בש"פ 2723/09 מדינת ישראל נ. פלוני

1.

בפני בקשה שלישית של המדינה להאריך את מעצרו של המשיב מעבר לתשעה חודשים ב-90 ימים נוספים, בהתאם להוראות סעיף 62 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996

(להלן – חוק המעצרים ). הנתונים הרלבנטיים לבקשה יובאו להלן.

2.

בתאריך 3.1.2008 הוגש כנגד המשיב כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. כתב אישום זה תוקן בתאריך 6.3.2008. בכתב האישום המתוקן מואשם המשיב בשתי עבירות של תקיפת בת זוג לפי סעיף 379 ביחד עם סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין ), בשתי עבירות איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 224 ביחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, עבירה של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 ביחד עם סעיף 382(ג) לחוק העונשין וכן עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק.

3.

עובדות כתב האישום המיוחס למשיב פורטו כבר בהרחבה בשתי החלטות של בית משפט זה (בש"פ 7923/08 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 2.10.2008); בש"פ 10814/08 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 30.12.2008)) ועל כן לא אחזור על הדברים שוב, אלא אביא בקצרה את התקדמות ההליכים מאז ניתנה החלטתו של חברי, השופט י' דנציגר ב-בש"פ 10814/08 הנ"ל. בתמצית אזכיר כי על פי כתב האישום תקף המשיב את בת זוגו, עימה התגורר, החל מיוני 2007 ולכל אורך תקופת מגוריהם המשותפים בהזדמנויות רבות וכן איים עליה. בכתב האישום נטען כי המשיב הכה את המתלוננת, בעט בה, דחף אותה, הטיח אותה ראשה אל הקיר, נעל אותה בשירותים, הצליף בה והכה אותה באמצעות מחבת. מן התקיפות הללו נגרמו לבת הזוג המתלוננת על פי הנטען נזקים גופניים – שני נקבים במעי הדק וכן חתך ברוחב של חמישה ס"מ

שממנו נשפכה שכבת השומן העוטפת את איברי הבטן הפנימיים.

4.

עם הגשת כתב האישום התבקש בית המשפט המחוזי הנכבד להאריך את מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. לאחר מספר דחיות התקיים דיון בבקשה שבסופו קבע בית המשפט הנכבד קמא כי קיימות כאן ראיות לכאורה להוכחת המיוחסת למשיב וכי מתקיימות בעניינו של המשיב עילות מעצר של מסוכנות וחשש לשיבוש הליכים. בית המשפט הורה על עריכת תסקיר מעצר לשם בחינת מסוכנותו של המשיב ולבחינת אפשרות שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. מתסקיר המעצר בעניינו של המשיב עלה כי מן המשיב נשקפת מסוכנות גבוהה וכי לא ניתן לבוא בהמלצה חיובית לגבי שחרורו לחלופת מעצר. ב"כ המשיב ביקש כי ייערך תסקיר משלים, אולם בית המשפט הנכבד קמא דחה בקשה זו והורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, תוך שהוא מדגיש כי על הגורמים הרלבנטיים לוודא שהמשיב יוחזק בהשגחה ובפיקוח, מחשש לחייו.

במרוצת הזמן החל להתנהל משפטו של המשיב ובשלב שבו הוגשה הבקשה שלפני ועד למועד קיום הדיון בה התקדמו הליכי המשפט ונכון לעת הזו אמורה הכרעת הדין במכלול להינתן בתאריך 26.4.2009 – בתקופת ההארכה המבוקשת.

5.

המדינה מבקשת להאריך את מעצרו של המשיב בציינה כי העבירות הלכאוריות המיוחסות למשיב הינן עבירות חמורות וגם נסיבות ביצוען חמורות ומלמדות על מסוכנות גבוהה הנשקפת מן המשיב. כן מדגישה המדינה כי למשיב עבר פלילי והוא הורשע בעבר בעבירות של חבלה במזיד ברכב ובהתנהגות פרועה במקום ציבורי והדבר מלמד לשיטתה גם על אופיו של המשיב. המדינה מוסיפה וטוענת כי בשים לב לכך שהמשפט מצוי כעת בישורת האחרונה ועומד לפני הכרעת דין קרובה – יש להיעתר לבקשה ולהאריך את המעצר כמבוקש.

