עע"מ 1957/20 שיא שי עד בע"מ נ. המפקח על השירותים הפיננסים

1.

בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ח' ברנר , סג״נ) בעת״מ 10348-09-19

מיום 22.2.2020, בגדרו נדחתה

עתירת המערערת נגד החלטת המשיב מיום 8.8.2019 לדחות את בקשתה לקבלת רישיון בסיסי למתן שירותי אשראי בהתאם להוראות חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (שירותים פיננסיים מוסדרים), תשע"ו-2016 (להלן:

חוק

הפיקוח

או

החוק ) .

עיקרי העובדות הצריכות לענין

2.

החל משנת 2006 הייתה המערערת רשומה במרשם נותני שירותי מטבע בהתאם לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000. ביום 6.1.2016, בטרם חקיקת חוק הפיקוח, הותלה רישיונה של המערערת כנותנת שירותי מטבע ורישומה נמחק ממרשם נותני שירותי מטבע, וזאת עקב חקירה פלילית שהבשילה בהמשך לכדי כתב אישום שהוגש נגדה ונגד חלק מבעלי השליטה בה, הכולל אישומים בגין עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת דבר במרמה ועבירות הלבנת הון בסכום של כ- 160 מיליון ₪. מכתב האישום עולה בין היתר כי בשנת 2005, בעת שהוגשה הבקשה מטעם המערערת לרישום כנותן שירותי אשראי , הסתירו בעלי השליטה במערערת את עברו הפלילי ואת היותו פושט רגל של אחד מהם, בשל החשש כי הדבר ימנע מהם קבלת תעודת הרישום, וכי על בסיס מצג כוזב זה קיבלו את תעודת הרישום ואף זכו לחידושה משך 7 שנים.

3.

ביום 29.5.2017, עם כניסתו לתוקף של חוק הפיקוח, הגישה המערערת בקשה לקבלת רישיון בסיסי למתן אשראי, בהתאם להוראות חוק הפיקוח (להלן: הבקשה ). ביום 4.6.2017 קיבלה המערערת אישור זמני להמשך עיסוקה, עד להחלטה בבקשה, בהיותה "עוסק ותיק", כאמור בהוראת המעבר הקבועה בסעיף 115 לחוק הפיקוח.

4.

ביום 14.3.2019, לאחר שנבחנה הבקשה, הודיע המשיב למערערת כי הוא שוקל לדחות את בקשתה נוכח כתב האישום שהוגש כאמור נגדה ונגד חלק מבעלי השליטה בה, וזאת בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק, המסמיך את המשיב לסרב מתן רישיון בין היתר למי שהוגש נגדו כתב אישום בעבירה "שמפאת מהותה, חומרתה או נסיבותיה מבקש הרישיון אינו ראוי לעסוק במתן שירות בנכס פיננסי או במתן אשראי..." בהודעה צוין גם כי העבירות מושא כתב האישום נגד המערערת ובעלי השליטה בה נכללות ברשימת העבירות המנויות בסעיף 15(א)(3)(א) לחוק, המקימות חזקה שהמואשם בהן אינו ראוי לעסוק במתן אשראי או במתן שירות בנכס פיננסי, אלא אם סבר המשיב אחרת מטעמים מיוחדים.

למערערת ניתנו 30 ימים להגשת התייחסותה בכתב, ככל והיא חפצה בכך.

ביום 10.4.2019 הגישה המערערת את טענותיה בכתב למשיב, בגדרה נטען כי אין הצדקה לדחות את הבקשה, וכן ביקשה לקיים בעניינה שימוע בעל פה. ביום 16.4.2019 נענתה המערערת מטעם המשיב כי לא ייערך שימוע נוסף בעל פה, וההחלטה תתקבל על פי הטיעונים בכתב מטעמה.

5.

ביום 8.8.2019 החליט המשיב לדחות את הבקשה, בעיקר על יסוד כתב האישום נגד העותרת ובעלי השליטה בה, הכולל כאמור עבירות המפורטות בסעיף 15(א)(3)(א) לחוק.

6.

המערערת עתרה לבית המשפט המחוזי נגד החלטת המשיב. ביום 22.2.2020 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא אשר דחה כאמור את העתירה. בפסק דינו המפורט עמד בית המשפט בין היתר על תכליות ה רפורמה בתחום הפיקוח על שירותים פיננסיים, שנועדה להחיל משטר של רישוי על העוסקים במתן אשראי. הוטעם, כי תכליתה העיקרית של הרפורמה היא המלחמה בפשיעה ובגורמים העברייניים אשר במרוצת השנים קנו אחיזה בשוק מתן השירותים הפיננסיים, תוך הגברה והידוק הפיקוח מצד הרשויות לשם חיזוק האמינות והלגיטימיות של שוק זה. בהמשך לכך נקבע, כי לא נפל פגם או דופי בהחלטת הסירוב של המשיב, וכי לא הייתה מוטלת עליו חובה לקיים שימוע בעל-פה למערערת, מעבר להליך השימוע הממצה שנערך לה בכתב. בתוך כך הודגש, כי ניתנה למערערת ההזדמנות להעלות בכתב את מלוא טענותיה והיא עשתה כן. עוד נקבע כי החלטת המשיב נומקה כנדרש והושתתה על אדנים מוצקים, תוך התייחסות לכלל טענות המערערת ודחייתן אחת לאחת, וכי לא עלה בידי המערערת להציג טעמים מיוחדים, כשנדרש, לשם סתירת החזקה אותה ביסס כתב האישום. לבסוף הודגש כי ישנה נפקות מיוחדת

