רע"א 2677-24 רע"א 2677-24

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת העמיתה שושנה אלמגור) בת"צ 18499-04-21 שניתנה ביום 1.2.2024, במסגרתה אושרה בקשת המשיב לנהל תובענה ייצוגית נגד המבקשת.

1.ביום 8.4.2021 הגיש המשיב, מר שי אבוהב, בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד המבקשת, גוליבר תיירות בע"מ (להלן: התובע המייצג ו-גוליבר, בהתאמה), וזאת לפי פרט 1 בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006: "תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו" (להלן: בקשת האישור). במוקד בקשת האישור עומדת טענת התובע המייצג כי גוליבר פעלה שלא כדין כאשר ניכתה, כדמי טיפול, חלק מההחזר הכספי ללקוחות שרכשו באמצעותה כרטיסי טיסה וטיסותיהם בוטלו. ברקע ההליך עומדת הפגיעה שהסבה מגפת הקורונה לענף התעופה, ותיקוני חקיקה שנעשו בעקבותיה.

2.על פי המפורט בבקשת האישור, התובע המייצג רכש ביום 10.1.2021 מספר כרטיסי טיסה עבורו ועבור בני משפחתו באמצעות אתר האינטרנט של גוליבר. חמישה ימים לפני הטיסה נשלח אליו מסרון מטעמה של גוליבר לפיו חברת התעופה ביטלה את הטיסה וגוליבר מטפלת בקבלת החזר כספי ממנה. ביום 10.3.2021 הוחזר לתובע המייצג הסכום ששילם עבור כרטיסי הטיסה, מלבד סכום שנוכה בגובה 484 ש"ח (50 דולר לנוסע). התובע פנה לגוליבר על מנת לברר מדוע נוכה הסכום האמור, וזו השיבה כי החוק מאפשר לה לגבות דמי טיפול בנסיבות אלה, וכי כך נעשה.

3.בבקשת האישור טען התובע המייצג כי התנהלותה של גוליבר מנוגדת לדין, וזאת, בעיקרו של דבר, בהתבסס על שני מקורות: האחד, החוזה האחיד שנכרת בין גוליבר ובין לקוחותיה (להלן: החוזה); השני, הוראות חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), התשע"ב-2012 (להלן: חוק שירותי תעופה או החוק). בטיעוניו ביחס לחוק התמקד התובע המייצג בסעיף 15, הקובע כי נוסע רשאי לבקש מנותן שירותי סוכנות נסיעות ממנו רכש כרטיס טיסה (להלן: סוכנויות נסיעות), לסייע לו בקבלת פיצוי כספי או השבת תמורה בנסיבות המזכות אותו בכך, וכי על סוכנות הנסיעות מוטל לפנות בעניין למפעיל הטיסה או למארגנה (גורמים אלו יכונו יחד, לשם הנוחות: חברות התעופה). יוער, בהקשר זה, כי החל משנת 2020 בוצעו תיקונים שונים בחוק, אשר קבעו הסדרים זמניים לתקופת מגפת הקורונה. באחד מהתיקונים האלה תוקן ההסדר הקבוע בסעיף 15 (סעיף 1 לחוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה) (נגיף הקורונה החדש – הוראת שעה – תיקון) (תיקון מס' 2), התשפ"א-2020. להלן: תיקון סעיף 15 או התיקון). במסגרת התיקון צורפה לסעיף 15 פסקה נוספת שזו לשונה:

(ב) נותן שירותי סוכנות נסיעות שקיבל ממפעיל טיסה או ממארגן תשלום בעד הטבה שנוסע זכאי לה (בסעיף קטן זה – תשלום), יעביר לנוסע את התשלום בתוך 15 ימי עסקים ממועד קבלתו, ואם קיבל את התשלום לפני יום כ"ט בכסלו התשפ"א (15 בדצמבר 2020) – יעביר אותו לנוסע בתוך 15 ימי עסקים מהמועד האמור; נותן שירותי סוכנות הנסיעות רשאי להפחית מהתשלום סכום עבור שירותיו שהוסכם עליו עם הנוסע במועד רכישת כרטיס הטיסה. (ההדגשה נוספה)

