ע"א 41/99 גריזולין יצור יבוא ושיווק שמנים בע"מ נ. בנק המזרחי המאוחד בע

אלה בקשות למחיקת ערעורים שכנגד בטענה כי הערעור שכנגד אינו מופנה "רק לצורך עניין שהוא נשוא הערעור".

תחילת הפרשה בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא טלגם), בו חויבו המערערים בתשלום כספים למשיב, בשל יתרות חוב בחשבונות שונים, כחייבים עיקריים או כערבים. בין היתר, נדונה בפסק הדין השאלה "עד כמה מחוייב הבנק [המשיב] בהתחייבותו של מנהל שלו שסרח, לחייב את הנתבעים [המערערים] בריבית מופחתת". פסק הדין ניתן ביום 3.9.98. "בשורה האחרונה" לא נקבע בפסק הדין סכום מסוים, אלא הצדדים נדרשו לבדוק את החשבונות בעצמם, לאחר שנקבעו העקרונות לכך בפסק הדין.

המערערים הגישו ערעור על פסק דין זה ביום 3.1.99 ( ע"א 41/99 ).

בעלי הדין לא הגיעו להסכמה ביחס לתוצאות הבדיקה. כתוצאה מכך מונה על ידי בית המשפט, ביום 21.3.99, מומחה אשר יבחן את החשבונות לצורך קביעת אותה שורה תחתונה. עוד קודם למינוי המומחה (ביום 23.12.98), וגם לאחר מכן (למשל, ביום 14.2.00), נדרש בית המשפט למה שכונה השלמות או הבהרות, אשר נועדו לאפשר את ביצוע בדיקת החשבונות. בית המשפט הבהיר, באחד המקרים, פסק הדין היה טעון השלמה, והיה צורך ליישם את המפתח שנקבע בו. "עבודת נמלים" זו העלתה במהלכה שאלות שונות, שבית המשפט נדרש אף אליהן (ראו החלטה מיום 14.2.01). בית המשפט אפשר לבעלי הדין אף להוסיף והציג נתונים שונים בפני המומחה שמונה.

על יסוד עבודת המומחה ומכלול ההדרכות שניתנו על ידי בית המשפט ניתנה ביום 18.5.00 פסיקתא.

גם על פסיקתא זו ערערו המערערים, והם עשו כן ביום 28.6.00 (ע"א 4641/00). בין היתר, טענו המערערים כי בית המשפט לא היה מוסמך להוסיף על פסק הדין שכבר ניתן על ידו, ולא יכול היה ליתן פסיקתא "בהסתמך על חוות דעת שכולה נשענת על מסמכים ונתונים אשר לא באו במשפט".

המשיב הגיש ערעור שכנגד על כל אחד מן הערעורים, ומכאן בקשת המחיקה.

ותחילה, לכללים; "הערעור שכנגד הוא מקבילו של הערעור שכבר הוגש, והוא יכול, על כן, להיות מופנה רק נגד העילות המונחות ביסודו של הדיון במסגרת הערעור הראשי" (בש"א 4691/91 מדינת ישראל ואח' נ' אוזן , פ"ד מה (5) 695, 700). ואולם, אין לפרש דברים אלה באופן מצומצם. הערעור שכנגד אינו בבואה של הערעור העיקרי. אפשר שהערעור שכנגד יתייחס לכל עניין העומד ביסודו של הערעור ושזור עמו. המבחן הוא מבחן הזיקה העניינית. כך, למשל, בבש"א 6732/94 יעל זילברמן נ' שמואל שנפלד, נסב הערעור העיקרי על מיעוט ההוצאות, ואילו הערעור שכנגד התייחס לעצם החבות. כלומר, המשיבים שהיו התובעים בבית המשפט קמא ותביעתם נדחתה ביקשו בערעור שכנגד לבטל את פסק הדין ולקבל את התובענה שהגישו נגד המערערים, שהיו הנתבעים בבית המשפט קמא. בית המשפט קבע כי קיימת זיקה עניינית מספקת בין שני הערעורים. אומר כב' המשנה לנשיא ש' לוין:

והנה אם יזכו המערערים בערעורים שכנגד, יכול ובית המשפט יבטל את חיוב המערערים בהוצאות ואף יחייב את המשיבים בתשלום הוצאות; אות הוא שהמדובר באותו 'עניין'. אין נפקא מינה לדינא שעניין ההוצאות לא נזכר במפורש בערעורים שכנגד, ודי בכך שהחיוב בהוצאות עשוי (אך לא חייב) להשתנות עקב קבלתם של ערעורים אלה. לפיכך לא היה צידוק למחיקת הערעורים שכנגד שהוגשו.

באותו אופן, בבש"א 4691/91 (ע"א 803/89) מדינת ישראל ואח' נ' אוזן , פ"ד מה (5) 695 נקבע כי "שאלת התקיימותה של הזיקה המהותית בין הערעור שכנגד לבין העניין המועלה בערעור עשויה ללבוש צורות שונות, אשר לא ניתן לחזותן מראש, ודומה, כי מוטב לא לתחום קווים נוקשים בנושא זה וכי ראוי לבחון כל מקרה לגופו". באותו מקרה קבע כבוד הנשיא שמגר, כי שאלת האחריות בנזיקין ושאלת גובה הנזק קשורות זו בזו באופן היוצר זיקה מספקת בין הערעור שכנגד לבין הערעור העיקרי.

