בש"פ 1002/13 מדינת ישראל נ. אריה ריקו שירזי

1.

לפני בקשה מכח סעיף 62 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) , התשנ"ו- 1996 (להלן: חוק המעצרים) – להאריך את מעצרו של המשיב ב-150 ימים נוספים, שימנו החל מתאריך 17.02.2013, או עד למתן פסק דין ב-ת"פ 43665-11-11 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, הכל לפי המוקדם מביניהם.

מאחר שכל פרטיה של הפרשה שבפני הובאו בהרחבה בהחלטות קודמות של בית משפט זה (אליהן אתייחס בהמשך), אסתפק פה רק בהצגת תמצית הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשה שלפני.

עובדות כתב האישום; תיאור הליכי המעצר וההליך העיקרי

2.

המשיב נעצר לראשונה בתאריך 26.10.2011 ו-"מעצר הימים" שלו הוארך מעת לעת על ידי בית משפט השלום בראשון לציון.

3.

בתאריך 23.11.2011 הוגש נגד המשיב כתב אישום, ובתאריך 05.04.2012 הוגש נגדו כתב אישום מתוקן, אשר מייחס לו שישה אישומים כדלקמן:

באישום הראשון מיוחסות למשיב

עבירה של קשירת קשר לפשע (לפי סעיף 499 ל חוק העונשין , התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )), 100 עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד (לפי סעיף 423 ל חוק העונשין ), 56 עבירות של זיוף חשבוניות מס במטרה להתחמק מתשלום מס בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 117(ב)(3), בשילוב עם סעיפים 117(ב2)(2)-(3) ל חוק מס ערך מוסף , התשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף )), 56 עבירות של סיוע לאדם אחר להתחמק מתשלום מס (לפי סעיף 117(ב1), בשילוב עם סעיפים 117(ב2)(2)-(3) ל חוק מס ערך מוסף ), עבירה של שימוש במרמה או תחבולה או הרשאה לאחר להשתמש בהן במטרה להתחמק מתשלום מס בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 117(ב)(8), בשילוב עם סעיף 117(ב2)(3) ל חוק מס ערך מוסף ), 56 עבירות של הכנת או קיום, או הרשאה לאחר להכין או לקיים, פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות (לפי סעיף 220(4) ל פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: פקודת מס הכנסה )), ו-56 עבירות של שימוש במרמה, עורמה או תחבולה בכוונה להתחמק ממס (לפי סעיף 220(5) ל פקודת מס הכנסה ).

באישום השני מיוחסות למשיב עבירה של הלבנת הון (לפי סעיף 3(א) ל חוק איסור הלבנת הון , התש"ס-2000 (להלן:

חוק איסור הלבנת הון )), ועבירה של עשיית פעולה ברכוש תוך ידיעה שהוא רכוש אסור (לפי סעיף 4 ל חוק איסור הלבנת הון ).

במרכז הנטען במסגרת האישום הראשון והשני לכתב האישום המתוקן, מיוחסת למשיב הקמת עסק רחב-היקף למתן הלוואות בריבית קצוצה. במסגרת זו, על פי האמור בכתב האישום, קשר המשיב קשר עם מר דני רובמן, להוצאת חשבוניות מס פיקטיביות ללויים השונים, באופן אשר איפשר, בין השאר, ללווים לנכות מס תשומות שלכאורה היה גלום בחשבוניות הפיקטיביות הנ"ל.

באישום השלישי

מיוחסת למשיב עבירה של איומים (לפי סעיף 192 ל חוק העונשין ) כלפי מר משה תשובה , נוכח עיכוב בהחזרת חוב מצידו.

באישום הרביעי

מיוחסות למשיב שתי עבירות של איומים (לפי סעיף 192 ל חוק העונשין ) כלפי עד המדינה, שהעיד נגדו במסגרת ההליך העיקרי, ואשר הושמעו, לכאורה, באוזני אנשי חוק, ובגדרם אמר המשיב כי יפגע בעד המדינה.