התובע המייצג טען כי סעיף 15 לחוק קובע כי על גוליבר, בהיותה סוכנות הנסיעות, חלה חובה להעביר אליו את מלוא ההשבה שקיבלה מחברת התעופה. לדבריו, היא אינה רשאית לנכות כל סכום מהשבה זו, כיוון שהחוזה אינו מתיר לגוליבר לגבות דמי טיפול על פניותיה לחברת התעופה ביחס להחזרת התשלומים ששילם הנוסע. התובע המייצג הוסיף כי החוזה מתיר לגוליבר לנכות דמי טיפול רק במקרים בהם בוטלה העסקה על ידי הנוסע, ולא במקרים בהם גוליבר או ספק השירות ביטלו את העסקה.

4.לשיטת התובע המייצג, התנהלותה של גוליבר מנוגדת לחוזה בין הצדדים ועולה כדי עשיית עושר ולא במשפט. בנוסף, נטען כי היא מהווה הפרת חובה חקוקה של הוראות חוק שירותי תעופה, לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968, שכן גוליבר דורשת תשלום על פעולה שהיא מחויבת לבצע על פי דין – פנייה לחברות התעופה לצורך סיוע בהשבת התמורה לנוסע שטיסתו בוטלה, בהתאם לסעיף 15 לחוק. התובע המייצג ביקש מבית המשפט קמא לכלול בקבוצה המיוצגת את כלל לקוחות גוליבר ששילמו לגוליבר דמי טיפול בגין השבה כספית עבור טיסות שבוטלו בידי חברות התעופה (להלן: הקבוצה המיוצגת). הסעד שהתבקש הוא השבת דמי הטיפול לחברי הקבוצה המיוצגת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כאשר התובע המייצג מעריך את היקף הנזק שנגרם לקבוצה המיוצגת בסכום של 3,290,000 ש"ח.

5.ביום 18.10.2021 הגישה גוליבר את תשובתה לבקשת האישור, ובה טענה כי יש לדחותה, שכן לא קיים סיכוי סביר כי טענות התובע המייצג תתקבלנה. ראשית, נטען כי עד למגפת הקורונה רק במקרים מעטים היו חברות התעופה מבטלות טיסות בעצמן, וכי התיקון נועד להתמודד עם המצב חסר-התקדים שיצרה המגפה, אשר בעקבותיה בוצעו ביטולים רבים כאלה. לדברי גוליבר, התיקון נועד להבהיר כי סוכנות נסיעות רשאית לנכות דמי טיפול עליהם סוכם בחוזה בינה ובין הנוסע, גם במקרים של ביטול מצד חברת התעופה. פרשנות אחרת, כך נטען, תרוקן את התיקון מכל משמעות. שנית, גוליבר גרסה כי החוזה מתיר לה לגבות דמי טיפול במצב בו הטיסה בוטלה בידי חברת התעופה. משכך היא סברה כי לא עומדת לתובע המייצג עילת תביעה אישית, וכי לא מתקיים התנאי שעניינו סיכוי סביר להכרעה לטובת הקבוצה המיוצגת בעילות החוזיות. בעניין זה הפנתה גוליבר לסעיף 20 בחוזה, הקובע כי "בכל ביטול שאינו עומד בחוק הגנת הצרכן, בכפוף לאמור לעיל, יחולו על ביטול הזמנה דמי טיפול ודמי ביטול כנקוב בפרטי ההזמנה". לפי הסעיף, גוליבר תגבה בעצמה דמי טיפול על סך 85 דולרים "בהזמנות למוצרי חו"ל". גוליבר סבורה כי סעיף 20 חל על עניינה של הקבוצה המיוצגת, שכן ביטול בידי חברת התעופה הוא ביטול שלא נעשה בהתאם לסעיפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן), והוא תואם, לפיכך, את ההגדרה "ביטול שאינו עומד בחוק הגנת הצרכן". לבסוף עמדה גוליבר על ההצדקה העניינית לגביית דמי הטיפול – הפחתה ניכרת בהכנסותיה בתקופת הקורונה, בד בבד עם עומסי העבודה שנוצרו בשל ביטולי הטיסות הרבים, וטענה כי גם התנאים האחרים לקבלתה של בקשת האישור אינם מתקיימים.

