיה במקום כי המנוח מתקשה להגיש תלונה נגד בתו. דפני ונהרי סבורים, כי יש במסמך זה, או לחלופין בעדות עורכו, כדי להפריך את טענתו של המשיב 5, אשר עלתה במהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט, ולפיה הוא או מי מטעמו לא היו מעורבים בהזמנתה של המשטרה לביתו של המנוח באותו יום. לשיטת דפני ונהרי, מדובר בגרסה מפתיעה, שכן עד לאותו שלב החזיק המשיב 5 בעמדה כי המנוח הגיש את התלונה לבדו, אך מעולם לא טען כי הוא-עצמו לא היה מעורב בנושא זה כלל.

דין הבקשה להידחות.

21.

כפי שציין בית המשפט המחוזי, בתצהיר עדותה הראשית טענה דפני כי המשיב 5 היה זה אשר הזמין את המשטרה לביתו של המנוח, אך הלה נמנע מלאשר זאת בתצהירו-שלו. משכך, טענתו של המשיב 5 כי ידו לא היתה בדבר אינה יכולה להחשב כמפתיעה. שומה היה על דפני להערך להוכחת טענתה זו מבעוד מועד, וכשם שהיא נסמכת לעניין זה על תמלילי חקירתו של המשיב 5 במשטרה, אותם השיגה ואף הגישה בזמן, כך גם לא היתה מניעה לפנות למשטרה ולקבל את דו"ח הפעולה שבנדון מראש, לא כל שכן עובר לתום שלב ההוכחות. מכל מקום, מעורבותו הרבה של המשיב 5 בחייו של המנוח עולה בבירור מחומר הראיות. זיקתו ההדוקה למגוון היבטים ואירועים 'מכוננים' הקשורים במערכת היחסים שבין המנוח לבין משפחתו היא ניכרת. גם בהקשר דנא, העיד המשיב 5 כי "ראיתי צורך לדווח... למשטרה" ואישר כי "עודדתי [את המנוח] להתלונן במשטרה, בפירוש" . לפיכך, גם אם אניח לטובת דפני ונהרי כי השאלה 'מי הזמין את המשטרה בפועל' היא בעלת חשיבות, דומני כי היא אינה משמעותית דיה על מנת שתוכל להצדיק הבאת ראיות נוספות בשלב זה של המשפט, בפרט כאלה שניתן היה להשיגן ולהגישן בנקל זה מכבר. בשולי הדברים אעיר, כי דו"ח הפעולה מתאר את חבירתם של השוטרים אל

"רב במקום" , אך זהותו של זה אינה ידועה. לכל היותר אפוא, מדובר בראיה נסיבתית למעורבותו של המשיב 5 באירוע, וממילא אין בכוחה, כשלעצמה, כדי להפריך את גרסתו ולערער באופן ממשי את מהימנותו.

22.

אסופת מסמכים נוספת, שברצונם של דפני ונהרי להגיש כראיות הזמה, כוללת כמה מזכרים וטופס תלונה. לגישתם, יש באֵלו כדי להפריך גרסה עובדתית מפתיעה, אותה ניסו המשיבים 'לייצר תוך כדי תנועה', ולפיה פתיחתה של חקירת המשטרה נגד המשיבים היתה פרי יוזמתן של רשויות הרווחה. בהקשר זה, מצביעים דפני ונהרי על שאלות חוזרות ונשנות שהפנה ב"כ המשיבים אל העובדות הסוציאליות אשר טיפלו בעניינו של המנוח, כמו גם על מכתב מסויים מטעמן, שאינו נושא תאריך, אשר הוגש במהלך שלב ההוכחות, המחייב להעמיד דברים על דיוקם מבחינת לוחות הזמנים והשתלשלות העניינים בפרשה.

23.

בדחותו בקשה זו, קבע בית המשפט המחוזי כי "הצגת שאלות כשלעצמה אינה מהווה שינוי חזית, מה גם שהעובדות [הסוציאליות] השיבו על שאלות אלה בשלילה" . לכך יש להוסיף, כי עמדתן היתה עקבית, נחושה ונמרצת. על כן, גם אם נניח כי מדובר בניסיון לבסס גרסה עובדתית חדשה, דומה כי הדבר ממילא לא צלח. מכל מקום, ב"כ המשיבים הסביר כי תכלית חקירתו בנקודה זו היתה לחזק את הטענה שלפיה "גורמי הרווחה היו נגועים בדעות קדומות נפסדות כלפי המשיבים ולפיכך כל דפוסי פעילותם היו חד-כיווניים ומגמתיים" . בנסיבות אלה, סבורני כי אין למעשה כל מחלוקת מהותית בין הצדדים בשאלה איזו פניה הובילה לפתיחתה של חקירת המשטרה, וממילא אין טעם של ממש המצדיק הבאת ראיות הזמה בנושא.

24.

לכאורה, ניתן היה להמשיך ולבחון כך, באופן פרטני, את כל יתר המסמכים והעדויות המונחים ביסוד בקשתם של דפני ונהרי, לגופם. אף על-פי כן, בנסיבות, דומני כי אין לדבר הצדקה של ממש. כאמור לעיל, הבאת ראיות הזמה היא בגדר חריג. שיקול הדעת המוקנה לערכאה הדיונית בכגון דא הוא רחב, וממילא אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בו. אם כך ככלל, לא כל שכן בענייננו, וזאת הן לאור היקפו הנכבד של התיק, בשים לב לתקופה הארוכה שבה הוא מתנהל ולשלב המתקדם שאליו הגיע, הן בהתחשב ב'מבט העל', כמו גם בבקיאות ב'נבכי' הפרשה, החיוניים שניהם לצורך החלטה מושכלת בנדון דידן (ראו, למשל: רע"א 6992/14 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' קיבוץ אושה , פסקה 12 (29.12.2014)). חזקה על בית המשפט המחוזי, כפי שאכן ניכר מגוף החלטתו, כי נתן את דעתו על חשיבותן

של הפלוגתאות הניצבות בבסיס הבקשה, בחן את מידת הרלבנטיות של המסמכים והעדויות שעל הפרק, אמד את 'משקלן הסגולי' של הראיות שבנדון, והעריך את הפוטנציאל הגלום בהן להשפיע על תוצאות ההליך בכללותו. כידוע, לא אחת מתברר בדיעבד, כי סוגיה אשר נחזתה להיות מרכזית במהלך המשפט, התגלתה כשולית בסופו. ככל שיתחוור בעתיד כי זהו איננו מצב הדברים כאן; אם השגותיהם של דפני ונהרי לא תתייתרנה, ואף תסתברנה כמהותיות, הרי שניתן יהיה להעלותן בשנית במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי.

25.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. הבקשה לעיכוב ביצועהּ של החלטת בית המשפט המחוזי, אשר במסגרתה נקבעו מועדים להגשת סיכומים, ממילא מתייתרת, ולפיכך היא נמחקת. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.