ע"א 1789/07 רוני רובין נ. כונס הנכסים הרשמי

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע הליכי הוצאה לפועל עד למתן פסק דין בערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (פש"ר 785/04) מיום 15.1.07, אשר בו נתקבלה בקשת כונס הנכסים הרשמי לבטל את צו פשיטת הרגל שהוצא למבקש.

המבקש הוכרז פושט רגל ביום 4.1.06, תוך שנקבע כי שמורה לנאמן ולכונס הנכסים הרשמי הזכות לעתור לביטול צו פשיטת הרגל. עם מתן צו פשיטת הרגל, העלה בית-המשפט את התשלום החודשי שהושת על המבקש מסכום של 300 ש"ח לסך של 1,500 ש"ח. במרוצת הזמן הגישו הנושות של המבקש (הן המשיבות 5-3; להלן: הנושות) מספר בקשות לביטול הליכי פשיטת הרגל, לאחר שהתברר כי המבקש אינו משלם את הסכום החודשי בסך 1,500 ש"ח, אלא הוא ממשיך להעביר סך של 300 ש"ח לקופת פשיטת הרגל, דבר שהביא לצבירת פיגורים בסכום כולל של 13,200 ש"ח. כן נטען, כי המבקש סירב להיחקר על-ידי הנאמן ומסר עובדות בלתי נכונות לנאמן ולכונס הנכסים הרשמי. כמן ביקשו הנושות והנאמן כי תיערך למבקש חקירה פומבית בבית-המשפט המחוזי בחיפה. במהלך הדיון שנערך בפני בית-משפט קמא ציין הנאמן כי החייב אמנם הגיע לחקירה במשרדו, אך התנהג בחוצפה אל בא-כוח הנושות ואליו, ואף עזב את המשרד על דעת עצמו מבלי שהושלמה חקירתו.

ביום 15.1.07 נעתר בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ד' סלע ) לבקשת הנושות בקובעו, כי המבקש ניצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל. בית-המשפט המחוזי נתן דעתו לכך שהמבקש עשה דין לעצמו, והמשיך לשלם סך של 300 ש"ח לקופת פשיטת הרגל תוך שהוא צובר פיגורים, וזאת אף על פי שהכנסתם החודשית של המבקש ואשתו מגיעה לכ-8,000 ש"ח בחודש. כן הובאה בחשבון העובדה שהמבקש הביא עימו לחקירה שהתקיימה אצל הנאמן בנוגע להברחת נכסים חבר נוסף, אשר יצר פרובוקציה שאפשרה למבקש לצאת ממשרד הנאמן מבלי לענות על השאלות המהותיות שנשאל. בית-המשפט המחוזי אף למד מפרוטוקול החקירה שערך הנאמן למבקש כי הלה נמנע מלהגיש דו"חות חודשיים לנאמן מזה כשנה. לאור האמור הגיע בית-המשפט המחוזי לכלל מסקנה, כי אין המבקש יכול להמשיך וליהנות מכל היתרונות המוקנים לפושט רגל מבלי לעמוד בחיובים הכרוכים בכך, תוך שהוא מנצל לרעה את ההליך אשר יזם.

על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור לבית-משפט זה. בד בבד עם הגשת הערעור, הגיש המבקש בקשה במעמד צד אחד לעיכוב מיידי של הליכי ההוצאה לפועל, היא הבקשה שבפניי.

בבקשתו זו שב המבקש ומגולל, ובאריכות יתרה יש לומר, את כל השתלשלות האירועים הנוגעים לעניינו. איני רואה טעם לחזור על כל הדברים הללו. אתמקד, איפוא, אך בטענות הנוגעות במישרין לפסק דינו של בית-המשפט המחוזי. תחילה, מלין המבקש כנגד הקביעה לפיה מזה זמן רב הוא נמנע מלהגיש דו"חות לכונס הנכסים הרשמי. לדידי המבקש, קביעה זו נעדרת כל בסיס ואין לה על מה שתסמוך. בהמשך, טוען המבקש כי הוא נאלץ לעזוב את משרדו של כונס הנכסים בעיצומה של החקירה שנערכה לו מאחר וחשש כי יש בכך כדי לשבש את המשפט הקבוע לדיון בפני בית-משפט זה. כן מציין המבקש כי הוא הגיש בקשה להפחתת התשלומים החודשיים, וכי הוא בתומו סבר שעליו לשלם 300 ש"ח מדי חודש מאחר וכונס הנכסים המשיך לשלוח לו שוברי תשלום על הסך האמור. עוד הוסיף המבקש וציין כי מצבו הכלכלי הינו בכי רע וכי אין ביכולתו לשלם סכום חודשי בסך 1,500 ש"ח. לבסוף, חוזר המבקש ומדגיש כי הנושות הגישו נגדו תביעות סרק וכי החובות השונים שצבר נוצרו יש מאין.

דעתי היא כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי שתתבקש תשובה.

מושכלות ראשונים הן, כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים", שכן מן הראוי לאפשר לצד הזוכה במשפט ליהנות באופן מיידי וללא עיכובים מיותרים מפרי זכייתו. עיכוב ביצוע פסק-הדין יינתן אך במקרים חריגים כאשר סיכויי הערעור הינם טובים וקיים חשש כי באם לא יעוכב פסק-הדין, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה וערעורו יתקבל. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על כתפי המבקש (ראו למשל, ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח ', פ"ד נ (1) 668; ע"א 6626/96 בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ (5) 403).

מבלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה כי סיכויי המבקש בערעורו אינם מן הגבוהים. עיקרו של הערעור שהגיש המבקש דן במסקנות עובדתיות שהסיק בית-המשפט מהראיות שהובאו בפניו בדבר התנהלותו של המבקש לאורך כל ההליך, ובפרט בעת החקירה שהתקיימה אצל הנאמן. כידוע ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב במסקנות עובדתיות מעין אלו, ועובדה זו איננה מעלה את סיכויי הערעור. אף העובדה שהמבקש הגיש בקשה להפחתת התשלומים החודשיים לקופת פשיטת הרגל, אין בה כדי להועיל לו. שכן, כל עוד לא שונתה ההחלטה המחייבת את המבקש להפקיד 1,500 ש"ח מדי חודש בחודשו, היה עליו להמשיך ולעמוד בתשלומים אלו. אלא, שהמבקש התעלם מהוראה מפורשת זו של בית-המשפט, בחר לעשות דין לעצמו והמשיך לשלם 300 ש"ח בלבד מדי חודש, ולכן אין לו להלין אלא על עצמו. בהתחשב בכל האמור, נדמה, ולוּ לכאורה, כי התנהלותו של המבקש אכן לוקה בחוסר תום לב שיש בו כדי להצדיק את ביטול צו פשיטת הרגל שהוצא לו.

באשר למאזן הנוחות, אין חולק, כי עם המשך נקיטת הליכי ההוצאה לפועל כנגד המבקש, עלול להיגרם לו נזק של ממש אשר יקשה עליו לפרוע את חובו. כן לא נעלם מעיניי מצבו הכלכלי והאישי של המבקש. אלא, שמנגד, על בית-המשפט ליתן דעתו אף לאינטרס של הזוכה לפעול בדרך היעילה והמהירה לגביית חובו (ראו למשל, ע"א 6626/96 הנ"ל). למותר לציין, כי באם יזכה המבקש בערעורו, תהא פתוחה בפניו הדרך לתבוע מן הנושות את הנזקים הכספים שיגרמו לו, אם בכלל, עקב נקיטת הליכי ההוצאה לפועל כנגדו.

לאור כל האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.