ע"א 735/18 אביעד- ייזום ,תכנון ובנייה בע"מ נ. א.א תשתיות עפר בע"מ

1.

בקשה לעיכוב ביצוע (להלן:

הבקשה ) פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט א' שוורץ ) בת"א 21886-02-14 ובת"א 8954-02-14, במסגרתו חויבו המבקשות לשלם למשיבה סך של 2,635,816 ₪, שכ"ט עו"ד בסך של 300,000 ₪ והוצאות משפט.

2.

הסעד שנפסק לחובת המבקשות הוא סעד כספי, ומכאן שגם אם הערעור יתקבל, ניתן יהיה כעיקרון להשיבו. במצב דברים זה, נדרש טעם כבד משקל כדי להצדיק את עיכוב ביצוע פסק הדין. טעם כזה צריך שיהיה מבוסס בעיקרו על שיקולי מאזן הנוחות. על המבקש לשכנע כי מצבו הכלכלי אינו שפיר, ובשל כך התשלום בשלב זה יפגע בו באורח קשה; או לחלופין, כי מצבו הכלכלי של הזוכה לא יאפשר לו להשיב את הכספים, במידה והערעור יתקבל. לפיכך, ניתן להכריע לעיתים בבקשות מעין אלה בהתבסס בעיקר על שיקולי מאזן הנוחות, מבלי לייחס משקל רב לסיכויי הערעור. כך הוא גם בענייננו. אפרט קמעא ואדון אפוא בטענות הצדדים על מאזן הנוחות, וכפי שיתברר, די יהיה בכך על מנת להכריע בבקשה.

3.

המבקשות טוענות כי יגרם להן נזק משמעותי ובלתי הפיך אם תידחה הבקשה. המשיבה החלה לפעול למימוש נכס (להלן: המשרדים ) אשר מושכן לטובתה במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי. לטענת המבקשות, נכס זה חיוני עבורן, כיוון שהן מנהלות את עסקיהן ממנו; במידה ויפונו מן הנכס, לא יוכלו למצוא נכס חלופי בתחומי היישוב שבו הוא מצוי. עוד טוענות המבקשות, כי חלק ניכר מהסכום שיתקבל בעת מימוש הנכס יופרש כמס, ולא ניתן יהיה להשיב אותו גם במידה ויזכו במשפט. המבקשות מוסיפות, כי המשיבה הייתה יכולה לפעול למימוש משכון על נכס אחר שהועמד כבטוחה עבורה, ואשר תשלום המס בעת מכירתו יהיה בשיעור נמוך במידה משמעותית, אך היא פועלת בהעדר תום לב, למימוש המשרדים, בשל רצונה לגבות שכ"ט בשיעור גבוה ו "כדי לגרום למבקשות נזק מקסימלי מחמת שנאתה אותן" . העדר תום ליבה של המשיבה, כך על-פי המבקשות, בא לידי ביטוי גם בכך שהיא מבקשת לממש במסגרת המשכון חוב אחר שיש למבקשות כלפיה ואשר לטענתן הוא חוב חופף.

4.

המבקשות טוענות גם ל חשש ממשי כי במידה והערעור יתקבל, לא ניתן יהיה לגבות מאת המשיבה בחזרה את הכספים שישולמו לה. לטענתן, המשיבה היא חברה "נטולת רכוש, והרכוש המועט שיש לה משועבד" . כראיה לדברים, הן מציגות תדפיס מרשם החברות, אשר לשיטתן מלמד על כך. המבקשות מדגישות לעומת זאת, כי חובה של המשיבה מובטח באמצעות שני הנכסים המשמשים לה כבטוחות, ולכן לא יגרם לה נזק אם יעוכב ביצוע פסק הדין.

5.

המשיבה טוענת, כי הבקשה הוגשה בחלוף למעלה מ-4 חודשים מעת מתן פסק הדין, ומשום כך יש לדחות אותה על הסף מחמת שיהוי. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי המבקשות יכולות להימנע ממימוש הנכס אם ישלמו את הסכום שנפסק לחובתן, וכי הן לא הסבירו בבקשתן מדוע לא שילמו את החוב עד כה. עוד טוענת המשיבה, כי הנכס המיועד למימוש הוא נכס מסחרי, וכי המבקשות לא הביאו ראיות הסותרות את הכלל הקובע כי מימושו של נכס מסחרי, נחשב לנזק כספי הניתן לפיצוי. המשיבה מוסיפה, כי המבקשות הן שהעמידו את הנכס בתור בטוחה למימוש פסק הדין, וכי אין להעתר לרצונן של המבקשות "להתחמק מתשלום פסק הדין ולמנוע בכוח את גבייתו של החוב הפסוק" . המבקשות גם לא נימקו את טענתן על העדר תום לב במימוש המשכון, ומאחר שהן בחרו למשכן מספר נכסים עבור המשיבה, אין להן להלין על כך שהיא מממשת אחד מהם. בנוסף, הנכס השני הממושכן לטובתה, הוא נכס המשמש למגורים ואשר אינו מצוי בבעלותן של המבקשות, ומכאן שיש סיבות אובייקטיביות לבחירה לממש את הנכס המסחרי.

6.