באישום החמישי

מיוחסת למשיב עבירה של איומים (לפי סעיף 192 ל חוק העונשין ) כלפי עמיל המכס מר שחר ריכטר, אשר טיפל בייבוא רכב עבור המשיב.

באישום השישי מיוחסת למשיב עבירה של שיבוש מהלכי משפט (לפי סעיף 244 ל חוק העונשין ), ולפיה העלים את רשימת הלווים ממקום המסתור שבביתו, על מנת שרשימה זו לא תתגלה על ידי חוקרי המשטרה.

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המבקשת בקשה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בתאריך 22.04.2012 קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' קאפח ) כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב ביחס לנטען באישום הראשון, השני והרביעי, אך לא ביחס לנטען באישום השלישי, החמישי והשישי. בית המשפט המחוזי הנכבד מצא בנוסף כי התגבשה נגד המשיב עילת מעצר ומסוכנות, המבוססת בעיקר על הסכנה הנשקפת מן המשיב ביחס לעד המדינה. לפיכך הורה בית המשפט המחוזי הנכבד על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים, אך קבע כי לאחר סיום עדותו של עד המדינה יוכל המשיב להגיש בקשה לעיון חוזר, בגדרה יבקש להשתחרר לחלופת מעצר.

נוכח ההחלטה הנ"ל, ולאחר שנסתיימה עדותו של עד המדינה, הגיש המשיב בתאריך 04.07.2012 בקשה לעיון חוזר, ובה עתר לשחרורו לחלופת מעצר. בתאריך 15.07.2012 החליט בית המשפט המחוזי הנכבד לקבל את בקשת המשיב, והורה על שחרורו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים שונים. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי הורה על עיכוב החלטתו, על מנת לאפשר למבקשת לערור עליה בפני בית משפט זה.

5.

בתאריך 16.07.2012 הגישה המבקשת ערר על ההחלטה הנ"ל של בית המשפט המחוזי הנכבד ( בש"פ 5561/12 ), והערר התקבל בתאריך 31.07.2012 על ידי חברי, השופט נ' הנדל . בהחלטתו, קבע חברי כי: "די באישומים הראשון והשני – שהוכחו, כאמור, לכאורה – כדי להקים עילת מעצר". השופט הנדל קבע עוד, כי אף על פי שמדובר בעבירות רכוש, הרי שמדובר בעבירות רכוש "במדרג חומרה גבוה", אשר בוצעו באורח שיטתי ובהיקף ניכר – ולכן יש בכוחן לבסס עילת מעצר מסוג מסוכנות נגד המשיב. יחד עם זאת, העלה חברי את השאלה האם, בהנחה שהיתה זו עילת המעצר היחידה נגד המשיב, שמא ניתן היה לאיינה בדרך של חלופת מעצר מהודקת.

בסייפא לפיסקה 4 להחלטתו, קבע חברי בנושא זה כדלקמן:

"אין צורך להכריע בכל אלו במסגרת הערר הנוכחי, מאחר שהעילה המרכזית שעומדת ביסוד הבקשה – ואשר תכריע את גורלה – היא החשש כאמור לפגיעה בעדים ולשיבוש מהלכי משפט " (ההדגשה הוספה – ח"מ ).

מכאן פנה איפוא השופט הנדל לבחון את עילת המעצר באשר לעבירות האיומים שיוחסו המשיב. בהקשר זה הוא פסק כדלקמן:

ראשית , לשיטתו – בניגוד לקביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד בהחלטתו מתאריך 22.04.2012 – קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב ברוב עבירות האיומים המיוחסות לו (ודוק: הכרעתו של בית המשפט המחוזי ביחס להיעדר ראיות לכאוריות מספיקות ביחס לאישום השישי – נותרה על כנה).

שנית , הוא קבע כי מן האיומים הנ"ל עולה לכאורה חשש כי המשיב ינסה לפגוע בעדים מטעם התביעה, וכן ינסה לשבש מהלכי משפט – וכי חשש זה טרם התפוגג, אף על פי שעד המדינה סיים את עדותו.