6.בתגובת התובע המייצג לתשובת גוליבר הוא דחה את פרשנותה לחוזה. לדבריו סעיף 20 לחוזה מתייחס רק לביטולים שנעשו בידי הנוסע, בהתחשב במיקומו של הסעיף בחוזה – בסמוך לסעיפים קודמים העוסקים בביטול על ידי הלקוח, ובהתחשב בכך שפרשנותה של גוליבר מאפשרת לספקי השירות לבטל את העסקה, ולגוליבר לגבות בגינה תשלומים נוספים.

7.הצדדים בהליך הסכימו לוותר על ניהול חקירות, נוכח אופייה המשפטי של המחלוקת. בהמשך הם פנו להליך פישור, אך זה נכשל, ולבסוף, ביום 1.2.2024, הכריע בית המשפט המחוזי בבקשת האישור ופסק כי יש לקבלה (להלן: החלטת האישור).

במסגרת החלטת האישור מצא בית המשפט קמא כי עיקר המחלוקת בהליך נוגעת לפרשנותו של סעיף 20 לחוזה, ובפרט לשאלה האם הוא חל במקרה בו ביטול הטיסה נעשה בידי חברת התעופה. בית המשפט קמא ציין כי שני הסעיפים הקודמים לו בחוזה עוסקים בביטולים שנעשים על ידי הלקוח (סעיף 18 לחוזה מפרט באופן מפורש את הזכויות שחוק הגנת הצרכן מקנה ללקוח בעת הודעה על ביטול עסקה. סעיף 19 לחוזה מפרט את הדרכים למתן הודעה על ביטול עסקה לגוליבר). לאחריהם, סעיף 20 לחוזה פותח במילים: "בכל ביטול שאינו עומד בחוק הגנת הצרכן, בכפוף לאמור לעיל, יחולו על ביטול הזמנה דמי טיפול ודמי ביטול [...]". בית המשפט קמא מצא כי הביטוי "בכפוף לאמור לעיל" מתייחס לסעיפים 19-18, שעניינם בביטול על ידי הצרכן. יתרה מזאת, בית המשפט סבר כי פרשנות גוליבר לסעיף מנוגדת "לשכל הישר ולכל היגיון כלכלי-מסחרי", שכן היא מתירה לגוליבר לגבות דמי טיפול בעקבות ביטול העסקה מצידו של כל גורם, וזאת אף אם גוליבר עצמה הביאה לביטול (פסקה ט' להחלטת האישור). לבסוף צוין כי יש להתחשב בכך שמדובר בחוזה אחיד וכי, ככל שקיים ספק בדבר פרשנותו, יש לפרשו לחובת הצד שניסח אותו.

8.בהמשך לאמור התייחס בית המשפט קמא לתיקון סעיף 15 לחוק שירותי תעופה, ולהשלכותיו על המקרה שלפנינו. כזכור, גוליבר טענה כי תכלית התיקון היא סיוע לסוכנויות נסיעות שנקלעו לקשיים כלכליים עקב מגפת הקורונה. בניגוד לעמדה זו, מצא בית המשפט קמא כי התיקון נועד, בעיקרו של דבר, להבטיח כי ציבור הצרכנים יזכה להשבת התמורה ששולמה בעד כרטיסי טיסה מבוטלים. בית המשפט קמא ציין כי התובע המייצג רכש את כרטיסי הטיסה עליהם מתבססת עילתו האישית כחודש אחרי שהתיקון נכנס לתוקפו, וכי בזמן זה הייתה גוליבר יכולה לשנות את תנאי החוזה, באופן המבטא בבהירות את עמדתה – אך היא לא עשתה זאת.

9.לנוכח כל זאת נקבע כי התנהלותה של גוליבר היוותה הפרה, לכאורה, של החוזה עם חברי הקבוצה המיוצגת. בנוסף, נמצא כי הדבר מקים לכאורה עילת תביעה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 ועילה של קיום חוזה שלא בתום לב, בהתאם לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, שכן גוליבר השתמשה בסעיף 20 לחוזה לצורך הגשמת תכלית שונה מהתכליות שלשמן הוא נועד. עם זאת, בית המשפט קמא דחה את העילה שעניינה הפרת חובה חקוקה ביחס לחובות בחוק שירותי תעופה. בעניין זה הוסבר כי גוליבר קיימה את מחויבותה לפי סעיף 15 לחוק – לפנות לחברת התעופה בכדי לסייע לנוסעים לקבל החזר כספי, ולהעביר את התמורה שהשיבה חברת התעופה לנוסעים (מלבד הסכום אותו ניכתה). בהתאם, לאחר שמצא כי יתר התנאים לאישור התובענה כייצוגית מתקיימים, קיבל בית המשפט קמא את בקשת האישור ביחס לעילות שפורטו לעיל, ופסק לחובת גוליבר הוצאות בסך 80,000 ש"ח.

