ע"א 3893/18אינבנקום טכנלוגיות בע"מ נ. עו"ד ורו"ח אשי אנגלמן PWC Israel

1.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן הנשיא ח' ברנר ) מיום 5.4.2019 במסגרתו חו יבה המבקשת בתשלום 3.2 מיליון דולר בתוספת ריבית לקופת הפירוק של חברת ריט וויירליס בע"מ (להלן: חברת הבת ), ובתשלום הוצאות בסך 40,000 ש"ח.

2.

חברת ריט טכנולוגיה בע"מ (להלן: חברת האם ) התאגדה בישראל בשנת 1989, ועסקה בשנות פעילותה בייצור ובאספקת מוצרי חומרה ותוכנה בתחום תשתיות התקשורת. בשנת 2015 הוקמה ונרשמה בישראל חברת הבת.

3.

ביום 6.8.2015 נחתם הסכם הקצאת מניות (להלן גם: ההסכם ) בין חברת האם וחברת הבת (להלן ביחד: החברות ) לבין המבקשת.

על-פי הכתוב בהסכם, התחייבה חברת הבת להקצות למבקשת 493 ממניותיה, כך שהמבקשת תחזיק ב-33% ממניות חברת הבת, ובתמורה התחייבה המבקשת לשלם לחברת הבת סך של 5 מיליון דולר בשלושה תשלומים: התשלום הראשון בסך של 1.3 מיליון דולר יועבר לחברת הבת מיד לאחר הקצאת המניות, ויתרת הסכום תועבר בשני תשלומים נוספים לחברת הבת במועדים שונים לאחר מכן.

4.

בהתאם לאמור בהסכם, הקצתה חברת הבת למבקשת 493 ממניותיה, ובתמורה העבירה המבקשת ביום 10.8.2015 את התשלום הראשון לחברת הבת. ביום 5.1.2016 העבירה המבקשת סכום נוסף של 500,000 דולר כמקדמה על חשבון התשלום השני אשר התחייבה לשלם, וזאת לטענתה על מנת שתוכל להבטיח את המשך פעילותה של חברת הבת.

5.

מספר חודשים לאחר מכן, ובטרם העבירה המבקשת את יתרת חובה על-פי ההסכם לידי חברת הבת, הוגשו בקשות פירוק נגד חברת האם וחברת הבת במסגרת פר"ק 3754-05-16 ופר"ק 66439-06-16, בהתאמה. צווי פירוק קבועים ניתנו לחברת הבת ביום 20.7.2016 ולחברת האם ביום 6.3.2016, והמשיב 1 מונה למפרקן הקבוע (להלן: המפרק ).

6.

ביום 16.11.2017 הגיש המפרק בקשה למתן הוראות בעניין אכיפת הסכם הקצאת המניות לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו במסגרת פר"ק 66439-06-16, ובגדרה ביקש כי בית המשפט יורה למבקשת לשלם לחברת הבת את יתרת חובה על-פי ההסכם בסך של 3.2 מיליון דולר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

7.

בפסק דינו, דחה בית המשפט המחוזי את טענות המבקשות לפיהן הסכם הקצאת המניות הינו "הסכם ביצוע מתמשך" המתנה את חיובהּ לשלם תמורת המניות בביצוע חיובים שונים מצד החברות, וכי משחיובי החברות לא קיומו המבקשת אינה חייבת עוד בתשלום יתרת הסכום.

נקבע כי הסכם הקצאת המניות הוא הסכם רכישה "ברור ופשוט בתכלית" לפיו התחייבה המבקשת לשלם לחברת הבת סכום של 5 מיליון דולר בשלושה תשלומים בתמורה למניות אשר יוקצו לה, וכי פיצול התשלום עבור המניות אינו מלמד "על התנייה כלשהי של איזה מבין התשלומים, בהתקיימותו של תנאי כזה או אחר" בהסכם. כן צוין כי אכיפת ההסכם, אף לנוכח פירוקן של החברות, אינה בלתי צודקת בנסיבות העניין.

לנוכח זאת, הורה בית המשפט המחוזי כי המבקשת תשלם לקופת הפירוק של חברת הבת את יתרת חיובי התשלומים על פי ההסכם בסך כולל של 3.2 מיליון דולר בצירוף ריבית, וכן תשלם את הוצאות הבקשה בסך 40,000 ש"ח.

8.

המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין לבית משפט זה, ויחד עמו הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין – היא הבקשה שלפניי.

תמצית טענות הצדדים

9.

לטענת המבקשת, סיכויי הערעור גבוהים, שכן לשיטתה שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי חיוביה וחיובי החברות בהסכם אינם חיובים שלובים, וכי אכיפתו בנסיבות העניין אינה בלתי צודקת.

עוד טוענת החברה כי "מאזן הנוחות" נוטה לטובתה מאחר שביצוע פסק הדין והעברת הסכום שנפסק לקופת הפירוק של חברת הבת עלול להביא לקריסתהּ הכלכלית.