לפיכך, קיבל השופט הנדל את ערר המבקשת, והורה על ביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, כך שההחלטה המקורית ביחס למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים – נותרה בעינה.

עוד אציין, כי בשולי החלטתו התייחס השופט הנדל לשתי ראיות חסויות שהוגשו לעיונו, וקבע כי יש בהן כדי לחזק את עילת המעצר, אך הוא איננו סבור "שיש להידרש אליו [אל החומר החסוי – ח"מ ] כדי להכריע בבקשה".

6.

בתאריך 23.08.2012, דהיינו כשלושה שבועות לאחר חתימת החלטתו הנ"ל של השופט הנדל , הובאה בפני חברי, השופט א' רובינשטיין , הבקשה הראשונה מטעם המבקשת להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים מעבר לתשעה חודשים ( בש"פ 6082/12 ). נוכח סמיכות הזמנים להחלטתו של השופט הנדל , קבע השופט רובינשטיין כי: "לעת הזאת... איננו מצויים במצב של כרסום כלשהו בתקפותה" של החלטת השופט הנדל ביחס למסוכנות הנשקפת מן המשיב, וביחס לכך שלא ניתן לאיינה בדרך של חלופת מעצר. בהתאם, קיבל השופט רובינשטיין את בקשת המדינה במלואה.

7.

בתאריך 19.11.2012 נדרשה חברתי, השופטת ד' ברק-ארז , לבקשה שנייה מטעם המבקשת להארכת מעצרו של המשיב (בש"פ 8139/12). בגדרי בקשה זו, עתרה המבקשת להאריך את מעצר המשיב ב-150 ימים, בהתאם לקבוע בסעיף 62(ב) ל חוק המעצרים . בהחלטתה, ציינה השופטת ברק-ארז כי:

"כנקודת מוצא לדיון בבקשה שימשו אותי קביעותיו של השופט נ' הנדל בעניין מסוכנותו של המשיב והחשש לשיבוש הליכי משפט. החלטתי בעת הזו אינה אמורה לפתוח מחדש את הדיון בשאלות אלה, אלא רק לבחון את המשמעות של חלוף הזמן על האיזון הראוי בין השיקולים העומדים על הפרק".

בהתאם וביחס להתקדמות ההליך העיקרי בעניינו של המשיב, הוסיפה השופטת ברק-ארז , בין היתר, את הדברים הבאים:

"הפרשה שבה עוסק כתב האישום היא פרשה מורכבת שכוללת תכנון, שיטתיות ומעורבים רבים... בשים לב לעובדות אלה, אין לומר שההליכים מתמהמהים... אכן, צודק בא-כוחו של המשיב כי חלוף הזמן משנה את נקודת האיזון בבקשות מסוג זה ומסיט אותה אל עבר הנטייה לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. אולם, טרם הגענו לנקודה שבה כפות המאזניים שינו את נטייתן".

נוכח מסקנותיה אלה, נעתרה חברתי לבקשת המדינה להארכת מעצרו של המשיב, אך הגבילה את החלטתה ל-90 ימים, חלף 150 הימים להם עתרה המבקשת.

8.

לגבי ההליך העיקרי המתנהל נגד המשיב בבית המשפט המחוזי, המבקשת מסרה כי עד כה התקיימו בתיק 33 ימי דיונים, במהלכם נשמעה עדותם של 56 עדי תביעה (לטענות באשר לדיונים שונים אשר נקבעו ובוטלו, אתייחס בהמשך הדברים). בכל האמור בפרשת התביעה, המבקשת הוסיפה וציינה כי עדיין לא נשמעה עדותם של כ-60 עדים נוספים. כאן אדגיש, כי על פי החלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופט ד"ר ע' מודריק ), התיק ימשיך וישמע בכל יום שני ורביעי עד לפגרת הקיץ.

טענות הצדדים

9.

