ע"א 807/08 שקמים בינוי ופיתוח בע"מ נ. משה שמאי

הרקע

1.

המשיבים רכשו מהמבקשת, לפי חוזה מיום 14.10.93, דירת קוטג' בגדרה, כשיום המסירה וקבלת החזקה בפועל נקבע ליום 28.2.95. לאחר קבלת הדירה התגלו בדירה ליקויי בנייה, שהם במוקד המחלוקת בין הצדדים.

2.

ביום 29.6.95 הודיעו המשיבים בכתב למבקשת על הליקויים תוך פירוט מרבי של כל הליקויים שנמצאו. המשיבים טענו, כי למרות קבלת המסמך, לא תוקנו הליקויים. משכלו כל הקיצין, שלחו המשיבים, ביום 29.6.2000, מכתב ובו הודיעו על ביטול החוזה.

3.

או-אז, ביום 24.5.2001 הגישו המשיבים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב תביעה כנגד המבקשת בעילה של הפרת חוזה (ת.א. 1873/01). הסעדים שהתבקשו היו ביטול החוזה והשבה של כל הסכומים ששולמו למבקשת בגין הדירה ו/או פיצוי ציפייה בסכום כולל של 250,000 דולר.

4.

לאחר הגשת כל כתבי הטענות, התנהלו בפני מותבים שונים מספר קדמי משפט, במהלכם מונה, ביום 2.6.2003, על-ידי כבוד השופט ד"ר ע' אזר ז"ל, מומחה מטעם בית-המשפט בתחום האיטום.

5.

ביום 16.2.2005 הגישו המשיבים בקשה לתיקון כתב התביעה. בית-המשפט התיר למשיבים לתקן את כתב התביעה וביום 8.5.2005, הוגש כתב תביעה מתוקן, אליו צורפו שתי חוות דעת מקצועיות, האחת באשר לליקויי בנייה והשנייה בנושא בעיות הרטיבות. בכתב התביעה המתוקן התבקש סעד נוסף (חלופי) של פיצוי בגין הנזקים שנגרמו למשיבים כתוצאה מהליקויים בדירה וכתוצאה מהצורך בתיקונם. המשיבים פירטו את גובה הנזקים. כן התבקש בית-המשפט, בנוסף על הפיצוי, למנות כונס נכסים לשם ביצוע תיקוני הרטיבות על חשבון המבקשת ו/או להתיר למשיבים לבצע את תיקוני הרטיבות על חשבון המבקשת.

6.

כנגד כתב התביעה המתוקן הוגש כתב הגנה מתוקן ובד בבד הוגשה בקשה למחיקת התביעה על הסף מחמת התיישנות. הבקשה למחיקת התביעה על הסף נדחתה.

7.

המבקשת כפרה בכל העובדות של כתב התביעה וטענה, כי כתב התביעה הוגש באיחור ולאחר חלוף תקופת ההתיישנות.

8.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אחיטוב) קיבל, ביום 5.12.07, באופן חלקי את תביעת המשיבים בקובעו, בין היתר, כי לא חלה התיישנות בשל נזקי הרטיבות, שתיקונם התבקש ולא התבצע; חלה התיישנות על הנזקים שניתנים היו לגילוי מייד עם קבלת הדירה; נדחתה הטענה, כי יש לבטל את החוזה ולהשיב את התמורה והתקבל הסעד החלופי המבוקש לפיצוי בגין נזקי הרטיבות. כמו-כן, בית-המשפט המחוזי מינה את בא-כוח המשיבים ככונס נכסים לביצוע התיקונים בגין נזקי הרטיבות, אשר ימנה מומחה איטום לביצוע העבודות, אשר עלותם תשולם על-ידי המבקשת. כן נקבע, כי בטרם יחלו עבודות האיטום, יקבל כונס הנכסים הצעה כספית ממבצע העבודה ויעביר הצעה זו לבא-כוח המבקשת. עוד נקבע, כי המבקשת תשלם את הסכום האמור בהפחתת הסכום של 17,000 ש"ח + מע"מ לידי בא-כוח המשיבים.

