בש"פ 7074/12 מדינת ישראל נ. וחיד אבו רקייק

בקשה רביעית להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים לפי סעיף 62 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) , התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

1.

עיקרי העובדות וההליכים בעניינו של המשיב פורטו בהחלטות קודמות של השופט ג'ובראן

בבקשות להארכת מעצרו של המשיב על פי סעיף 62 לחוק המעצרים (החלטה מיום 26.2.2012 בבש"פ 1407/12 באשר להארכה הראשונה והחלטה מיום 17.7.2012 בבש"פ 5282/12 באשר להארכה השלישית). משכך, אקצר בדברים ואפנה לעובדות המפורטות בהחלטות הנ"ל.

בתמצית שבתמצית אציין כי על פי כתב האישום המתברר בימים אלה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ביום 6.5.2011 המשיב קשר עם אחרים לתקוף ולגרום חבלות חמורות למתלונן, בעקבות קטטה שהתפתחה ביניהם מספר שעות קודם לכן. במהלך המפגש עם המתלונן, ירה בו המשיב מטווח קצר ופגע באמת ידו הימנית.

בבוקר שלאחר הארוע, נפגשו המשיב והמעורבים האחרים עם שתי בחורות שהיו נוכחות בקטטה והורו להן למסור בעדותן במשטרה כי המשיב לא נכח בקטטה.

2.

ניצבים אנו בפתח ההארכה הרביעית. בבוא בית המשפט להאריך מעצר במסגרת סעיף 62 לחוק המעצרים, עליו לאזן בין האינטרסים הנוגדים של חזקת החפות והזכות לחירות של הנאשם מול מידת המסוכנות הנשקפת מהנאשם אם ישוחרר. השיקולים הצריכים לעניין הם: קצב התנהלות המשפט; המסוכנות הנשקפת מהנאשם לציבור בכלל ולקורבנותיו בפרט; והחשש מפני הימלטות הנאשם ושיבוש הליכי המשפט.

המעשה המיוחס למשיב הוא חמור ומעיד על מסוכנותו, ואין צורך להכביר מילים. עוד נספר כי בעוד משפטו של המשיב מתנהל, הוא הורשע בתיק אחר בבית משפט השלום בבאר שבע בעבירות של איומים, הפרת הוראה חוקית והסגת גבול, ואשר נעברו בהיותו אסיר ברישיון (ת"פ 51774-05-11). ביום 24.9.2012 הושת על המשיב מאסר בפועל

לתקופה של 16 חודשים, כולל הפעלת מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגדו. ברם, תקופה זו החלה להימנות מיום מעצרו ביום 24.5.2011, כך שלמעשה המשיב סיים לרצות את עונשו בגין אותן עבירות. בנוסף, למשיב עבר פלילי הכולל עבירות אלימות, רכוש, הפרת הוראה חוקית, והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, בגינם ריצה מאסרים בפועל עוד קודם להסתבכותו הנוכחית. כל אלה אך מחזקים את מסוכנותו של המשיב, כפי שנלמדת גם מעצם מעשה הירי המיוחס לו בכתב האישום.

3.

השאלה היא, אם נוכח חלוף הזמן, נקודת האיזון בין זכותו של הציבור לביטחון ולמיצוי ההליכים עם הנאשם נוטה לעבר זכות הנאשם לחירות (ראו, לדוגמה,

בש"פ 8022/05 מדינת ישראל נ' פלד

(לא פורסם, 6.9.2005); בש"פ 1025/09 מדינת ישראל נ' חייבטוב (לא פורסם, 12.3.2009)). על בית המשפט לבחון, לצד קצב התקדמות המשפט, אם חלוף הזמן אכן איין את מסוכנותו של הנאשם (ראו, לדוגמה, בש"פ 8265/09 מדינת ישראל נ' אלמליח (לא פורסם, 28.10.09)), כאשר על מסוכנות הנאשם ניתן ללמוד מן המעשים החמורים המיוחסים לו (ראו, לדוגמה, בש"פ 7146/09 הנ"ל; בש"פ 5612/98 אברהים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.9.1998); בש"פ 716/08 מדינת ישראל נ' חיח (לא פורסם, 6.2.2008)).

4.

קצב התנהלות המשפט אינו משביע רצון, כפי שעולה מהחלטותיו הקודמות של השופט ג'ובראן. כבר בהחלטה הראשונה להארכת המעצר, התבקש בית המשפט המחוזי "לעשות מאמץ לקבוע מועדים נוספים לשמיעת ראיות וזאת כבר במהלך הארכת המעצר המבוקשת, בכדי שתשעים הימים הבאים ינוצלו כראוי...".

