ע"א 8486/13 דליה מצרי נ. יוסי פאר פנורמה פרויקטים (1987) בע"מ

1.

לפני בקשה שהוכתרה כבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד הנכבד (כב' השופטת ה' עובדיה ) ב-ה"פ 23464-02-11, מתאריך 24.10.2013, אך, למעשה, הינה בקשה למתן שני סעדים זמניים עד להכרעה בערעור שהגישה המבקשת על פסק הדין, כדלקמן:

הסעד הראשון – צו שיורה ללשכת רישום המקרקעין ו/או למשיבים, לרשום מחדש הערת אזהרה שהיתה רשומה לטובת המבקשת על זכויותיה של המשיבה 1 במקרקעין הידועים כחלק מחלקה 569 בגוש 4040, בבאר יעקב (להלן: הערת האזהרה ו- המקרקעין , בהתאמה).

הסעד השני – צו האוסר על המשיבים לבצע כל דיספוזיציה במקרקעין, לרבות השלמת רישום זכויותיו של המשיב 2 במקרקעין.

אביא להלן את הנתונים הדרושים להכרעה.

2.

בתאריך 23.6.2005 נחתם בין המשיבה 1 (להלן: פנורמה ) לבין המבקשת (להלן מצרי ), הסכם מכר, ביחס לזכויות ביחידת דיור אחת (שטרם נבנתה), במקרקעין, אשר בהתאם לתוכניות התקפות לגבי המקרקעין ניתן לבנות עליה 12 יחידות דיור (להלן: הסכם המכר ).

הסכם המכר הנ"ל נכרת על רקע מחלוקת כספית שהתגלעה בין מצרי לבין הבעלים והמנהל של המשיבה 1, עו"ד פאר (שטרם הוסמך אז לעסוק בעריכת דין), בנוגע לגובה התמורה שדרשה מצרי לקבל בעבור פעולות תיווך שביצעה במסגרת העסקה שבגדרה רכשה פנורמה את זכויותיה שלה במקרקעין, מבעליהם הקודמים.

מכוחו של הסכם המכר האמור נרשמה (בשנת 2008) הערת אזהרה על זכויותיה של פנורמה במקרקעין – לטובתה של גב' מצרי (היא הערת האזהרה הנזכרת בפיסקה 1 שלעיל).

3.

בתאריך 15.12.2009 נחתם בין פנורמה לבין המשיב 2 הסכם שמכוחו רכש המשיב 2 את זכויותיה של פנורמה במקרקעין.

4.

בתובענה שהגישו פנורמה והמשיב 2 (על דרך של המרצת פתיחה), כנגד מצרי, התבקש בית המשפט קמא הנכבד, בין היתר, להצהיר כי: מצרי הפרה את הסכם המכר, כי הסכם המכר בטל ומבוטל, וכפועל יוצא מכך בטלה גם הערת האזהרה הרשומה בפנקסי המקרקעין לטובתה של מצרי.

5.

בפסק הדין, מושא הערעור, קיבל בית המשפט קמא הנכבד את התובענה, ברובה, והעניק למשיבים את הסעדים ההצהרתיים שהוזכרו בפיסקה 4 שלעיל. מכאן הערעור והבקשה ל"עיכוב ביצוע" שלפני.

6.

לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיבים לה ובחומר שצורף אליהן – הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות . אביא להלן בתמציתיות את הנימוקים להחלטתי זו.

7.

הסעד הראשון הנעתר בבקשה זו – שעניינו ברישום מחדש של הערת אזהרה שנמחקה בעקבות פסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד – מכוון להביא לשינויו של מצב דברים נתון, וזאת בניגוד לתכליתו של הסעד הזמני, אשר נועד לשמר את מצב הדברים הקיים במועד מתן פסק-הדין עד להכרעה בערעור (השוו: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (2013), בעמ': 909-908, ועיינו שם גם בעמ': 1174-1171). די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה במישור זה.

8.