9.

על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי הגישה המבקשת ערעור לבית-משפט זה במסגרתו הגישה בקשה לעיכוב ביצוע רכיב "הכינוס" בפסק-הדין נשוא הערעור, וזאת עד למתן פסק-הדין בערעור. בבקשה לעיכוב ביצוע טוענת המבקשת, כי סיכוייה להצליח בערעור טובים, שכן רכיב הכינוס לא נתבע כלל על-ידי המשיבים וכידוע, בשיטת המשפט הנוהגת בארץ, אין המשיב זכאי לסעד אותו לא תבע. עוד טוענת המבקשת, כי בפסיקה נקבע, כי אפילו הוכח שנגרם נזק, די בעובדה, כי לא הוכח שיעורו, כדי שהתביעה תידחה. בעניין זה טוענת המבקשת, כי עצם העובדה, שכיום מציג בא-כוח המשיבים מסמכים של מומחים או אנשי מקצוע שונים לעניין שווי התיקון הנוסף מעיד כאלף עדים, כי יכול היה להוכיח זאת במהלך המשפט. משלא חקר את המומחה מטעם בית-המשפט ולא הביא ראיות כלשהן מטעמו לעניין שווי התיקון, דין דרישתו ברכיב זה דחייה. עוד מוסיפה וטוענת המבקשת, כי קיים ספק בדבר חוקיות הליך הכינוס והצורך בו, שכן כינוס על נכס שהוא של מרשו של כונס הנכסים ובשליטתו המלאה של מי שלטובתו נפסק הכינוס הינו מיותר ולא מקובל. לבסוף טוענת המבקשת, כי אין כל טעם ליתן למשיבים סעד המנוגד גם לקביעות המומחה מטעם בית-המשפט וכי הסכום של 17,000 ש"ח הוא הסכום היחידי שהוכח. מעבר לו, אין צורך לדעת המומחה וממילא משלא הוכחו כל סכומים מעבר לכך, אין המשיבים זכאים להם. מטעמים אלה, לטענתה, יש לעכב את הליך הכינוס עד להכרעה בערעור.

מנגד, מתנגדים המשיבים לבקשה לעיכוב ביצוע ומבקשים לדחותה. לטענתם, סיכויי הערעור נמוכים, שכן מומחה שמונה מטעם בית-המשפט קבע, שלא ניתן לאמוד את מלוא הנזק לפני שיחלו בביצוע התיקון. כמו-כן, טוענים המשיבים, כי המבקשת הודתה בליקויי הרטיבות באמצעות מומחה מטעמה, אשר קבע, כי ערך הליקויים בדירה בסכום של 11,328 דולר ובתוספת פקטור של מחירי קבלנים מזדמנים בשיעור שבין 20%-60%, על בסיס העלות המסתכמת, כך שגובה הנזק הוכח באמצעות הודעת בעל דין. עוד טוענים המשיבים, כי טענת המבקשים כאילו בית-המשפט המחוזי קבע סעד שכלל לא נתבקש על-ידי המשיבים הינה טענה מחוסרת בסיס, שכן בסעיף 22 לכתב התביעה המתוקן עתרו המשיבים במפורש למינוי כונס נכסים. מטעמים אלה, טוענים המשיבים, כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע על הסף מחמת הטענות האמורות.

דיון

10.

לאחר עיון בבקשה, בטענות הצדדים ובתגובת המשיבים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

הכלל הרחב קובע, כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". רק במקרים חריגים יעוכב ביצועו של פסק-הדין, במיוחד כאשר עסקינן בפסק-דין כספי. כך, למשל, יינתן עיכוב ביצוע כאשר המבקש מצליח להראות כי באם לא יעוכב פסק-הדין, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה וערעורו יתקבל. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח' , פ"ד נ (1) 668, 672; ע"א 6626/96 בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ (5) 403).

