רע"א 8592/09 פלוני נ. מינהל מקרקעי ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופט יעקב) מיום 26.10.09 בתיק רע"א 20576-10-09, בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בנתניה (השופטת קלוגמן) מיום 1.9.09; באותה החלטה בה נדחתה בקשה לעיכוב ביצועם של צוי פינוי והריסת מבנה במושב בית יצחק המשמש את המבקשים למגורים.

ב.

המשיבים 2 - 3, הוריה של המבקשת 2 (להלן ההורים ), מחזיקים בנחלה במושב בית יצחק (להלן הנחלה ). עם נישואי המבקשים, בשנת 1999, התירו להם ההורים לשפץ מבנה ישן המצוי בנחלה ולעבור להתגורר בו (להלן בית המגורים ). בשנת 2005 הגיש מינהל מקרקעי ישראל (להלן המינהל ) תובענה נגד ההורים והמושב לסילוק יד והריסה של המבנים בנחלה שנבנו שלא כדין, ובהם אף בית המגורים (להלן תובענת המינהל ). ביני לביני, פרץ סכסוך משפחתי בין ההורים למבקשים. תובענת המינהל הסתיימה בהסכם פשרה בין המינהל להורים, שקיבל תוקף של פסק דין (28.10.2007; להלן פסק הדין ), ולפיו ניתן צו לסלק מן הנחלה כל צד שלישי (להלן צו הפינוי ) וכן צו להריסת בית המגורים (להלן צו ההריסה ); כל זאת תוך שנה. משחלפה שנה והצוים לא בוצעו, פתח המינהל בהליכי הוצאה לפועל לביצוע פסק הדין.

ג.

לאחר קיום הליכים שונים בבית המשפט לענייני משפחה, הגישו המבקשים לבית משפט השלום בנתניה תובענה למתן סעדים הצהרתיים כנגד המינהל וההורים, וכן בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין (25.5.09). טענתם המרכזית של המבקשים היתה, כי פסק הדין אינו תקף ביחס לבית המגורים, שכן המבקשים לא צורפו כנתבעים בתובענת המינהל, וכי נודע להם על צו ההריסה רק ביום 1.3.09. בית המשפט (השופטת קלוגמן) דחה (1.9.09) את הבקשה לעיכוב ביצוע ממגוון טעמים (בהתבסס על טענות סף), תוך שהוא מציין כי על המבקשים היה לבקש להצטרף לתובענת המינהל, או למצער, להגיש תובענה לביטולו של פסק הדין. בית המשפט קבע, כי המבקשים ידעו על אודות תובענת המינהל וצו ההריסה, והוסיף כי הימנעות המבקשים מלהצטרף לתובענת המינהל, למרות ידיעתם עליה, מהוה 'שתיקה רועמת', המובילה למסקנה הלכאורית כי אין למבקשים טענת-זכות טובה לגבי בית המגורים. על החלטה זו הגישו המבקשים (באיחור) בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, בצירוף בקשה להארכת מועד להגשתה וכן בקשה לצו מניעה זמני. בית המשפט המחוזי דן בטענות המבקשים באשר להארכת המועד, ודחה את הבקשות (26.10.09), בקבעו כי הן הוגשו לאחר המועד, וכי לא הוצג טעם מיוחד להארכת המועד. כלפי החלטה זו, העוסקת כאמור בהארכת מועד להגשת בר"ע, הוגשה בקשת רשות הערעור דנא.

ד.

בבקשה הנוכחית, מתבקשת הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, ועמה מתבקש צו מניעה זמני, שיורה על עיכוב ביצועו של צו הפינוי וצו ההריסה הקבוע ליום 2.11.09. בבקשתם מעלים המבקשים טענות שונות הנוגעות להחלטות שניתנו על ידי הערכאות הקודמות בעניינם, וטענתם העיקרית היא כי לא ניתן להם יומם בבית המשפט באשר לטענותיהם המהותיות; זאת - שכן פסק הדין ניתן בלא שצורפו להליך, ואילו בכל ההליכים מאז, נדחו טענותיהם על יסוד נימוקים טכניים בלבד.