באשר לסעד הזמני השני שהתבקש בגדרי עתירה זו – למניעת דיספוזיציה בזכויותיה של פנורמה בנכס – המבקשת לא עמדה בנטל, המוטל עליה, להוכיח כי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה באופן מובהק לטובתה. אמנם כאשר מדובר בערעור על פסק דין הנוגע לזכויות בנכס מקרקעין, המשמש למגורים , "מאזן הנוחות" נוטה, בדרך כלל, לטובת מי שמבקש לשמור על מצב הזכויות הקיים בנכס עד להכרעה בערעור. זאת מאחר שקיים חשש שאם לא יינתן סעד זמני ויבוצעו עסקאות במקרקעין בעוד הערעור תלוי ועומד – יהיה למבקש הסעד הזמני קושי ניכר, עד כדי חוסר יכולת מוחלט, לממש את תוצאת הערעור, אם ערעורו יתקבל, וההכרעה בשאלת זכויותיו של המבקש בנכס תאבד מחשיבותה (ראו, למשל: ע"א 6283/12 צדוק נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ (18.11.2011); ע"א 589/10 עיריית הוד השרון נ' ניר שיתופי – אגודה ארצית שיתופית להתיישבות (12.4.2010)). דין שונה חל, על דרך הכלל, כאשר עסקינן בנכס מקרקעין שאיננו משמש למגוריו של המבקש (הגם שהוא מיועד למגורים) וכאשר המבקש לא הצביע על זיקה מיוחדת אליו – כבענייננו. במצב דברים זה, כאשר האינטרס של מבקש הסעד הזמני בנכס הוא כלכלי גרידא ומכירתו לאחר איננה כרוכה בהסבת נזקים מיוחדים למבקש, לרוב לא יהיה צידוק להורות על מתן סעד זמני שיאסור על בעל הזכויות בנכס (על פי קביעת הערכאה הדיונית), לעשות עסקאות בקניינו.

9.

בנסיבות שבפנינו – המבקשת לא הצביעה על זיקה מיוחדת למקרקעין, או על נזק מיוחד העלול להיגרם לה באם לא יינתן בידיה הסעד הזמני המבוקש. מהחומר המונח בפני ניכר כי המחלוקת בין הצדדים הינה מחלוקת במישור הכספי גרידא, ולא במישור של הזכויות הקנייניות בנכס, כפי שקבע גם בית המשפט המחוזי הנכבד (ראו, למשל: סעיפים 34 ו-39 לפסק הדין). נתון זה עולה באופן מובהק מדבריה המפורשים של המבקשת בתצהיר שהניחה בפני בית המשפט קמא הנכבד, אשר מובאה ממנו צוטטה בסעיף 34 לפסק הדין – בו הצהירה המבקשת כי: "בסופו של דבר סיכמנו ביננו [עו"ד פאר והמבקשת – ח"מ ] במפורש כי הקונה [של הזכויות במקרקעין – ח"מ ] יהיה צד ג' ולא אני " (ההדגשות הוספו – ח"מ ). במצב הדברים המתואר, ברי כי אין בידי המבקשת להצביע על זיקה מיוחדת למקרקעין, וממילא גם אם המבקשת תזכה בערעורה (ובעניין זה אינני נדרש להביע עמדה כלשהי, שכן די בכך שלא מתקיים התנאי של "מאזן הנוחות" כדי להביא לדחיית הבקשה שלפני) – ניתן יהיה להיטיב את הנזק שייגרם למבקשת (ככל שייגרם) באם תבוצענה עסקאות בזכויות במקרקעין שבמחלוקת בעוד הערעור תלוי ועומד – באמצעות פיצוי כספי (עיינו, למשל: ע"א 6917/07 נחום נ' אופרה על הים בע"מ (11.10.2007)). בהקשר אחרון זה יצוין כי לא די בטענה בעלמא, לפיה: "אין בנמצא כל ראיה בדבר מצבה הכלכלי של המשיבה 1, חברה בע"מ, וממילא לא ניתן "לבנות" על כושר פירעונה של המשיבה 1, ככל שזו תחויב לפצות בתשלום כספי את המבקשת" (ראו: סעיף 21 לבקשה), כדי להרים את נטל השכנוע – המוטל על המבקשת בגדרי הבקשה שלפני – להוכיח כי בבוא היום לא יעלה בידי המשיבים לפצותה.

10.

סוף דבר: הבקשה נדחית . מאחר שבהחלטתי מתאריך 16.1.2014 דחיתי את בקשתם של המשיבים לסילוק על הסף של הבקשה שלפני, ובשים לב להחלטתי מתאריך 26.1.2014 – אינני עושה כאן צו להוצאות.