בקשת רשות הערעור

10.ביום 31.3.2024 הוגשה בקשת רשות הערעור דנן. ראשית טוענת גוליבר כי המשך ניהול ההליך הייצוגי צפוי, בוודאות גבוהה, לגרום לה לפרסום שלילי מזיק, ולהביא להשלכות משפטיות משמעותיות עליה ועל סוכנויות נסיעות נוספות. גוליבר מוסיפה כי בקשת רשות הערעור ממוקדת בשאלה שהיא בעיקרה משפטית – פרשנות חוק שירותי תעופה. לדבריה, ראוי להכריע בסוגיה זו עוד בשלב האישור, באופן אשר ייעל את ההליך וימנע צורך להכריע בשאלות אחרות המתעוררות בו.

11.עיקר טענותיה של גוליבר נוגעות לפרשנות תיקון סעיף 15 לחוק שירותי תעופה. תחילה נטען כי הימנעות בית המשפט קמא מדיון מעמיק בתיקון היא טעם מספיק לביטול החלטת האישור. גוליבר מוסיפה כי בית המשפט התמקד בפרשנות החוזה, חרף העובדה שהמחלוקת המשפטית המרכזית בין הצדדים נגעה לתיקון סעיף 15 לחוק שירותי תעופה. לגופו של עניין סבורה גוליבר כי הפרשנות הראויה לתיקון היא כזו שלפיה סעיף 15(ב) לחוק מתיר לסוכנויות נסיעות לחייב את הלקוח בדמי טיפול ככל שהייתה בין הצדדים הסכמה בנוגע לגובה סכום דמי הטיפול, גם אם לא הייתה הסכמה ביחס לעילות לגביית דמי הטיפול. בפרט, לגישתה סעיף 15(ב) לחוק נועד לאפשר לסוכנויות נסיעות לחייב נוסעים בדמי טיפול, במקרה בו חברת התעופה ביטלה עסקה, גם אם האפשרות של ביטול בידי חברת התעופה לא צוינה במפורש בחוזה בין סוכנות הנסיעות לנוסע. גוליבר טוענת כי פרשנות בית המשפט קמא לתיקון הופכת אותו לאות מתה, שכן במקרים בהם קיים חוזה מפורש בין סוכנות הנסיעות ללקוח המתיר לה לנכות דמי טיפול בגין ביטול מצד חברת התעופה, ממילא אין צורך בתיקון סעיף 15 לחוק.

פרשנות זו, טוענת גוליבר, מעוגנת בלשון התיקון שהרי הוא מתיר לסוכנות הנסיעות להפחית "סכום עבור שירותי[ה] שהוסכם עליו עם הנוסע" – סכום, ולא סיבה לגביית דמי הטיפול. כן נטען כי תכלית הסדר הוראת השעה בדבר תיקון סעיף 15 תומכת בפרשנות זו. תכלית זו, לדברי גוליבר, אינה רק להיטיב עם הצרכנים אלא לאזן בין שני צרכים שונים: סיוע לסוכנויות הנסיעות שנקלעו למצוקה תקציבית בשל המגבלות על ענף התיירות בתקופת מגפת הקורונה, וסיוע לנוסעים לקבל במהירות וביעילות את התשלום שהעבירו לחברות התעופה בגינן.