המבקשת טוענת, כי מן המשיב עולה חשש ממשי כי במידה וישוחרר ממעצר הוא עלול לסכן את בטחונם של העדים, ואת בטחון הציבור בכלל, ואף עולה חשש ממשי שינסה לשבש מהלכי משפט, או להשפיע על עדים ולפגוע בראיות נגדו. לטענת המבקשת, היקפן הנרחב של העבירות המיוחסות לו, וכן עברו הפלילי המכביד, מעידים כי לא ניתן ליתן בו אמון ולשחררו לחלופת מעצר כלשהי.

עוד טוענת המבקשת כי קצב התקדמות ההליך העיקרי בעניינו של המשיב הוא "טוב מאוד", וכי נסיבותיו המורכבות של התיק הן שהביאו לכך שהוא מתנהל על פני תקופה ממושכת יחסית. בהתאם, המבקשת טוענת כי מאחר שמדובר בפרשה סבוכה ורחבת היקף, יש מקום להיעתר לבקשה, ועדיין לא ניתן לומר כי יש בחלוף הזמן כדי להביא לשינוי נקודת האיזון לטובת שחרור המשיב לחלופת מעצר. בנוסף, המבקשת טוענת כי רובם הגדול של עדי התביעה אשר טרם העידו הינם בגדר עדים "טכניים", ששמיעת עדותם איננה צפויה להתמשך על פני זמן רב.

10.

המשיב מצידו טוען כי אין מקום לקבל את בקשת המדינה, וכי יש לשחררו לחלופת מעצר. לשיטתו, עיקר עילת המעצר נגדו, כפי שנקבעה בהחלטתו של השופט הנדל , מבוססת על מסוכנותו, כפי שזו עולה בעיקר מעבירות האיומים המיוחסות לו. דא עקא, שהוא שוהה עד כה במעצר מלא ובבידוד במשך כ-14 חודשים, שהם כמעט מחצית מתקופת המאסר המירבית – שלוש שנים – הקבועה בסעיף 192 ל חוק העונשין , בו מוגדרת עבירת האיומים (ואם תתקבל בקשת המדינה במלואה – הוא ישהה במעצר כ-19 חודשים). לגרסת המשיב, מצב דברים זה מרוקן מתוכן את חזקת החפות העומדת לזכותו.

עוד טוען המשיב כי תיאור המבקשת את השתלשלות ההליך העיקרי הוא בבחינת "תמונה מאוד ורודה". לטענתו, עד כה בוטלו דיונים רבים, רובם מטעמים שאינם נעוצים בסניגוריה, באופן שאיננו מאפשר לטעון כי קצב ניהול ההליך עד כה היה משביע רצון, כטענת המבקשת. לתמיכה בטענתו זו, הגישו באי-כח המשיב טבלה ובה ריכוז של ימי הדיונים שנקבעו, תוך פירוט הסיבות לביטול של חלקם. כמו כן, המשיב טוען כי עד לסיום פרשת התביעה נותרו עדים רבים, אשר אינם עדים "טכניים" כלל וכלל, שכן כל מי שניתן להגדירו כעד "טכני" – עדותו כבר הוגשה בהסכמה. כל זאת, ממשיך המשיב בטענתו, מבלי שהובאה בחשבון התקופה הממושכת שבה עתידה להישמע פרשת ההגנה. לפיכך, כך לשיטת המשיב, ההליך העיקרי בעניינו צפוי להמשך עוד זמן רב, ולכן אין מקום להמשיך ולהחזיקו במעצר.

11.

בתאריך 18.02.2013 הגישה המבקשת, על פי הרשות שניתנה לה, השלמת טיעון ביחס לטענת המשיב אודות ביטולי דיונים במסגרת ההליך העיקרי המתנהל נגדו. בתמצית, עיקר הנטען במסמך זה הוא שהמפורט בטבלה שאותה הגישו באי-כח המשיב ביחס לביטול הדיונים – איננו מדויק, וזאת הן ביחס למספר הביטולים והן ביחס לסיבות שבעטיין בוטלו הדיונים הנ"ל.

