ע"א 3130/99 שובל הנדסה ובנין (1988) נ. י.ש.מ.פ. חברה קבלנית לבנין בע"מ

המשיבה 1 (להלן: י.ש.מ.פ.) הסבה למבקשת, שהיא שותפות העוסקת בבנייה, את זכויותיה בחלקת מקרקעין מסוימת. להבטחת זכויותיה של י.ש.מ.פ., נתנה לה המבקשת שתי ערבויות בנקאיות שהוצאו על-ידי המשיב 4 (להלן: הערבויות הבנקאיות). הערבויות הבנקאיות נמסרו על-ידי י.ש.מ.פ. למשיב 2 (להלן: בנק דיסקונט), לשמש כבטוחות להלוואה שלקחה, ללא קשר לעסקה בינה לבין המבקשת. כשנתיים לאחר עריכת העסקה בין המבקשת וי.ש.מ.פ., נחתם בין השתיים הסכם לביטולה, שבו הוסכם כי כל צד פטור מחיוביו כלפי הצד השני. י.ש.מ.פ לא החזירה את ההלוואה לבנק דיסקונט והבנק ביקש לממש את הערבויות הבנקאיות שנמסרו לו.

המבקשת הגישה תובענה לבית-המשפט המחוזי בחיפה, שבמסגרתה עתרה לסעד של צו מניעה קבוע, אשר יאסור על בנק דיסקונט לדרוש את מימוש הערבויות. המבקשת טענה, כי י.ש.מ.פ. פעלה כלפיה בחוסר תום-לב והציגה בפניה מצגי-שווא, אם בזדון ואם ברשלנות, ובכך קיימה את "חריג המרמה", המאפשר המנעות מפרעון ערבות בנקאית אוטונומית.

בית המשפט המחוזי (סגן-הנשיא ד"ר דן ביין) דחה את התובענה וקבע, כי הערבויות הבנקאיות הן אוטונומיות, וכי חריג המרמה אינו מתקיים כאן, שכן אף אם היו פעולות מרמה מצד י.ש.מ.פ, הרי שבנק דיסקונט לא נטל חלק בהן, כפי שההלכה מחייבת לצורך החלת החריג הנ"ל.

על פסק-דין זה הגישה המבקשת ערעור ובמקביל פנתה אל בית-המשפט המחוזי בבקשה לעכב את ביצועו של פסק-הדין עד למתן הכרעה בערעור. בית-המשפט המחוזי דחה בקשתה זו, אך הסכים לעכב את ביצוע פסק-דינו ב15- יום, על מנת להתיר לה לפנות לבית-משפט זה בעניין זה.

מכאן הבקשה שבפניי, להמשיך ולעכב את ביצועו של פסק-הדין עד להכרעה בערעור. בגדר בקשתה טענה המבקשת, כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובתה, שכן ביצוע פסק הדין יביאנה אל עברי פי-פחת כלכלי.

דין הבקשה להידחות.

בבואו של בית-המשפט להכריע בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק-דין, עליו לערוך איזון בין האינטרס של הצד, שפסק-הדין ניתן לטובתו, ובין זה של הצד המבקש לערער על קביעותיה של הערכאה הראשונה. בהתנגשות בין אינטרסים אלו, כעקרון, גובר האינטרס של הצד שפסק-הדין ניתן לטובתו. רק במקרים חריגים יפעיל בית המשפט את סמכותו לפי תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984- ויעכב את ביצוע פסק-הדין, וזאת בהתקיימות שני תנאים מצטברים: (א) סיכוייו של המערער להוכיח את טענותיו בערעור הם גבוהים. (ב) אי-עיכוב ביצועו של פסק הדין יגרום למערער נזק כבד שלא ניתן יהיה להשיבו. ראו, למשל, בש"א 4403/94 (ע"א 4232/94) ויצמן נ' דאודי (לא פורסם) וההפניות שם.

במקרה שלפניי נראה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס היטב בחומר הראיות שבא לפניו ובהלכה הפסוקה, ולפיכך, לכאורה, סיכויי הערעור אינם גבוהים.

אף מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובתו של בנק דיסקונט. בהקשר זה, התבקשו המבקשת ובנק דיסקונט להרחיב ולפרט את טענותיהם בתצהיר, ביחס לנזק העלול להיגרם להם כתוצאה ממתן או אי-מתן הסעד המבוקש. לאחר עיון בתצהיריהם של הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי יש לדחות את טענת המבקשת הנוגעת למאזן הנוחות.

בתצהירה, בחרה המבקשת להתמקד בהתנהגותו של בנק דיסקונט (היינו בסיכויי הצלחת ערעורה) ולא בנזקים הצפויים לה. המבקשת לא הניחה, אפוא, תשתית עובדתית של ממש לטענותיה בדבר ההתמוטטות הכלכלית הצפויה לה, לכאורה, אם הערבויות הבנקאיות ימומשו. מאידך, בנק דיסקונט הראה בתצהירו כי נזקו גדל והולך עם כל יום שעובר, הואיל והערבויות הבנקאיות מכסות רק את סכום הקרן של חובה של י.ש.מ.פ. לבנק.

הואיל והמבקשת לא הראתה כי הנזק שלה מביצוע פסק-הדין וממימוש הערבויות עולה על הנזק שייגרם לבנק דיסקונט כתוצאה מעיכוב ביצוע פסק-הדין, מתחייבת המסקנה, כי יש להימנע מעיכוב פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, אני דוחה את הבקשה.