12.גוליבר מוסיפה כי קביעותיו של בית המשפט ביחס לפרשנות החוזה סותרות את המסקנה אליה הגיע ביחס לפרשנות תיקון סעיף 15. מחד גיסא בית המשפט מצא כי התיקון התיר ניכוי דמי טיפול כאשר החוזה בין סוכנות הנסיעות לבין הלקוח התייחס במפורש לניכוייָם במקרים של ביטול ביוזמת חברת התעופה. מאידך גיסא קבע בית המשפט כי הוראה בחוזה המאפשרת לסוכנות הנסיעות לנכות את דמי הטיפול כאשר ספק השירות ביטל את העסקה היא נעדרת היגיון. גוליבר סבורה כי גם אם תתקבל פרשנות בית המשפט קמא לתיקון יש לדחות את בקשת האישור. לדבריה, בסעיף 20 לחוזה חולקו כל מקרי הביטול האפשריים לשתי קבוצות – ביטולים לפי חוק הגנת הצרכן, ויתר מקרי הביטול– כך שסעיף 20 לחוזה חל על כלל המקרים בקבוצה השנייה. במקרה כזה קיימת הסכמה חוזית בנוגע לביטולים ביוזמת חברות התעופה, שאינם בהתאם לחוק הגנת הצרכן. הסכמה זו, לפי פרשנות בית המשפט לתיקון, מאפשרת לנכות את דמי הטיפול.

דיון והכרעה

13.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת התובע המייצג.

14.כידוע, בבקשות רשות ערעור על החלטות המאשרות בקשה לאישור תובענה כייצוגית על בית המשפט לערוך איזון בין שיקולים שונים, בהתאם לנסיבות המקרה שבפניו. במסגרת זו ישנם שלושה שיקולים עיקריים שעל בית המשפט לשקול: ראשית, ככל שההשלכות של קבלת התובענה על הנתבע הן משמעותיות יותר, ייטה בית המשפט לתת רשות ערעור בנדון (להלן: השיקול הראשון). שנית, יש לבחון את משקלן ומורכבותן של השאלות המשפטיות והעובדתיות המתעוררות בבקשת רשות הערעור אל מול השאלות שעתידות להתברר במסגרת הדיון בתובענה הייצוגית. ככל שדיון בשאלות המתעוררות עתה עשוי לייתר דיון בשאלות מורכבות יותר שתתעוררנה בהמשך, יהווה הדבר שיקול לטובת מתן רשות ערעור (להלן: השיקול השני). לבסוף, במקרים בהם סיכויי הערעור להתקבל הם גבוהים במיוחד, יתמוך הדבר במתן רשות ערעור (להלן: השיקול השלישי) (לעניין שיקולים אלו ראו: רע"א 8761/09 סלקום ישראל בע"מ נ' פתאל, פסקה 5 (6.5.2010) (להלן: עניין סלקום); רע"א 9171/10 חברת בזק בינלאומי בע"מ נ' Myrna Mandap, פסקה 5 (19.9.2012); רע"א 4193/22 מעדני מניה רשתות מסחר 2000 בע"מ נ' גנקין, פסקה 9 (14.8.2022)).

15.לא מצאתי כי טענות גוליבר ביחס לשיקול הראשון מצדיקות מתן רשות ערעור, וזאת אף אם אניח שחששות מפני פרסום שלילי או מפני השלכות רוחב על נתבעים אחרים יכולות להצדיק במקרים מתאימים מתן רשות ערעור. הטענה נטענה בעלמא, מבלי להבהיר מדוע לחששות כלליים אלו משקל מיוחד בעניינה של גוליבר (ראו והשוו: רע"א 7930/12 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' קידישמן, פסקה 3 (3.2.2013); רע"א 2411/24 צ'מפיון מוטורס בע"מ נ' דג'ונס, פסקה 10 (10.4.2024) (להלן: עניין צ'מפיון מוטורס)). בנוסף, ספק אם לשאלות הפרשניות המתעוררות בהליך דנן – זו הנוגעת לסעיף 15 לחוק, ולא כל שכן, אלה המתייחסות לפרשנות החוזה – השלכות רוחב, החורגת משמעותית מההליך הנוכחי. כך, משהמבקשת לא הציגה, ואנו לא איתרנו, הליכים ייצוגיים אחרים, שהינם תלויים ועומדים, ואשר שאלות דומות של פרשנות עומדות ביסודם. דברים ברוח זו אמורים גם ביחס לטענות הנוגעות לשיקול השני. דומה כי הטענות העיקריות שמועלות בבקשת רשות הערעור – טענות לגופן של ההכרעות הלכאוריות ביחס לפרשנות התיקון ופרשנות החוזה – הן כאלו שתעמודנה במוקד גם במסגרת הדיון בתובענה הייצוגית עצמה. לפיכך, בין אם תתקבל בקשת רשות הערעור ובין אם לאו, טענות אלו יהוו את לב ההליך, ומשכך קבלת הבקשה לא תביא לחיסכון בזמן שיפוטי (רע"א 901/24 אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' רובין, פסקה 16 (10.4.2024); בר"מ 426/24 עיריית רחובות נ' עזר, פסקה 12 (30.4.2024); רע"א 7934/23 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' סמוחה, פסקה 12 (30.5.2024)). לבסוף, איני סבור כי יש מקום לקבל את בקשת רשות הערעור מכוחו של השיקול השלישי. בקשת רשות הערעור אינה, ולו בקירוב, אחד מאותם "מקרי קצה" בהם הקשיים שבהחלטת האישור מובהקים עד כדי כך שיש מקום לדון בהם טרם קיומו של הדיון בתובענה הייצוגית עצמה (עניין סלקום, בפסקה 5). ארחיב קמעה בעניין זה.