בתאריך 20.02.2013 הגיש המשיב תגובה להשלמת הטיעון הנ"ל, ובגדרה נטען כי בהשלמת הטיעון מטעם המבקשת "נפלו אי דיוקים", כלשונו, ביחס לטענות המבקשת אודות קיומם של דיונים שבוטלו, ובאשר לסיבות לביטולים הנ"ל.

12.

כאן המקום לציין, כי במהלך הדיון שנערך בפני השמעתי בפני באי-כח הצדדים הצעה למתווה מסוים, וביקשתי מהם לשקול הסכמה לגביה. מאחר שהדבר לא הסתייע – יש להכריע בבקשה בהתאם לדין, ולכך אפנה עתה.

דיון והכרעה

13.

לאחר שעיינתי בבקשה ובחומר הרב שצורף לה, ובעקבות שמיעת טענות הצדדים בדיון שנערך בפני ובדיקת העמדות שהוצגו בהשלמת הטיעון מצד המבקשת ובתגובת המשיב לה – הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת המדינה להתקבל בחלקה ובסייגים , והכל כמפורט בפיסקה 19 שלהלן. להלן יובאו בקצרה הנימוקים להחלטתי זו.

14.

על פי ההלכה שנקבעה בבית משפט זה, בעת ההכרעה בבקשה מכח סעיף 62 ל חוק המעצרים , ראוי לבחון, בין היתר, האם הזמן שחלף מעת הגשת כתב האישום יש בכוחו להביא לשינוי נקודת האיזון, באופן המטה את הכף לטובת שחרור הנאשם ממעצר (ראו לדוגמה החלטתי מהעת האחרונה ב-בש"פ 866/13 מדינת ישראל נ' זועבי (20.02.2013)). לצורך כך, הפרמטרים המרכזיים הנלקחים, בין השאר, בחשבון הם אלה: עוצמת עילת המעצר נגד הנאשם, קצב התקדמות ההליך העיקרי בעניינו, הצפי לסיום ההליך העיקרי, וקיומה של חלופת מעצר הולמת, בהתחשב בנסיבות.

להלן אנתח את טיבם של המשתנים הנ"ל ואת החלתם על מכלול הבקשה שבפני.

15.

אפתח בהתייחסות לקצב התקדמות ההליך העיקרי, ובהערכה לגבי התקדמותו העתידית: כל אחד מן הצדדים ניסה להתמקד בנתונים התומכים בעמדתו בהקשר זה. כפי שפורט לעיל, הצדדים אף הגישו לעיוני מסמכים שונים המפרטים את כל המועדים בהם התקיימו דיונים בהליך העיקרי, וכן מובאת בהם התייחסות למועדים שבוטלו, ולסיבות לביטולים אלה. לא אוכל – ולמעשה הדבר אף איננו נדרש, כפי שאבהיר להלן – להכריע במחלוקות שנפלו בין הצדדים ביחס לשאלה האם יום דיונים פלוני נקבע ולאחר מכן בוטל, או שמא כלל לא נקבע, וביחס לטעמים שהביאו לביטולם של כל אחד ואחד מן הדיונים שלא התקיימו בסופו של דבר. בבואו של בית משפט זה להכריע בבקשה להארכת מעצר על פי סעיף 62 ל חוק המעצרים , יש חשיבות לתמונה בכללותה – ובענייננו סבורני כי ניתן להסכים שקצב התקדמות ההליך העיקרי היה סביר, אם לא למעלה מכך. אכן, יתכן שבמועדים כאלה ואחרים בוטלו ימי דיונים, בין אם בשל אילוצים של בית המשפט, ובין אם מסיבות הנעוצות בצדדים, אך בהתבוננות על מכלול הנתונים, ובהתחשב במורכבותה של הפרשה המתבררת בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, נראה כי ניתן לומר בביטחון מלא שאין זה מסוג המקרים שבהם ניתן לבוא בביקורת ביחס ל-"סחבת" כלשהי בניהול התיק (השוו בהקשר זה להחלטתי ב-בש"פ 2296/09 מדינת ישראל נ' בן דוד (31.03.2009) (להלן: עניין בן דוד )).