המשיבה גם גורסת כי אין יסוד לחשש המבקשות שמא לא תוכל להשיב את הכספים במידה והערעור יתקבל; מצבה הפיננסי איתן. המשיבה טוענת שהמבקשות לא הציגו כל ראיה לטענותיהן אלה, והן הסתפקו

"בתצהיר לקוני וחסר כל תימוכין" בלבד. מכל מקום, ולמען הסר ספר בדבר איתנותה הפיננסית, צרפה המשיבה מכתב מאת רואה חשבון "המעיד על חוסנה" . לבסוף טוענת המשיבה, כי אין ממש בטענה לפיה עיכוב ביצוע פסק הדין לא יגרום לה נזק, שכן עיכוב שכזה יגרום לפגיעה בתזרים המזומנים שלה ובהוצאות המימון שבהן היא נושאת.

7.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כלל ידוע הוא כי הזוכה בפסק דין זכאי להנות מזכייתו, אף אם ערעור על פסק הדין תלוי ועומד (וראו למשל: ע"א 2819/18 רב העיר אשדוד נ' קומפורטי , בפסקה 5 (8.5.2018) (להלן: עניין קומפורטי ). נטל ההוכחה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, מוטל על המבקש. נטל זה אף גבוה יותר, מקום בו פסק הדין הורה על סעד כספי גרידא (עניין קומפורטי , בפסקה 5).

8.

טענותיהן של המבקשות מופנות הן לגבי נזק שייגרם להן כתוצאה מביצוע פסק הדין, הן לגבי מצבה הפיננסי של המשיבה. דינן של טענות המבקשות ביחס לנזק שייגרם להן כתוצאה ממימוש פסק הדין – להידחות. המבקשות ביקשו להיתלות בנזקים לכאורה שייגרמו להן, כתוצאה ממימוש הנכס אותו העמידו כבטוחה לביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי. ואולם בטענותיהן, הן התעלמו מהצורך להסביר מדוע לא שילמו את חובן למשיבה מלכתחילה, כך שהיא נאלצה לפנות למימוש הבטוחות שניתנו לה. שתיקתן של המבקשות ביחס לסיבות לאי-תשלום החוב נזקפת לחובתן, ומותירה סימן שאלה ביחס למניעיהן ליצירת המצב המשברי שבו הן נמצאות, לפי טענתן. די בדברים אלה כדי לדחות את טענותיהן בעניין זה. למעלה מן הצורך, אציין כי גם בהנחה שהמבקשות לא יכולות לשלם את החוב, הן לא הוכיחו כדבעי את טענותיהן על כך שהנכס הוא המבנה היחיד ביישוב היכול לשמש להן כמשרד; ומכל מקום, לא ברור אילו נזקים יגרמו להן באם יעתיקו את משרדיהן ליישוב אחר.

9.

דינן של טענות המבקשות בדבר הקשיים הכלכליים שבהם נתונה המשיבה, והחשש לגבי יכולתה להשיב את הכספים, להידחות אף הן. טענות כאלה אינן יכולות להיטען בעלמא, יש לתמוך אותן בראיות (ע"א 388/16 ברזל נ' מוסדות נחמת ציון ירושלים (בפירוק) (20.1.2016)). אמנם, הפסיקה ריככה במעט את הנטל הראייתי המוטל על הטוען טענה כזו, בשל הקושי להוכיח את מצבו הכלכלי של הזולת, ואולם 'נטל ראשוני' להוכחתה עודנו מוטל על הטוען אותה (ע"א 2970/16 בן שושן נ' מ.ל יזמות והשקעות אילת 2011 בע"מ , בפסקה 12 (19.4.2016)). בענייננו, נכשלו המבקשות ולא נשאו אף ב'נטל ראשוני' זה. הראיה אותה סיפקו המבקשות להוכחת טענותיהן, היא תדפיס מאת רשם החברות שבו מצויינים שעבודים המוטלים על מספר נכסים וחשבונות של החברה. מנגד, הציגה המשיבה דוח מרואה החשבון המבקר שלה, המצביע על יתרות משמעותיות בפעילותה השוטפת, ועל כך שב-14 שנות פעילותה היא עמדה בכלל התחייבויותיה, המוערכות בכ-2,000,000 ₪ בחודש. הדוח שאותו הציגה המשיבה, מהווה אינדיקציה משמעותית ביחס למצבה הפיננסי של החברה, ותדפיס רשם החברות שהוצג אינו כולל מידע הסותר את האמור בדוח. בהעדרן של ראיות אחרות להוכחת מצבה של המשיבה, לא

ניתן לקבל את טענות המבקשות גם לעניין זה.

10.

כאשר מאזן הנוחות אינו מצדיק את קבלת הבקשה, הרי שרק ערעור שלו סיכויים טובים במיוחד, שצדקתו ניכרת כבר בבחינה לכאורית שלו, יצדיק עיכוב ביצוע של סעד כספי (ע"א 250/16 שפירא נ' מוסט , פסקה 11 (18.1.2016)). די בקביעה כי זה אינו המצב בענייננו, מבלי להידרש לפרטי סיכויי הערעור, על מנת לדחות את הבקשה.

11.

בשולי הדברים אעיר כי המבקשות הגישו תגובה לתשובת המשיבה לבקשה, וזאת לשיטתן, בהתאם לתקנה 241 (ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 (להלן:

התקנות ). התגובה הוגשה שלא כדין, שכן בקשה לעיכוב ביצוע באה בגדרו של סעיף 465 לתקנות, ואין למבקשות זכות להגשת תגובה לתשובה (השוו רע"א 9459/08 אלפרון נ' מנהל מקרקעי ישראל

(13.10.2008)). מכל מקום, עיון בתגובה מלמד כי לא הועלו בה טיעונים אשר יש בהם לשנות את מסקנתי.

אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית ; המבקשות ישאו בהוצאות המשיבה בסך של 5,000 ₪.