כמו כן, לטענתה, העברת הכספים לידי קופת הפירוק תקשה עליה לקבל כספים אלו בחזרה אם יתקבל ערעורהּ, שכן המפרק עלול לפעול לחלוקת הכספים לצדדים שלישיים עד למתן הכרעה בערעור.

10.

מנגד, המפרק סבור כי סיכויי הערעור "קלושים" מאחר שלטענתו המבקשת העלתה במסגרת הערעור את אותן הטענות אשר נדחו בעבר על-ידי בית המשפט המחוזי.

במישור "מאזן הנוחות" טוען המפרק כי המבקשת לא סיפקה תשתית ראייתית לטענותיה בדבר הנזק הצפוי לה אם יבוצע פסק הדין. כמו כן, לנוכח החששות אשר העלתה המבקשת, הצהיר המפרק כי הסכום אשר יועבר לקופת הפירוק של חברת הבת "יישמר בחשבון נאמנות ע"ש המפרק ולא ייעשה בו כל שימוש וזאת עד למתן פסק דין חלוט", כלשונו.

לבסוף, נטען כי המבקשת אף היא נתונה לקשיים כלכליים, וכי עיכוב העברת הכספים לקופת הפירוק של חברת הבת עלול לפגוע בסיכויי המפרק להיפרע מהמבקשת.

11.

להשלמת התמונה יצוין כי כונס הנכסים הרשמי תומך בעמדתו של המפרק ביחס לעיכוב ביצוע פסק הדין, וזאת בפרט לנוכח הצהרת המפרק כי לא ייעשה שימוש בכסף עד למתן פסק דין חלוט בעניין.

דיון והכרעה

12.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, וכן בתגובות הצדדים לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינהּ להידחות.

13.

כידוע, אין בהגשת ערעור על פסק דין, כשלעצמה, כדי להצדיק את עיכוב ביצועו. על המבקש לעכב את ביצועו של פסק הדין להוכיח כי סיכויי ערעורו גבוהים וכי "מאזן הנוחות" נוטה לטובתו, כך שיהיה זה מן הנמנע, או קשה ביותר, להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל ערעורו.

בין תנאים אלו מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", כך שככל שסיכויי הערעור להתקבל פחותים, על המבקש מוטל נטל כבד יותר להוכיח כי "מאזן הנוחות" נוטה לטובתו, ולהיפך. יחד עם זאת, נקבע זה מכבר כי מעמד הבכורה נתון לתנאי בדבר "מאזן הנוחות" (ע"א 1581/17 רפאל נ' אביבי (24.7.2018) ) .

14.

זאת ועוד, בקשה לעיכוב ביצוע של פסק הדין שעניינו סעד כספי תתקבל רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם הוכיח המבקש, באמצעות תשתית ראייתית, כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתו וקיים חשש ממשי כי ביצוע פסק הדין יגרום לו נזק בלתי הפיך (ע"א 3744/18 פנחס פיגומים 88 בע"מ נ' ברינקר (20.11.2018) (להלן: עניין פנחס )) .

אף במקרים בהם פסק הדין מורה על תשלום שיועבר לידי קופת פירוק, אין די בהשערה כי הכסף שיועבר יחולק לצדדים שלישיים, אלא יש להציג תשתית עובדתית ברורה לביסוס החשש מפני חוסר היכולת להשיב את הכספים בחזרה ככל שהם יחולקו לצדדים שלישיים (וראו: ע"א 7632/12 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' גבעולים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (24.1.2013)).

15.

בנסיבות המקרה דנן, אף מבלי להידרש לשאלת סיכויי הערעור, אני סבור כי "מאזן הנוחות" אינו נוטה באופן מובהק לטובת המבקשת, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

טענת המבקשת לפיה ביצוע פסק הדין עלול להביא לקריסתה ולגרום לה לנזק בלתי הפיך נטענה בעלמא ולא גובתה בתשתית ראייתית מספקת. כך, למשל, המבקשת לא הציגה כל מסמך המלמד על מצבה הכלכלי כיום באופן המאפשר להעריך אם העברת הכספים אכן עשויה לגרום לה לנזק בלתי הפיך.

יתירה מזו, והיא עיקר – משהצהיר המפרק כי "הסכום שנפסק יישמר בחשבון נאמנות על שמו של המפרק, ולא ייעשה בו כל שימוש וזאת עד למתן פסק דין חלוט" מתאיין החשש עליו הצביעה המבקשת כי הכספים שיועברו יחולקו לצדדים שלישיים באופן שלא יאפשר את השבתם אם יתקבל הערעור, וממילא ביצוע פסק הדין אינו צפוי לגרום למבקשת נזק בלתי הפיך (וראו: עניין פנחס לעיל; ע"א 3368/13 אי.פי.טי מוצרי מתכת בע"מ

נ' עו"ד אמיר פלמר (25.6.2013)).

16.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך 5,000 ש"ח כל אחד.