הוא הדין באשר לצפי ההתקדמות בתיק – ביחס לתקופת המעצר לה עותרת המבקשת. אכן, בנקודה בה אנו נמצאים, עדיין לא נשמעה עדותם של כ-60 עדים מטעם התביעה. יחד עם זאת, נראה כי העדים המרכזיים בפרשה כבר העידו (לרבות, כמובן, עד המדינה), ובהתחשב בעובדה שבית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי עד לפגרת הקיץ, תתקיימנה מדי שבוע שתי ישיבות הוכחות נוספות – ניתן להניח ולקוות שפרשת התביעה אמנם תסתיים במסגרת הארכת המעצר המבוקשת.

16.

עתה יש לבחון את עוצמתה של עילת המעצר נגד המשיב. ביחס לכך, וכפי שציינה השופטת ברק-ארז בהחלטתה, נקודת המוצא היא החלטתו של השופט הנדל מתאריך 31.07.2012, כפי שזו פורטה בפיסקה 5 שלעיל.

במסגרת החלטתו הנ"ל קבע השופט הנדל כי אמנם העבירות הכלכליות המיוחסת למשיב מקימות עילת מעצר כשלעצמן, אך חברי לא הכריע בשאלה האם, בהנחה שזו היתה העילה היחידה נגד המשיב, לא היה ניתן לשחררו לחלופת מעצר. חלף זאת, קבע השופט הנדל כי העילה

המרכזית נגד המשיב, והחשובה לענייננו, מתבססת על עבירות האיומים המיוחסות לו, מהן משתקפת, לכאורה, מסוכנות שמא ינסה המשיב לפגוע בעדים, או לשבש את הליכי משפטו. לפיכך, ובדומה לדרכה של השופטת ברק-ארז , אצא אף אני מתוך אותה נקודת מוצא.

מכאן שהשאלה אותה יש לשאול כעת היא האם, לנוכח חלוף הזמן, ובשים לב לשלב שבו נמצא עכשיו ההליך העיקרי ובהתאם למסקנותי באשר לקצב ניהולו – יש בכוחה של עילת המעצר הנ"ל כדי להצדיק את הארכת מעצרו של המשיב ב-150 ימים נוספים. לדיון בשאלה זו אפנה מיד בסמוך.

17.

סבורני כי יש ממש בטענת באי-כח המשיב לפיה אם עילת המעצר המרכזית נגדו (אף אם לא היחידה) מבוססת על איומים שהשמיע, הרי שקשה להלום מצב שבו ישהה המשיב במעצר למעלה ממחצית תקופת העונש המירבית הקבועה בסעיף 192 ל חוק העונשין לגבי האיומים שבהם הואשם (וטרם הורשע, כמובן, ביחס אליהן. כאן יש להעיר שהמשיב מואשם ב-4 עבירות איומים, ולא בעבירה בודדת בהקשר זה).

זאת ועוד: מטעמים ברורים, החשש העולה לכאורה מהמשיב שמא ינסה להשפיע על עדים, או לפגוע בראיות נגדו, עשוי לקהות במידה משמעותית כאשר תסתיים פרשת התביעה. לפיכך נראה כי בנקודה שבה יסיים אחרון עדי התביעה את עדותו – תתעמעם במידת מה עוצמתה של עילת המעצר נגד המשיב, כך שבשילוב עם העובדה שהוא שהה עד כה כ-14 חודשים במעצר מלא, אפשר שתשתנה נקודת האיזון בין הפרמטרים השונים. במילים אחרות, דומני כי עם תום פרשת התביעה, ובהנחה שתמצא בעניינו של המשיב חלופת מעצר הולמת – נראה שאז יהיה מקום להעדיף את זכותו של המשיב לחירות, ואת חזקת החפות העומדת לטובתו, על פני האינטרס הציבורי של המשך החזקתו במעצר מלא. בהקשר זה יש גם להביא בחשבון שהמשיב נמצא בבידוד, וכי יש לו ולסנגוריו אף קשיים בהכנת הגנתו בתיק כלכלי, שאין חולק כי הוא מורכב ביותר (השוו: עניין בן דוד הנ"ל).