16.גוליבר טוענת כי יש מקום לקבל את בקשת רשות הערעור ולו מהטעם שבית המשפט קמא לא ערך דיון ממצה ביחס לפרשנות תיקון סעיף 15 לחוק שירותי תעופה, והתמקד בסוגיית פרשנות החוזה, שלא עמדה במוקד המחלוקת בין הצדדים. לא מצאתי טעם של ממש בטענה זו (השוו: רע"א 3530/21 אופטיקה הלפרין בע"מ נ' זיס, פסקה 23 (3.3.2022); עניין צ'מפיון מוטורס, בפסקה 13). בית המשפט בחן את טענתה המרכזית של גוליבר במישור פרשנות תיקון סעיף 15 לחוק, הנוגעת לתכלית המהלך החקיקתי, ומצא כי פרשנות התובע המייצג, לפיה התיקון ממוקד באינטרס הצרכני היא מסתברת יותר (פסקה י' להחלטת האישור). למותר לציין, בהקשר זה, כי אין כל פסול בכך שבית המשפט סבר כי טענה אחת שהצדדים התייחסו אליה בטיעוניהם (ביחס לפרשנות החוזה) היא משמעותית יותר מטענה אחרת שהועלתה בהליך (ביחס לפרשנות התיקון), ובשל כך נתן להן משקל שונה במסגרת החלטתו.

17.גם לגופו של עניין, הטענות שהעלתה גוליבר לעניין פרשנות תיקון סעיף 15 אינן מצדיקות את ביטולה של החלטת האישור. על פני הדברים, ובזהירות המתבקשת, מסקנתו של בית המשפט קמא נראית משכנעת בראי לשונו של התיקון ותכליתו.

מבחינה לשונית, פרשנותה של גוליבר נסמכת על הנחה מוקשה לכאורה לפיה מהצירוף "סכום [...] שהוסכם עליו" יש להסיק כי המחוקק ביקש לשנות את ההסדר החוזי בין הצדדים, תוך שהוא "עורך" את ההסכמות באשר לנסיבות בהן מותר לגבות דמי טיפול. זוהי הנחה לא פשוטה, בהינתן שאין בחוק הוראה המלמדת על כוונת המחוקק לשנות מתוכנם של חוזים קיימים בין סוכני תעופה לבין לקוחותיהם, באופן שדמי ביטול שנקבעו למקרה מסוים (ביטול על ידי הנוסע) יורחבו גם למקרה אחר (ביטול על ידי חברת התעופה).

