רע"א 1140-24 רע"א 1140-24

1.לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ג' גונטובניק) מיום 16.1.2024 בת"א 18909-12-15, בגדרה נדחתה בקשת המבקשים להוצאת חוות דעת מומחה שהוגשה מטעם המשיב 1 מתיק בית המשפט.

הרקע לבקשת רשות הערעור

2.בתמצית, עניינו של ההליך המתנהל לפני בית משפט קמא הוא בתביעה שהגיש המשיב 1 (להלן: המשיב) כנגד המבקשים 12-1 והמשיבים 19-2 – הם 30 מוסדות אקדמיים, מכוני מחקר ומרכזים רפואיים בישראל (להלן: המוסדות) – בטענה כי על המוסדות להשיב כספי תרומות שקיבלו בסך של כ-366 מיליון ש"ח אשר מקורם בהונאה שביצע ברנרד ל' מיידוף באמצעות בית ההשקעות Bernard L. Madoff Investment Securities LLC (להלן: מיידוף ו-בית ההשקעות, בהתאמה).

המשיב טוען כי הוא מונה כנאמן על נכסי בית ההשקעות ונכסיו האישיים של מיידוף, במסגרת הליכי חדלות הפירעון שנפתחו נגדם בעקבות חשיפת פרשת ההונאה, בהתאם לחוק האמריקאי להגנה על משקיעים בניירות ערך. במסגרת התביעה הוא טוען כי עמותת ישעיה הורוויץ, עמותה ישראלית שמטרתה לקדם את המחקר המדעי בישראל (להלן: העמותה), החזיקה בחשבונות בבית ההשקעות, ובמשך שנים משכה מהם כספים וחילקה אותם למוסדות כתמיכות במיזמים מחקריים. לטענתו, העמותה הזרימה את כספי התרומה למוסדות תוך שהיא ונושאי המשרה בה יודעים שמדובר בכספים שמקורם בתרמית, וכי אף המוסדות ידעו על הקשר בין העמותה ובית ההשקעות. בהתאם, כך נטען, המוסדות התעשרו שלא כדין על חשבון בית ההשקעות ולקוחותיו, ועליהם להשיב את כספי התרומה. המוסדות הנתבעים מצדם דחו את גרסת המשיב, וטענו כי הם קיבלו את התרומה בתום לב ולא היו מודעים לכך שהיא ממומנת מכספי הונאה, ועל כן אין מקום לחייב אותם בהשבת התרומות.

3.בין ראיותיו, הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי חוות דעת מטעם ד"ר בן ציון גרינברגר – משפטן ישראלי, רשם העמותות לשעבר ושופט בדימוס בבית המשפט המחוזי בירושלים (להלן: חוות הדעת). לפי לשונה, חוות הדעת נועדה להתייחס "להתנהלותה התאגידית והכספית של עמותת ישעיה הורוויץ [...] לאורך שנות פעילותה וההתנהלות של הנתבעים – מלכ"רים ועמותות בעצמם, אשר קיבלו ממנה כספים."

חוות הדעת, המתפרסת על פני כ-50 עמודים, מפרטת על אודות העמותה, מבנה המימון שלה דרך חשבונותיה בבית ההשקעות והקשרים הפנימיים בין נציגי העמותה ובין בית ההשקעות. על פי ממצאי חוות הדעת, בהתנהלות העמותה נפלו מספר ליקויים חמורים. בתוך כך, נטען כי הכנסות העמותה סווגו באופן מטעה כ"תרומות", כשלמעשה מקורם היה ברווחים פיקטיביים שהניבו הפיקדונות שבאחזקתה בבית ההשקעות. עוד נטען כי העמותה הפרה חובות דיווח שהיא כפופה להן על פי דין, וכך הסתירה מגורמים מאסדרים ומעין הציבור את מקורות המימון שלה. עוד עולה מחוות הדעת כי חברי הוועד, ועדת הביקורת והאסיפה הכללית של העמותה לא מילאו את חובתם לערוך ביקורת על פעילותה הפיננסית של העמותה, ובפרט לברר מהם מקורות המימון של כספי התרומות המחולקים למוסדות.

מעבר לכך, חוות הדעת מתייחסת גם להתנהלות המוסדות וגורסת כי אלו לא נקטו אמצעי זהירות מספקים, והתעלמו מ"דגלים אדומים" שונים באשר למקור המימון של התרומות שהתקבלו. כך למשל, צוין בחוות הדעת כי רשם העמותות סירב להעניק לעמותה "אישור ניהול תקין", וזאת בשל התעקשותה שלא לחשוף את זהות התורם האנונימי שלה, באופן שהיה ראוי שיעורר את חשדם של המוסדות הנתרמים. יתרה מכך, חוות הדעת עומדת על כך שאנשי סגל והנהלה בחלק מן המוסדות כיהנו כבעלי תפקידים בעמותה, וזאת תוך כדי שהאחרונה מסתירה את מבנה המימון שלה. חוות הדעת מוסיפה ומבקרת את העדרם של נהלים לקבלת תרומות אצל המוסדות, ומציינת כי נהלים כאמור נחשבים כיום לפרוצדורות נפוצות אצל מוסדות ללא כוונת רווח המקבלים תרומות, שנועדו לבדוק את זהות התורמים ותקינות מקורות המימון של תרומות.