לכך שהעבירות המיוחסות בכתב האישום למערערת ולבעלי השליטה בה מצויות בליבת העיסוק שבעבורו מבוקש הרישיון.

על כן נקבע כי החלטת המשיב לא רק שלא חרגה ממתחם הסבירות ולא התעלמה מנסיבות הענין, אלא ״ היא ההחלטה הסבירה היחידה שניתן היה לקבל, ומפקח סביר לא יכול היה לקבל החלטה אחרת ״ , שכן המערערת לא הציגה כל טעם מבורר שיש בו כדי להפריך את החזקה הסטטוטורית העומדת לה לרועץ.

הבקשה דנן

8.

על פסק דין זה הוגש ערעור, ולצדו הבקשה שלפניי. בבקשה נטען כי סיכויי הערעור להתקבל טובים וגבוהים, נוכח העובדה כי בפסק הדין לא נערך דיון כדבעי בשאלת שיקול הדעת של המשיב ובפגמים אשר נפלו בהליך המינהלי, ואשר הובילו להחלטה השגויה; וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המערערת הן מכיוון שהפסקה מידית של פעילתה תסב לה, ולצדדים שלישיים, נזק כלכלי ותוביל לאובדן לקוחות, באופן שגם אם תזכה בערעור תעמוד בפני שוקת שבורה בהעדר פעילות עסקית לשוב אליה.

מנגד, סבור המשיב כי דין הבקשה להידחות. לגישתו נקודת האיזון השתנתה לאחר שהחלטתו של המשיב באה תחת שבט ביקורתו של בית המשפט, ולאחר שזה בחן את טענותיה של המערערת ודחה אותן לגופן. בנסיבות אלה אין לדעת המשיב כל טעם מבורר ליתן סעד זמני. כן נטען, כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים עד מאוד, בשים לב לקביעותיו הנחרצות של בית המשפט קמא

ולמשוכה הגבוהה שמציב סעיף 15(א)(3)(א) לחוק הפיקוח. כמו כן מאזן הנוחות נוטה בבירור לדחיית הבקשה, חרף הנזק הכלכלי הנטען - הן מחמת הנזק שייגרם לאינטרס הציבורי מהמשך עיסוקה של המערערת במתן אשראי משנמצא כי שהיא אינה ראויה לעסוק בכך, והן לאור היקף וחומרת המעשים המיוחסים למערערת ובעלי השליטה בה בכתב האישום, אשר קשורים בטבורם לליבת עיסוקם הכלכלי. לסיום נטען, כי אין לייחס משקל ל"הסתמכותה" של המערערת על רישיונה, שהושג מלכתחילה על יסוד הסתרת עובדות מהותיות מרשות שוק ההון, הביטוח והחיסכון ואשר הותלה זה מכבר.

דיון והכרעה

9.

לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיב הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

10.

כידוע, הכלל הוא שאין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע ההחלטה עליה מערערים (תקנה 42 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000), וכי על המבקש סעד זמני בערעור להוכיח התקיימותן של שתי אמות מידה מרכזית - כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו ( עע"מ 6865/18 פטוריז מתקני משחקים בע"מ נ' גנית פארק בע"מ

פסקה 4 וההפניות שם (21.10.2018)).

11.

במקרה דנן לא עמדה המערערת בנטל להוכיח את קיומן של אמות המידה הנדרשות למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור . באשר לסיכויי הערעור

-

על פני הדברים ומבלי לקבוע מסמרות בשלב זה, אציין רק כי בפני הערעור עומדות משוכות גבוהות במיוחד.

ובאשר למאזן הנוחות - אף הוא נוטה לטובת דחיית הבקשה. מצב הדברים כבענייננו, כאשר קיים חשש, אשר עלה כדי הגשת כתב אישום, לפעילות עבריינית הנוגעת לליבת הפעילות עבורה מבוקש הרישיון, אין מקום ליתן סעד זמני אשר ינציח מצב זה, בניגוד להוראות החוק.

12.

אשר על כן, הבקשה נדחית. הסעד הארעי שניתן בהחלטתי מיום 12.3.2020 מבוטל בזאת. המערערת תישא בהוצאות המשיב בסך 5,000 ₪.