למצער (ודי בכך לשלב זה), אף אם הפרשנות שמציע התובע המייצג אפשרית מבחינה לשונית (ואינני משוכנע בכך), יש מקום להידרש לתכלית החוק (ראו: ע"א 312919 זנלכל בע"מ נ' פקיד שומה חיפה, פסקה 36 (25.8.2022); רע"א 7885/21 מש-קר בע"מ נ' שלו, פסקה 14 (19.7.2023); רע"א 8022/22 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מימון, פסקה 23 (10.1.2024)). פנייה למישור התכלית, כפי שהוסבר בהחלטת האישור, מלמדת כי התיקון נועד "להבטיח שהצרכן יקבל את כספו בחזרה, אם מחֶברת התעופה ישירות ואם מסוכנות הנסיעות שמתווכת בינו ובינה" (שם, בפסקה י'). כפי שהסבירה אחת מיוזמי התיקון, ח"כ הילה שי וזאן, מטרת התיקון הייתה "שיוחזר הכסף, ולא רק על ידי חברות התעופה" (פרוטוקול ישיבה מס' 139 של ועדת הכלכלה, הכנסת ה-23, עמ' 6 (7.12.2020). כן ראו: שם, בעמ' 7; ד"כ 14.12.2020, בעמ' 69-68). לא ברור כיצד הרחבת זכותה של סוכנות הנסיעות לקבל דמי ביטול לנסיבות החורגות משהוסכם בשעתו בחוזה מתיישבת עם תכלית זו (לדיון באשר להיקף ההתערבות החיצונית הרצויה בחוזים בין סוכנויות נסיעות לבין לקוחותיהן ראו: אלעד שילד האחריות המשפטית של סוכנות הנסיעות 324-262 (2024))

18.טענה נוספת של גוליבר היא כי פרשנות בית המשפט קמא לסיפא של התיקון מרוקנת אותו מכל תוכן מעשי. טענה זו מתעלמת מהרישא של סעיף 15(ב) לחוק, המחייב את סוכנות הנסיעה, כשהיא מקבלת מחברת התעופה "תשלום בעד הטבה שנוסע זכאי לה" להעביר אותו לנוסע בתוך פרק זמן קצוב (להגדרת המונח "הטבה" ראו סעיף 3(א)(2) לחוק). מהוראה זו, בהצטרף לסעיף 17 לחוק, לפיו אין להתנות על החוק אלא לטובת הנוסע, עשויה הייתה להתבקש המסקנה הבאה: כשחברת התעופה מבטלת טיסה ומשיבה את התמורה שקיבלה בגין העסקה לסוכנות הנסיעות, על סוכנות הנסיעות להעביר את מלוא ההחזר לנוסע, במסגרת פרק הזמן שמגדיר התיקון – וזאת אף אם החוזה בין סוכנות הנסיעות והנוסע התיר לסוכנות הנסיעות לגבות דמי טיפול במקרים של ביטולים בידי חברות התעופה. הסיפא לתיקון מונעת קריאה זו של סעיף 15(ב) לחוק, בהבהירה שכאשר הנוסע התיר מלכתחילה במסגרת החוזה בינו לבין חברת הנסיעות לנכות דמי טיפול בנסיבות האמורות, התיקון אינו מחייב את סוכנות הנסיעות להעביר את מלוא סכום ההחזר לנוסע, אלא מאפשר לה לנכות דמי טיפול בהתאם להסכמה החוזית. נמצא שיש בסיפא של התיקון תועלת, ואולם אין היא באה להוסיף על זכויות סוכנות הנסיעות בהשוואה לחוזה בינה לבין הלקוח, אלא לשמר את הזכויות הקיימות לסוכנות הנסיעות מכוח החוזה בלבד.

19.אם כך, הרי שהתמקדות בית המשפט קמא בחוזה, ולא בתיקון, מוצדקת, ובוודאי שאינה עילה למתן רשות ערעור על החלטת האישור. ביחס לשאלות הנוגעות לפרשנות החוזה אמנע מלנקוט עמדה סופית לגופם של דברים, ואסתפק בציון התרשמותי שהן בוודאי לא מצדיקות מתן רשות ערעור. כך, הן לאור העובדה שמדובר בפרשנות חוזה קונקרטי, הן לאור ההיגיון המשפטי והכלכלי התומך בפרשנות המשיב, כפי שהובהר בידי בית המשפט קמא. מכאן, שגם אם הפרשנות לפיה החוזה אינו מאפשר לגוליבר לגבות דמי טיפול במקרה של ביטול טיסה על ידי חברת התעופה עודה לכאורית בשלב הנוכחי, סיכויי קבלתה מאפשרים בנקל עמידה במבחן "האפשרות הסבירה" להכרעה לטובת הקבוצה, שבסעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות.

20.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית בזאת. משלא נתבקשה תשובה, תישא גוליבר בהוצאות התובע הייצוגי בסכום של 5,000 ש"ח בלבד.