4.ביום 27.12.2023, הגישו המבקשים בקשה להוצאת חוות הדעת מתיק בית המשפט (להלן: הבקשה). בבסיס הבקשה עמדה הטענה כי חוות הדעת אינה משקפת מומחיות מקצועית שנועדה לסייע בבירור מחלוקת עובדתית, אלא שהיא מבוססת על הרקע המשפטי של ד"ר גרינברגר, ושעניינה בניתוח משפטי של הסוגיה, תיאור הדין הנוהג ויישומו על עובדות המקרה. על כן, כך נטען, אין לקבלה כראיה בתיק בית המשפט. ביום 31.12.2023 ביקשו המשיבים 2, 4 ו-18 להצטרף לבקשת המבקשים להוצאת חוות הדעת מתיק בית המשפט, וביום 1.1.2024 הגישו אף המשיבים 8-6 בקשת הצטרפות דומה.

המשיב מצדו טען כי היה מקום להגיש את חוות הדעת וכי יש להתיר את קבלתה. זאת, מאחר שלטענתו חוות הדעת היא מקצועית ולא משפטית, וכוללת מסקנות המבוססות על הניסיון המקצועי, המומחיות והידע של ד"ר גרינברגר באשר לפרקטיקה המקובלת בהתנהלות מוסדות ללא כוונת רווח.

5.בהחלטה מיום 16.1.2024 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, וקבע כי אין מקום להוציא את חוות הדעת מתיק בית המשפט. החלטה זו נשענה על שני אדנים מרכזיים. ראשית, נקבע כי חלק ניכר מהטענות שבחוות הדעת נסבות על ניתוח ההתנהלות המקובלת בקרב מוסדות ללא כוונת רווח, ויש מקום שעמדה מקצועית זו תשמע. נפסק כי נקודת המבט המקצועית שמספקת חוות הדעת רלוונטית לצורך בירור המחלוקת בין הצדדים, ובפרט היא עשויה לסייע בבחינת תום ליבם של המוסדות בקבלת התרומות. זאת, חרף העובדה שחלק מהטענות שעולות מחוות הדעת הן בעלות אופי משפטי. שנית, בית המשפט המחוזי קבע כי היות שהמוסדות הנתבעים והעדים מטעמם בקיאים מטבע הדברים בתחום העמותות וכספי התרומות, מן הראוי כי גם למשיב תהא אפשרות מעשית להעמיד תמונה הנוגעת לפרקטיקה הנוהגת בעולם העמותות ותומכת בטענותיו ובגרסתו.

מעבר לכך, בית משפט קמא הדגיש כי אין להתייחס לניתוח הראיות והמסמכים שבחוות הדעת כמשקף מומחיות, וכי טענות הצדדים לגבי משקלו של הניתוח הראייתי שמורות להם.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

בקשת רשות הערעור

6.במסגרת בקשת רשות הערעור שבו וטענו המבקשים כי חוות הדעת מהווה עמדה משפטית, המבוססת על ניתוח מסמכים ומקורות משפטיים, פרשנות הדין ויישומו על ענייננו. ככזו, הגשתה מנוגדת לכלל הדיוני שלפיו אין לאפשר הגשת עמדה מטעם מומחה שעניינה בפרשנות הדין ויישומו. לשיטתם, חוות הדעת עוסקת לכל אורכה בשאלות משפטיות המצויות בליבת שיקול דעתו של בית המשפט, והיא כלל לא מתייחסת לפרקטיקה הנוהגת בענף העמותות. כך, חוות הדעת מנתחת מסמכים וראיות; קובעת ממצאים עובדתיים על סמך מידע שהתקבל מהמשיב בלבד, מתוך ניסיון לקבוע "עובדות בשטח"; מציגה וסוקרת את הדין החל על העניין; ומבקשת ליתן מענה לשאלות המשפטיות שעומדות על הפרק בתיק. יתרה מכך, מרבית ההוראות עליהן מתבססת חוות הדעת הן כאלה שנכנסו לתוקף שנים לאחר סיום כהונתו של ד"ר גרינברגר כרשם העמותות ולכן ממילא אין לו את היכולת להעיד על הנוהג והפרקטיקה המקובלת בעניין זה. עוד הוסיפו המבקשים וטענו כי אף לו הייתה חוות הדעת מתייחסת לפרקטיקה המקובלת באשר ליישום הדין על דיני העמותות – מדובר במומחיות לדין הישראלי, שאינה מומחיות המאפשרת הגשת חוות דעת.