בעל-דין חייב להוכיח נסיבות מיוחדות המתקיימות בעניינו, המצדיקות את עיכוב ביצוע פסק-הדין שניתן נגדו, על-מנת שלא יחול בעניינו עקרון זה. השיקולים אותם ישקול בית-המשפט בדונו בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין ואשר אותם על המבקש עיכוב ביצוע להוכיח הינם שניים: האחד, כי סיכויי ההצלחה בערעור הינם גבוהים. והשני, הקושי או המניעה להשיב את המצב לקדמותו, אם יתקבל הערעור, כך שלמעשה יתייתר הערעור.

ברם, בענייננו, הנימוק העיקרי אותו מציגה המבקשת בבקשתה לעיכוב ביצוע הוא העובדה שאפילו הוכח שנגרם נזק, די בעובדה, כי לא הוכח שיעורו, כדי שהתביעה תידחה וכי רכיב הכינוס לא נתבע כלל על-ידי המשיבים וכידוע, בשיטת המשפט הנוהגת בארץ, אין המשיב זכאי לסעד אותו לא תבע.

אין בידי לקבל נימוק זה.

כאמור, הכלל הוא, כי ביצועו של פסק-דין לא יעוכב רק בשל ערעור שהוגש עליו. נקודת המוצא בעניין זה היא, כי הזוכה בדין זכאי לקבל לידיו את פירות זכייתו מיד עם הינתן פסק-הדין המזכה.

יפים לעניין זה דברי השופט י' זמיר בבש"א 2966/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נ (1) 668, 670:

"צריך טעם מיוחד כדי שבית משפט לערעורים ימנע בעד מי שזכה בדין ליהנות מפרי הזכייה. לכן הגשת ערעור, כשהיא לעצמה, אינה מונעת בעד הזוכה להוציא לפועל את פסק הדין או לפעול על-פי פסק-הדין בכל דרך אחרת. מי שמבקש כי בית המשפט לערעורים ימנע בעד הזוכה לפעול על-פי פסק הדין, ולו רק באופן זמני, נושא בנטל, ואין זה נטל קל, לתמוך את הבקשה בטעם טוב".

11.

באשר לעניינה של המבקשת – ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור, ואפילו סברתי, כי סיכויי הערעור מאוזנים, שוכנעתי, כי באיזון בין הנזק העלול להיגרם למשיבים בעיכוב ביצוע רכיב הכינוס לבין הנזק שייגרם למבקשת אם לא יעוכב רכיב הכינוס, ידם של המשיבים על העליונה. ראשית, יש לדחות את טענת המבקשת, כאילו בית-המשפט המחוזי קבע סעד שכלל לא נתבקש על-ידי המשיבים, שכן בסעיף 22 לכתב התביעה המתוקן עתרו המשיבים במפורש למינוי כונס נכסים. שנית, מומחה שמונה מטעם בית-המשפט המחוזי קבע, כי לא ניתן לאמוד את מלוא הנזק לפני שיחלו בביצוע התיקון וכידוע, הלכה היא, כי מקום שהוכח קיומו של נזק, העובדה, כי אין אפשרות לחשב שיעורו במדויק, אין בה כשלעצמה כדי לשחרר את המעוול מתשלום פיצויים לניזוק (ראו בעניין זה ע"א 355/80 נתן אסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ , פ"ד לה(2) 800, בעמ' 809). יתרה מכך, עיכוב ביצוע רכיב הכינוס בשלב זה עלול להזיק לעניינם הלגיטימי של המשיבים, שכן מינוי כונס הנכסים יבטיח את תיקון ליקויי הרטיבות בדירת המשיבים בעלויות סבירות בפיקוחו של ראש ההוצאה לפועל. על כונס הנכסים לפעול להקטנת העלויות וכעולה מתגובת המשיבים, כונס הנכסים אף המליץ לראש ההוצאה לפועל לאשר את ההצעה הנמוכה ביותר שהתקבלה לתיקון הנזקים. מנגד נראה, כי אף אם תזכה המבקשת בערעורה, ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו על-ידי פיצוי כספי. לפיכך, לא מצאתי כל הצדקה לעכב את ביצוע רכיב הכינוס.

אשר-על-כן, הבקשה לעיכוב ביצוע רכיב הכינוס נדחית.