ב"כ המשיב הודיע בדיון שהתקיים בפני כי הוא מסכים להארכת מעצרו של המשיב עד להכרעת הדין, שאמורה כאמור להינתן בקרוב, אך אין הוא מסכים להמשך ההארכה, מעבר למועד הכרעת הדין, ובכפוף לה. ב"כ המשיב הדגיש כי לא נשקפת בשלב זה מסוכנות מן המשיב, שכן המתלוננת חזרה בה, לגישתו, מעיקרי תלונתה במכתב שכתבה.

6.

בשל העובדה שהצדדים לא הסכימו ביניהם על מועד סיום תקופת הארכת המעצר, נדרש אני כעת להכריע בעניין. לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טיעוני הצדדים בעל פה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל

ולהלן אפרט את טעמיי לכך .

7.

סעיף 61 לחוק המעצרים מורה כי בתום תקופת מעצר של תשעה חודשים ישוחרר ככלל נאשם שמשפטו טרם הסתיים – בערובה או ללא ערובה. עם זאת, חזה המחוקק מצבים שבהם אף שהמשפט לא הסתיים בתום תשעה חודשי המעצר – קיים צורך בהארכה נוספת ועל כן הדבר מתאפשר, מכוח סעיף 62 לחוק המעצרים. ההלכה הפסוקה בהקשר זה היא כי התמשכות משפטו של נאשם משנה את נקודת האיזון שבין זכותו של העצור לחירות לבין האינטרס הציבורי ושיקולים אחרים, כך שחלוף הזמן עשוי להטות את נקודת האיזון לכיוון זכותו של הנאשם לחירות על פני שיקולים ציבוריים (ראו: בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין (לא פורסם, 2.4.2003); בש"פ 1875/06 מדינת

ישראל נ' גבועה (לא פורסם, 14.3.2006); בש"פ 5827/06 מדינת ישראל נ' ליברטי (לא פורסם, 25.7.2006); בש"פ 1025/09 מדינת ישראל נ' חייבטוב (לא פורסם, 12.3.2009)). עם זאת נפסק כי התמשכות ההליכים היא רק שיקול אחד , גם אם שיקול כבד משקל, מבין שיקולים רבים שאותם אמור לשקול בית משפט זה בבואו להכריע בבקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים. על בית המשפט לבחון עוד את אופי העבירות המיוחסות לנאשם וכן את מידת המסוכנות הנשקפת ממנו, גם בחלוף הזמן (ראו: בש"פ 926/06 מדינת ישראל נ' מחמיר (לא פורסם, 6.3.2006); בש"פ 3134/08 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 23.4.2008)).

8.

במקרה שלפנינו, אף כי ההליכים אכן התמשכו וזוהי בקשת הארכת המעצר השלישית המוגשת בעניינו של המשיב, נראה כי יש להאריך את מעצרו, שכן בשלב זה עדיין נשקפת מסוכנות אובייקטיבית מן המשיב (השוו: בש"פ 2477/09 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 25.03.2009)). העובדה שהמתלוננת בחרה לבקר את המשיב בעת מעצרו יש בה אמנם כדי להעיד על יחסה הנוכחי אליו, אבל אין היא בהכרח גורעת מן המסוכנות האובייקטיבית של המשיב, שכן המעשים המיוחסים לו בכתב האישום בוצעו, על פי הנטען, כאשר הם היו בחזקת בני-זוג. הנה כי כן, באיזון שבין העובדה כי משפטו של המשיב עומד עתה בפני סיום– ככל הנראה בהארכת המעצר הנוכחית (על אף התמשכות ההליכים)– לבין חומרת העבירות המיוחסות לו והמסוכנות הנשקפת ממנו – נוטה הכף אל עבר המשך מעצרו של המשיב. באשר לכרסום הנטען בראיות – לאלה אמורה להיזקק הערכאה המבררת.

9.

אשר על כן אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים נוספים, שיימנו החל מתאריך 1.4.2009 או עד למתן פסק דין בת"פ 40004/08 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפי המוקדם.