ועתה, לערעורים שכנגד שהוגשו בהליך זה.

ע"א 41/99 - בערעור שכנגד תוקף המשיב את הקביעה כי אין לתובע ריבית על חוב בחשבון המכונה "מור" עבור התקופה שלפני הגשת התביעה, כן הוא תוקף את שיעור הריבית שנקבע ביחס לחשבון זה, ואת קביעת השיהוי והשלכתה על שיעור הריבית. כן תוקף המשיב את שיעורי הריבית שנקבעו בחשבון המכונה "גריזולין".

המערערים טוענים, בקצירת האומר, כי שאלת שיעורי הריבית לא הועלתה על ידם בערעור זה, אלא שאלת עצם החיוב.

הגבלת הערעור שכנגד לעצם החיוב אינה שוללת בהכרח אפשרות להעלות בערעור שכנגד טענה הנוגעת לשיעורי החיוב. אמנם, לכאורה אם הערעור מוגבל לשאלת החיוב, ניתן להניח כי ערעור על שיעור החיוב חייב לעמוד על רגליו שלו, אך יתכנו מקרים בהם קיימת זיקה ממשית בין הנתונים המובילים לקביעת עצם החיוב לבין הנתונים המתייחסים לשיעוריו. שאלה זו אינה טעונה מענה במקרה זה. עיון בערעור מלמד כי הוא ממוקד בעצם החיוב. עם זאת, אין הוא נטול התייחסות לשיעורי החיוב. כך, למשל, נאמר בס' 26 לכתב הערעור כי חיוב חשבון מור, נעשה שלא כדין, "ולכן מן הדין היה לבטלו על כל החיובים שנערמו עליו". בס' 38 ביקשו המערערים להסיק מן השיהוי שהגשת התביעות באיחור מלמדת כי המשיב "כלל לא האמין בתביעות שהגיש". אמירה זו מופנית אמנם לעצם החיוב, אך היא פותחת פתח לתקיפת שיעורים מן החיוב, שכן השלם כולל את החלקי, וודאי שיש לאפשר למשיב לתקוף את אותן מסקנות שהוסקו בפועל מהשיהוי בהגשת התביעות. מסקנה זו מתחזקת לאחר עיון בסעיף 51.2.6 אשר בו נזכר השיהוי, אגב טיעון המתייחס לניפוח החשבונות בריביות חריגות. נוכח הגישה הליברלית הנקוטה לעניין חזית המחלוקת, לא יכול להיות ספק כי המערערים יכולים היו להישען על דברים אלה כדי לתקוף גם את עצם שיעורי הריבית, והדבר פותח פתח להגשת ערעור שכנגד. עיון בסעיפים 51.2.11, ובמיוחד ס' 54, מצביע על כך שהערעור עצמו נסב גם על שיעורי החוב והריבית, ולא רק על עצם החיוב.

התוצאה היא שאין מקום להורות על מחיקת הערעור שכנגד בהליך זה, ותוצאה זו מתחזקת עוד יותר נוכח מהלכי בעלי הדין בע"א 4641/00.

ע"א 4641/00 - הערעור שכנגד בהליך זה הוסב אל הנחיה שניתנה למומחה לפיה מן הראוי לחייב את המערערים "בשיעור הנמוך ביותר שבו חויב מי מהחשבונות בבנק" כלשון הערעור שכנגד. הנחיה זו באה לביטוי מספרי בפסיקתא, אשר שמשה יסוד לערעור, ולערעור שכנגד. המערערים לעומת זאת, תוקפים בערעור זה את עצם מתן ההנחיות למומחה והסמכות לכך. אך אין הם מסתפקים בכך. הם מוסיפים ותוקפים גם את תוכן ההנחיות שניתנו למומחה, ואת הסכום שהתקבל בעקבות הנחיות אלה באומרם כי " טעה המומחה וטעה כבוד בית המשפט קמא, בקבעם את סכום החוב ליום עריכת החישוב ולא ליום הגשת התביעה (בתוספת ריבית כפי שנקבעה - בניגוד לדעת המערערים)" (ס' 33). מכאן שהערעור מופנה גם אל תוכן הקביעות (לרבות שיעורי הריבית) ולרבות קביעות המומחה, ולא רק לעצם מינוי המומחה (שאלה אליה מופנים עיקר חיצי הערעור, אך אל כולם). על יסוד זה יכול היה המשיב לתקוף הנחיה של בית המשפט המורה למומחה כיצד לפעול, והמשליכה על שיעור החיובים. על יסוד זה ניתן היה להכשיר בכל מקרה גם הערעור שכנגד בע"א 41/99, אפילו לא היה לו בסיס מספיק באותו הליך.

התוצאה היא שדין הבקשות להידחות.