בתום תקופת ההארכה הראשונה, ועל אף שהוגשה בקשה בהסכמה להארכת המעצר בתשעים ימים, האריך השופט רובינשטיין את מעצר המשיב בארבעים וחמישה ימים בלבד (החלטה מיום 13.5.2012 בש"פ 5282/12). בדונו בהארכת המעצר השלישית, משנתברר כי נקבע מועד דיון אחד בלבד בתיק העיקרי, דחה השופט ג'ובראן את הדיון על מנת שהמבקשת תפנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לקבוע מועדים נוספים. בעקבות זאת, קבע בית המשפט המחוזי מועד נוסף אחד (4.9.20129) בהבהירו כי אין ביומנו תאריכים פנויים נוספים עד לאחר החגים. בהחלטתו מיום 10.7.2012, במסגרתה נעתר להארכת המעצר השלישית, ציין השופט ג'ובראן "כי קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק אינו משביע רצון, וזאת בלשון המעטה" וכי על בית המשפט המחוזי לעשות מאמץ נוסף כדי לקבוע מועדים נוספים לאלה שכבר נקבעו.

נכון להיום קבועים אותם שלושה מועדי דיון שעמדו בשעתו בפני השופט ג'ובראן (בימים 11.10.2012, 24.10.2012, ו-30.10.2012) ולא נוספו מועדים נוספים. המבקשת טענה כי יש להניח שפרשת התביעה תסתיים, ולמיצער, תתקדם באופן משמעותי, מה עוד שביני לביני הורשע הנאשם הנוסף בתיק על פי הודאתו ודינו נגזר ביום 12.9.2012, מה שיכול להקל על התנהלות הדיון. ברם, גם לשיטת המבקשת, ברי כי המשפט לא יסתיים גם לאחר הארכה הרביעית (שמא נכון יותר לומר אחר ההארכה "השלישית וחצי", בהתחשב בכך שהארכה השניה הייתה של 45 יום בלבד).

כלל נקוט עמנו כי ככל שמתמשך ההליך וחולף הזמן שבו מצוי הנאשם במעצר, הולך וגובר משקלן של חזקת חפותו וזכותו לחירות, על פני שיקולים אחרים (ראו, בין היתר, בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין (לא פורסם, 2.4.03); בש"פ 1875/06 מדינת ישראל נ' גבועה (לא פורסם, 14.3.06); בש"פ 5827/06 מדינת ישראל נ' ליברטי (לא פורסם, 25.7.06)). כאמור, גם בשלב זה, ברי כי המשפט לא יסתיים במהלך הארכה המתבקשת, ועל בית המשפט לקחת בחשבון גם עובדה זו בחשבון שיקוליו. זאת, הן באספקלריה של זכות הנאשם לחירות והן מבחינה זו ששחרור המשיב עשוי לחסוך משאבים שיפוטיים נוספים הכרוכים בבקשות ההארכה הנוספות שתידרשנה, וכן להקל על לחץ הזמנים בו נתונה הערכאה הדיונית (ראו החלטתי בבש"פ 4363/12 מדינת ישראל נ' אשרף אבו נאסר בפסקה 10 (לא פורסם, 12.6.2012)).

5.

משהזכרתי את העומס המוטל על הערכאה הדיונית, אזכיר כי למרות שבית המשפט המחוזי נתבקש להוסיף מועדי הוכחות, הדבר לא נעשה. איני רואה לבוא בטרוניה לבית המשפט המחוזי על כך, באשר חזקה עליו כי אילו היו תאריכים פנויים ביומנו, היה מן הסתם קובע מלכתחילה מועדים נוספים לשמיעת התיק. אף יש להניח במידה רבה של סבירות, כי קביעת מועדים נוספים בתיק זה, הייתה באה על חשבון תיקים אחרים של נאשמים הנמצאים במעצר עד תום ההליכים. ובכלל, העומס המוטל על שופט זה או אחר, אינו עניינו "הפרטי" של השופט, אלא בעיה כלל מערכתית, ולמיצער, עניין לטיפולו של נשיא בית המשפט המחוזי הרלוונטי שהתמונה הכללית של העומס המוטל על בית המשפט ועל כל אחד מהשופטים בבית המשפט מוכרת לו.

6.

אשר על כן, אני מורה בשלב זה על הכנת תסקיר מעצר בעניינו של המשיב, ובמקביל, יוחזר הדיון לשופט המעצרים בבית המשפט המחוזי לבחינת אפשרות חלופת מעצר הולמת והדוקה עבור המשיב בהתאם לתסקיר המעצר שיוגש. בכל מקרה, המשיב לא ישוחרר טרם תישמע עדותן של שתי העדות הרלוונטיות לאישום של הדחה בחקירה. עד להחלטתו של בית המשפט המחוזי ועד להחלטה אחרת, יישאר המשיב במעצר.