רע"א 1415/22 פלוני נ. מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל

1.

בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 27.1.2022 (רע"א 15940-01-22, השופטת ע' גולומב ). בית המשפט המחוזי דחה בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטתו של בית משפט השלום בנצרת מיום 4.1.2022 (ת" א 59053-11-21, השופט הבכיר י' סוהיל ).

2.

בבסיס ההליך דנן ניצבת בקשה לביטול פסק דין שניתן נגד המבקשים בהליך קודם (ת"א 51083-12-14, סגנית הנשיא נ' דלה מוסא ) (להלן: ההליך הקודם ). ההליך הקודם נסב על תביעה שהגישה המדינה, היא המשיבה שבפני, ביחס לשטח מקרקעין בן יותר מ-3.5 דונם המצוי על שפת הכנרת (להלן: המקרקעין ) – נגד המבקש 1 (להלן: המבקש ) וחברה בבעלותו, המבקשת 2, אשר מפעילה עסק לסירות ואופנועי ים (להלן: העסק ). לטענת המדינה, המבקשים פלשו לשטח ללא רשות. התביעה בהליך הקודם הוגשה עוד בשנת 2014 והתבקשו בה סעדים של פינוי וסילוק יד, וכן דמי שימוש ראויים בסך 1,344,000 שקלים (להלן: דמי השימוש ). בעיקרו של דבר, בית משפט השלום קבע כי המבקשים מחזיקים במקרקעין שלא כדין, ודחה את טענותיהם כי קיבלו מהמדינה רשות בלתי הדירה לעשות שימוש במקום. על כן, בית משפט השלום קיבל את התביעה – נעתר לסעדים שביקשה המדינה וכן פסק לטובתה הוצאות משפט.

3.

המבקשים הגישו על כך ערעור לבית המשפט המחוזי וזה נדחה ביום

18.3.2021 (ע"א 54790-06-20, סגן הנשיא א' קולה ). בתמצית, בית המשפט המחוזי דחה את כלל טענותיהם של המבקשים, לרבות טענות לפיהן המבקש קיבל היתר להחזיק במקרקעין על רקע קשר שקיים בעבר עם שירות הביטחון הכללי (להלן: השב"כ ). בהמשך, בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים על ההחלטה האמורה לבית משפט זה נדחתה אף היא ביום 21.7.2021 (רע"א 2724/21, השופט ע' פוגלמן ).

4.

מקורה של הבקשה שבפני בתביעה שהגישו המבקשים לבית משפט השלום וכוונה לביטולו של פסק הדין בהליך הקודם. בעיקרו של דבר, המבקשים טוענים כי המשיבה הטעתה את הערכאות השונות ביחס למעמדם במקרקעין. בין היתר, הם שבים וטוענים כי המבקש הופעל בעבר על-ידי השב"כ, והחל להחזיק במקרקעין בידיעת המדינה ובהסכמתה. בהקשר זה, טענו המבקשים כי יש בידיהם ראיה חדשה והיא שמו של איש השב"כ שהפעיל את המבקש בעבר. לשיטת המבקשים, לאורך השנים המבקש לא זכר את שמו המלא של אותו סוכן. בצדה של התביעה, הגישו המבקשים בקשה לצו מניעה זמני שמטרתו למנוע מהמדינה לנקוט צעדים נגדם.

5.

בית משפט השלום דחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני. בעשותו כן, בית משפט השלום קבע כי המבקשים לא הוכיחו שפעלו בשקידה סבירה להבאת הראיה החדשה במסגרת ההליך הקודם. יתר על כן, בית משפט השלום קבע כי המבקשים אף לא הראו שיש בראיה כדי לשנות את ההכרעה בהליך הקודם מיסודה, כך שסיכויי התביעה להתקבל קלושים ביותר עד אפסיים. עם זאת, בית משפט השלום הורה על עיכוב ביצוע החלטתו, וזאת כדי לתת למבקשים שהות להגיש בקשת רשות ערעור על כך.

6.

המבקשים אכן הגישו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום, ואף זו נדחתה. בעיקרו של דבר, בית המשפט המחוזי קבע כי הבקשה אינה עומדת באמת המידה המצמצמת של התערבות ערכאת הערעור בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לסעדים זמניים. בית המשפט המחוזי הוסיף כי אף לגוף הדברים לא נפלה כל שגגה בהחלטתו של בית משפט השלום, בקבעו כי טענות המבקשים אינן עומדות בתנאים הנדרשים לביטול פסק-דין, אף לא ברף לכאורי. לבסוף, בית המשפט המחוזי קבע כי גם שיקולי מאזן הנוחות אינם נוטים לכיוון המבקשים, בהדגישו כי עסקינן במקרקעין המשמשים את המבקשים לצורך כלכלי, ומשכך לא צפוי להיגרם להם נזק בלתי הפיך שאינו בר פיצוי כספי.

7.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, שבצדה הוגשה אף בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בה. בעיקרו של דבר, המבקשים טוענים כי הערכאות הקודמות שגו בדחותן את הבקשה לעכב את פינוי המקרקעין עד למתן פסק-דין סופי בתביעה שהוגשה לבית משפט השלום. בין היתר, נטען כי לא ניתן משקל מספק לטענה כי גורמי השב"כ הם שעודדו את המבקש להקים עסק במקרקעין, כמו גם לטענות שונות שהועלו ביחס להתנהלות המדינה בהליך הקודם. כמו כן, נטען כי היה מקום להתחשב בנזקים שעלולים להיגרם למבקשים אם יאלצו לפנות את המקרקעין.

8.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אף מבלי להידרש לתשובת המשיבה. כידוע, כלל הוא שערכאת הערעור לא תיטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בנוגע למתן סעד זמני אלא במקרים חריגים (ראו למשל: רע"א 5536/20 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' איטח , פסקה 9 (17.8.2020)). זאת ועוד, אמת המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" על החלטות שעניינן סעד זמני היא אף מצומצמת במיוחד (ראו למשל: רע"א 3741/17 מרום נ' חוף לבנון בע"מ , פסקה 10 (14.6.2017); רע"א 8145/21 עיזבון המנוח אסעד אבו חאטום ז"ל נ' עיזבון המנוח גאלב אבו חאטום ז"ל , פסקה 10 (16.12.2021)). במקרה דנן, לא מצאתי כי מתקיימת אמת מידה מחמירה זו. כמו כן, אף מבלי להידרש לסיכויי התביעה שהגישו המבקשים לגופה, לא עלה בידיהם להצביע על נזק בלתי הפיך שעלול להיגרם להם כתוצאה מהפינוי, שכן מדובר במקרקעין המשמשים כאמור לצורך עסקי. בנסיבות אלו, ממילא – ומבלי לנקוט כל עמדה – אף אם ייגרם למבקשים נזק, הרי שיהיה מדובר בנזק כספי ובר פיצוי (ראו: רע"א 4508/19 חכימי נ' עיריית בני ברק , פסקה 5 (7.7.2019); רע"א 6957/21 שלומי נכסים ויזום פרוייקטים (2015) בע"מ נ' נמרודי נגריית אור יהודה , פסקה 7 (21.10.2021)) .

9.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. ממילא, נדחית גם הבקשה לסעד זמני. משלא התבקשה תגובה, ובמידת מה לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות. 5