18.

מן המקובץ עד הנה עולה כי לא ניתן להיעתר לבקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב ב-150 ימים, וזאת בהתחשב בחלוף הזמן, בסיומה הצפוי של פרשת התביעה, בכך שהמשיב שוהה בבידוד, וכן בשים לב לכך שהארכת מעצר ב-150 ימים היא בבחינת "חריג כפול" ל-"תקן" תשעת חודשי המעצר, הכל כקבוע בסעיף 62(ב) ל חוק המעצרים . לפיכך השימוש בסמכות הקבועה בסעיף 62(ב) ל חוק המעצרים אמור להעשות בזהירות רבה ובמשורה, והגעתי למסקנה שאין המקרה שלפנינו ראוי לכך. יחד עם זאת, בנקודת הזמן הנוכחית לא ניתן גם לקבל את טענות המשיב במלואן, ולהורות על שחרורו המיידי לחלופת מעצר.

19.

נוכח כל האמור לעיל, אני קובע כדלקמן:

(א)

בקשת המדינה מתקבלת באופן חלקי, כך שמעצרו של המשיב יוארך ב-90 ימים, שימנו החל מתאריך 17.02.2013, או עד למתן פסק דין ב-ת"פ 43665-11-11 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, הכל לפי המוקדם מביניהם.

(ב)

המשיב יציע, בתוך 20 ימים מהיום, חלופת מעצר מהודקת, אשר תכלול: תנאי "מעצר בית" מלא; איזוק אלקטרוני; ארבעה משמורנים לפחות, אשר יפקחו עליו (לסירוגין) במשך 24 שעות ביממה; ערבות עצמית גבוהה; ערבות גבוהה מצד כל אחד מן המשמורנים הנ"ל; צו עיכוב יציאה מן הארץ והפקדת דרכון וכן איסור מוחלט על יצירת קשר עם מי מהמעורבים בפרשה, וניתוק תקשורת. הצעתו של המשיב לחלופת מעצר מהודקת, במתווה שפורט לעיל, תועבר לעיונו של שירות המבחן, אשר יגיש תסקיר אודותיה בתוך 30 ימים מהיום שבו תועבר אליו ההצעה האמורה.

(ג)

היה ופרשת התביעה תסתיים טרם שיחלפו 90 ימים, כאמור בסעיף קטן (א) שלעיל, יקיים בית המשפט המחוזי הנכבד דיון בחלופת המעצר שתוצע לו במתווה הקבוע בסעיף קטן (ב) שלעיל. לאחר הדיון הנ"ל, יחליט בית המשפט המחוזי הנכבד האם ניתן לשחרר את המשיב לחלופת המעצר האמורה, והוא יהיה רשאי להוסיף עליה, כמובן, תנאים מגבילים נוספים ככל שיראה לנכון, או לדרוש מן המשיב להציע חלופה אחרת, במידה ויתרשם כי החלופה שהוצעה איננה הדוקה מספיק.

(ד)

והיה ויחלפו 90 ימים כאמור בסעיף קטן (א) שלעיל, ופרשת התביעה לא תסתיים עד אותו מועד, תובא חלופת המעצר הנזכרת בסעיף קטן (ב) שלעיל, וכן התסקיר שהוכן לגביה – לדיון בפני בית משפט זה, ככל שזה יתבקש להאריך את המעצר.

20.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – בקשת המדינה מתקבלת בחלקה . בשים לב לאמור בפיסקה 19 שלעיל ובכפוף לה – מעצרו של המשיב מוארך בזאת ב-90 ימים נוספים, שימנו החל מתאריך 17.02.2013, או עד למתן פסק דין ב-ת"פ 43665-11-11 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, הכל לפי המוקדם מביניהם.