בג"ץ 5449/08 פלוני נ. שר הפנים

השופטת ע' ארבל :

עניינה של העתירה בבקשת העותר כי תוענק לו אזרחות ישראלית, וכסעד זמני כי תותר שהייתו בישראל, וזאת על רקע טענתו כי בשל סיוע שהעניק בעבר לגורמי הביטחון בישראל נשקפת לחייו סכנה בשטחי הרשות הפלסטינית.

לטענת העותר, במהלך השנים 1999-1990 סייע לגורמי הביטחון בישראל, בין היתר באיתור והסגרת מבוקשים שאיימו על בטחון המדינה. בגין סיוע זה קיבל לטענתו, החל משנת 1996 ועד לשנת 2000, אישורי שהיה מיוחדים בישראל לצרכי עבודה וכן הותר לו לנהוג ברכב בישראל. לדבריו, ללא כל סיבה סבירה נותר הוא החל משנת 2000 לערך ללא היתר שהייה בישראל, מזה זמן רב הוא חושש לחייו ולחיי בני משפחתו, ולאחרונה, נודע לו מקרוב משפחה כי הוא "נדרש לחקירה וכי אם ימצא יאונה לו רע. הרע ביותר". בהקשר זה גם מציין העותר כי בעבר נעצר על-ידי גורמי ביטחון פלסטינים אשר ניסו להסית אותו לשתף עימם פעולה; כי בשנת 1997 הוצת ביתו על-ידי פעילים מארגון הפת"ח; וכי דודו, אשר יחד עמו פעל לטובת ישראל, נרצח בשנת 2000 על-ידי פעילי ארגון התנזים בחשד לשיתוף-פעולה עם ישראל. לטענתו, לאור הסיוע שהעניק לישראל ולאור תרומתו לביטחון מדינת ישראל ותושביה, על מדינת ישראל להבטיח כעת את שלומו ובטחונו באמצעות הסדרת מעמדו בישראל.

לאחר שעיינו בעתירה על צרופותיה ובתגובת המשיבים לעתירה, באנו למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. הגורם המוסמך לדון בבקשת העותר למתן היתר שהייה בישראל על-רקע הסכנה הנשקפת לחייו בשל שיתוף-פעולה עם ישראל, הינה ועדת המאוימים, אשר פועלת במסגרת מפקדת תיאום הפעולות בשטחים. מן העתירה עולה כי ביום 11.6.08 פנה בא-כוח העותר לוועדה זו בבקשה למתן אישור כאמור לעותר עד לבירור העתירה, אך כי עד למועד הגשת העתירה, היינו- עד ליום 17.6.08, טרם זכה העותר למענה כלשהו מן הוועדה. אשר לבקשת העותר לקבלת אזרחות ישראלית, מהעתירה ומהתגובה עולה כי כפי הנראה לא פנה העותר למשרד הפנים – שהוא הגורם המוסמך לבחינת בקשות מעין אלו. לטענת העותר, "עפ"י הניסיון ידחו המשיבים ובמיוחד המשיב 1 את בקשת העותר מסיבות טכניות ודווקניות" ומכאן פנייתו לבית משפט זה בעתירה דנן.

טיעון זה אין לקבל. הלכה היא כי בטרם פנייה לקבלת סעד מבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, על מבקש הסעד למצות את ההליכים העומדים לרשותו מול הרשויות המוסמכות. ביסוד כלל זה הרעיון כי יש ליתן לרשות אפשרות לבחון את טענות האזרח, לגבש את עמדתה בעניינו וליתן את החלטתה. זאת, הן מאחר ואפשר ופניית האזרח לרשות תייתר את הצורך בפנייתו לערכאות, והן מאחר ובטרם פנה האזרח לרשות וזו הפעילה את סמכותה בעניינו, ממילא אין כל החלטה אותה יכול האזרח לתקוף בפני בית המשפט המוסמך לכך (וראו לדוגמה מהעת האחרונה: בג"צ 4934/08 מלכית נ' ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט (טרם פורסם, 25.6.2008); כן ראו בהקשר דומה לענייננו: בג"צ 7481/06 אלעכל נ' שר הפנים (לא פורסם, 10.12.2006)). על רקע זאת, אין די בהנחת העותר כי הרשויות המוסמכות לדבר צפויות שלא להיעתר לבקשתו כדי להצדיק את פנייתו לבית משפט זה בטרם ניתן לוועדת המאוימים זמן סביר לבחון את עניינו ובטרם נתנה היא את החלטתה, ובבחינת קל וחומר- בטרם פנה הוא למשרד הפנים בבקשה מתאימה.

העתירה לוקה אפוא באי-מיצוי הליכים, היא מוקדמת, ואין מנוס מדחייתה על הסף. יצוין, כי מתגובת המשיבים עולה כי על-פי הנמסר מוועדת המאוימים, במסגרת פנייתו לוועדה יכול העותר לבקש מקצין המאוימים במת"ק הרלוונטי כי יוענק לו סעד ביניים עד לקבלת החלטה סופית של הוועדה בעניינו, וכי עניין זה יבחן בהתאם למקובל. גם על רקע זאת, ברי כי אין מקום להעניק לעותר את הסעד הזמני המבוקש.

העתירה נדחית אם כן על הסף.