עוד לטענת המבקשים, אין מקום במקרה דנן לאפשר קבלה של חוות הדעת כראיה על מנת לצמצם "חוסר שוויון ראייתי", כפי שקבע בית המשפט המחוזי. זאת מאחר שלעמדתם חוות הדעת היא ראיה בלתי קבילה, ואין לאפשר את הגשתה על מנת לצמצם פערים ראייתיים בין הצדדים.

דיון והכרעה

7.לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, ובנספחים שצורפו לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת אף בלא צורך בקבלת תשובות המשיבים.

כידוע, הלכה היא כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב לנהל את ההליך באופן שהיא סבורה שיהיה מיטבי, ובתוך כך לקבל החלטות ביניים בעלות אופי דיוני (רע"א 864/24 דרך נכסי החצב בע"מ נ' נוף הארץ יזום ובניו בע"מ, פסקה 5 (1.2.2024)). בהתאם, נקודת המוצא היא שערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בהחלטות שעניינן בסדרי דין, ובכלל זה בהחלטות הנוגעות למעמדה של חוות דעת מומחה, בהיותן מצויות בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית. זאת למעט במקרים חריגים בהם ההחלטה מנוגדת לדין, גורמת לעיוות דין חמור או חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות (רע"א 3844/23 לבני מהנדסים בע"מ נ' עמרניאן, פסקה 8 (21.5.2023); רע"א 2425/22 מדינת ישראל נ' פלונית, פסקה 8 (28.4.2022)). עוד נקבע כי דרך המלך לבירור טענות שעניינן בהחלטות ביניים היא במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי; וכי יש להיעתר לבקשת רשות ערעור על החלטה דיונית שהתקבלה במהלך ההליך רק במקרים בהם דחיית ההכרעה בה לשלב הערעור על פסק הדין הסופי תגרום לנזק בלתי הפיך לצדדים (רע"א 7655/23 הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל נ' קרן היסוד המגבית המאוחדת לישראל, פסקה 15 (15.11.2023)).

אינני סבורה כי המקרה שלפניי נמנה עם אותם מקרים חריגים בהם יש מקום להתערבות בהחלטה דיונית של הערכאה המבררת עוד בטרם הסתיים ההליך.

8.הבסיס המשפטי לקבלת חוות דעת מקצועית על ידי בית המשפט כראיה מצוי ברישא של סעיף 20 לפקודת הראיות [נוסח חדש], שלפיה "בית המשפט רשאי, אם אין הוא רואה חשש לעיוות דין, לקבל כראיה, בכתב, חוות דעתו של מומחה בשאלה שבמדע, שבמחקר, שבאמנות או שבידיעה מקצועית [...]". הוראה זו מתווה את המסגרת הדיונית בה בעלי הדין רשאים להביא בפני בית המשפט חוות דעת מטעם מומחה על מנת לתמוך בגרסתם. זאת בנושאים לגביהם נדרשים מיומנות, ידע או ניסיון ייחודיים לצורך הכרעה בשאלות המקצועיות הנתונות במחלוקת. כעולה מלשון הסעיף, המחוקק הקנה שיקול דעת לבית המשפט אם לקבל כראיה חוות דעת מומחה. כפי שטענו המבקשים, הכלל הוא כי פרשנות החוק ויישומו הן מלאכות המצויות בתחום מומחיותו של בית המשפט (יעקב קדמי על הראיות חלק שני, עמ' 948 (2009); דנג"ץ 5120/18 נשים קוראות ללדת למען חופש בחירה בלידה נ' מדינת ישראל, פסקה 56 לחוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז (21.7.2021); סעיף 57ב לפקודת הראיות). משכך, מקום שבו בעל דין הגיש חוות דעת מומחה שעוסקת רק במשמעותו של הדין, בפרשנותו או ביישומו – להבדיל מהיבטים מקצועיים או עובדתיים של שאלה הנתונה במחלוקת – אין להתיר את השימוש בחוות הדעת (יניב ואקי דיני ראיות כרך ב', עמ' 846 (2020); וכן ראו, למשל: רע"א 938/07 שטיין נ' רג'ואן (26.2.2007)).