ה.

לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה. כנודע, בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעלים שאלה משפטית או ציבורית חשובה החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123). המקרה דנא במובהק אינו מעלה שאלות ממין זה, ואף אין טענה של ממש בכיוון זה. נזכיר, כי בהתאם לפסיקה, בקשת רשות ערעור תיחשב כ'גלגול שלישי' אף אם בהחלטת ערכאת הערעור "מצויים שינוי, תוספת או אף הכרעה חדשה שלא נכללה בהחלטת הערכאה הראשונה" (בש"א 4511/05 עיריית בת-ים נ' גני יפית חברה לבניין ולהשקעות בע"מ

(לא פורסם)), כגון ההחלטה בענייננו לגבי הארכת המועד.

די בכך כדי שלא להיעתר לבקשה.

ו.

אוסיף למעלה מן הצורך: המבקשים מתגוררים מזה כעשר שנים בבית המגורים על סמך רשות מותנית שנתנו להם ההורים. לפחות מזה חמש שנים מתנהלים הליכים שונים הנוגעים, בין היתר, למגורים ולבניה ללא היתר שביצעו, לכאורה, המבקשים בבית המגורים. חרף טענות המבקשים, נקבע, כי ידעו על תובענת המינהל וכן על צו ההריסה זמן רב לפני שזה הומצא להם רשמית. כך נכתב בהחלטת בית משפט השלום:

"המסקנה היא, איפוא, כי המבקשים עצמם נמנעו – ביודעין – לבקש צירופם כנתבעים בתביעת המינהל, היינו – נמנעו ביודעין מיצירת ההזדמנות עבורם להתעמת עם המינהל ב'זמן אמת'... פועל יוצא מכך – המבקשים הם שמנעו מעצמם, ביודעין, אף את האפשרות לערער על פסק הדין בתביעת המינהל..." (עמ' 9).

למרות זאת, לא פעלו המבקשים – לא ביקשו להצטרף לתובענת המינהל, ומשזו נסתיימה אף לא הגישו תביעה לביטול פסק הדין. עתה מנהלים המבקשים שלל הליכים כדי להסיר את רוע הגזירה. אך חוששני כי אין למבקשים אלא להלין על עצמם, נוכח התנהלותם בהליכים הקודמים. אמנם, מדובר ללא ספק בתוצאה קשה מבחינתם, לפיה הם מחויבים לעזוב את מקום מגוריהם. ברם, כבר מהסכם הדברים שנחתם בינם לבין ההורים בראשית הדרך עולה, כי הצדדים היו מודעים לאפשרות שיתעוררו בעיות משפטיות הנוגעות לבניית בית המגורים, ונוכח השתלשלות האירועים מאז, שומה היה על המבקשים להתמודד נכוחה עם המצב, לנקוט בהליכים המשפטיים המתאימים, או למצער, לפנות את הבית ולדאוג לדיור חלופי בעבור משפחתם מבעוד מועד. נוסף על כך, דומה כי נוכח הממצאים העובדתיים בדבר ידיעת המבקשים על תובענת המינהל ועל צו ההריסה, עליהם לחלוף - בהליכים שנפתחו באיחור - על פני משוכה גבוהה מאוד, משהללו נסמכים בראש וראשונה על הטענה שפסק הדין לא חל על המבקשים מאחר שלא צורפו כנתבעים בתובענת המינהל. טענה זו נדחתה, על פי האמור, מטעם הנראה על פניו מבורר - כי הם ידעו על ההליכים. כמובן בידי המבקשים להמשיך בבירור תביעותיהם הכספיות בהליך המתאים, ואיני מביע על כך דעה לגופו. לבסוף, אף לא מצאתי לנכון להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי באשר להארכת המועד.

ז.

נוכח האמור, איני נעתר לבקשת רשות הערעור, וממילא אף לא לבקשה לסעד זמני שהוגשה במסגרתה.