כאמור, במקרה דנן דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, וקבע כי חוות הדעת משקפת ידיעה מקצועית בכל הנוגע "להתנהלות המקובלת בתחום התרומות והעמותות", שעשויה לסייע בליבון המחלוקת באשר לתום ליבם של המוסדות הנתבעים. המשמעות המעשית של החלטת בית משפט קמא היא שחוות הדעת תישאר חלק מתיק בית המשפט ולא תוצא ממנו. יחד עם זאת, החלטה זו אינה מבטאת נכונות של בית המשפט להתבסס על כלל האמור בחוות הדעת או לקבל אותה על כל תוכנה כפי שהיא. בית המשפט לא קבע מסמרות בדבר הרלוונטיות של חוות הדעת אלא רק ציין כי היא "יכולה להיות רלוונטיות" והוא אף הבהיר כי "כמובן שהניתוח של הראיות ושל המסמכים שמור לבית המשפט, ובעניין זה אין לקבל את הניתוח שבחוות הדעת כמשקף מומחיות". משמעות הדברים היא כי בית המשפט המחוזי הכיר בכך שלמצער חלק מהממצאים שבחוות הדעת הם בעלי אופי משפטי, וקבע כי לממצאים אלה לא יינתן משקל. מובן כי גם ביחס למשקלן של המסקנות האחרות בחוות הדעת (שבית המשפט המחוזי היה סבור כי אינן מבוססות על ממצאים משפטיים), בית המשפט המחוזי יקבע את עמדתו הסופית בתום הדיון, לאחר שמיעת מכלול העדויות, החקירות הנגדיות וסיכומי הצדדים.

משאלה הם פני הדברים, יש להמתין לפסק הדין הסופי בו ינתח בית המשפט את חוות הדעת בכללותה, יקבע אילו חלקים ממנה – אם בכלל – יכולים להיות חלק מחומר הראיות ומה צריך להיות משקלם, ויסיק את המסקנות מהמכלול כדי לגבש את עמדתו. זאת לאחר שבית המשפט ישמע את כל העדים והטענות, כך שההכרעה תתקבל על ידיו כשניצבת בפניו התמונה המשפטית והעובדתית המלאה. אינני סבורה כי המבקשים הצביעו על עיוות דין חמור או נזק בלתי הפיך שיגרמו להם כתוצאה מהחלטה זו, באופן המצדיק את התערבותו של בית משפט זה בשלב הנוכחי.

9.בהקשר זה יודגש כי אף אם חלקים מסוימים בחוות הדעת שהתקבלה הם כאלה ה"גולשים" למרחב המומחיות של בית המשפט, אין פירוש הדבר שבית המשפט ממיר את שיקול דעתו העצמאי במסקנותיה המשפטיות והעובדתיות של חוות הדעת. אכן, חוות הדעת כוללת גם דיונים בסוגיות משפטיות שונות וקביעות עובדתיות. כאמור אף בית משפט קמא ציין זאת בהחלטתו, היינו הוא היה מודע לנושא זה ולהשלכתו על קבילותן ומשקלן של מסקנות אלה בחוות הדעת. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע – ואינני סבורה שיש להתערב בקביעה זו – כי חלקים אחרים בחוות הדעת נוגעים למסקנות מקצועיות שיש בהן כדי להועיל בבירור המחלוקת. אין מקום שערכאת הערעור תבחן – כבר בשלב זה – האם אלה הם פני הדברים. כאמור – בית המשפט המחוזי יעשה זאת במסגרת פסק דינו; וחזקה עליו שיידע "לבור את הבר מן התבן" – ולהסתייע בהיבטים המקצועיים של חוות הדעת, מבלי להכפיף את שיקול דעתו למסקנות המשפטיות ולקביעות העובדתיות שבה.

כפי שהבהרתי לעיל, אם יסברו המבקשים בעתיד כי בית המשפט ביסס את מסקנותיו על קביעות משפטיות או עובדתיות המופיעות בחוות הדעת, והכריע על בסיסן ללא הפעלת שיקול דעתו העצמאי, דרכם לבית המשפט פתוחה והם יוכלו להעלות טענות בנדון במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי. החלטת בית המשפט המחוזי אינה חותמת את שאלת הקבילות והמשקל של פרק זה או אחר בחוות הדעת, וטענות המבקשים בעניין זה שמורות להם להמשך (ראו, בעניין דומה: רע"א 5071/23 דיסקין נ' טיטאן בניה בע"מ, פסקאות 18-16 (6.8.2023)).

10.מכל האמור עולה כי המבקשים לא הצביעו על עיוות דין חמור או נזק בלתי הפיך בניהול ההליך רק משום שחוות הדעת לא הוצאה מתיק בית המשפט; ובהינתן שיקול הדעת הרחב המוקנה לערכאה הדיונית בהחלטות כגון דא, אין מדובר במקרה החריג המצדיק התערבות בהחלטת ביניים.

11.אשר על כן, אין בנסיבות המקרה הצדקה למתן רשות ערעור, והבקשה נדחית בזאת.

משלא נתבקשו תשובות, לא ייעשה צו להוצאות.