רע"א 4152/21 שמעון חלפון נ. קבומת מזרחי ובניו השקעות בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט יהושע גייפמן ) בת"א 52095-05-21 מיום 3.6.2021, במסגרתה נדחתה בקשת המבקש למתן סעד הזמני, ובצידה בקשה לעיכוב ביצוע.

רקע והשתלשלות עניינים

1.

במוקד ההליך שלפנינו עומדות זכויותיו הנטענות של המבקש, שמעון חלפון (להלן: המבקש ), בנכס מקרקעין המצוי בגוש 5027, חלקה 122, בבת-ים (להלן: הנכס ).

2.

ב שנת 2019 הוגשה תובענה לפירוק שיתוף במקרקעין בבית המשפט השלום בהרצליה (ת"א 50914-05-19. להלן: תביעת פירוק השיתוף ) , במסגרתה הופיע המבקש כצד נתבע, בהיותו בעל 2.9% מהנכס. ביום 11.3.2021 אישר בית המשפט השלום את מכירת הנכס לקבוצת מזרחי ובניו השקעות בע"מ ונתנאל גרופ בע"מ, לאחר שלא הוגשה כל התנגדות מטעם הנתבעים, לרבות המבקש (המשיבות 1 ו-2. להלן יחד: המשיבות ), באמצעות כונס נכסים שמונה על ידי בית המשפט (להלן: הסכם המכר ), וזאת לצורך הקמת פרויקט של יחידות דיור על הנכס, בהתאם לתוכנית המתאר המאושרת (להלן: הפרויקט ); ובהתאם, ביום 25.5.2021 העבירו המשיבות את מלוא התמורה בגין רכישת הנכס לכונס הנכסים.

3.

המבקש לא ערער על הסכם המכר, וחלף זאת, כעבור מספר חודשים, ביום 26.5.2021, הגיש את התובענה דנן לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ובה עתר בבקשה לקבל סעד הצהרתי, לפיו בין המשיבות ובינו התגבש הסכם מחייב, הקובע כי בניגוד להסכם המכר, הנכס יוותר בבעלותו, והמשיבות יספקו לו שירותי בנייה (להלן: תובענה לסעד הצהרתי ). טענת המבקש היא, כי עובר להסכם המכר, פנו אליו המשיבות, בהצעה להתקשר עימן בהסכם לספק לו שירותי בנייה, בגדרו ייבנו שתי יחידות דיור בנכס, והמבקש סירב להצעתן (להלן: ההצעה הראשונה ). לאחר שאושר הסכם המכר, פנו אליו בהצעה משופרת, והמבקש נענה לה ביום 22.3.2021 (להלן: ההצעה המשופרת ). לשיטת המבקש, ההצעה המשופרת התגבשה לכדי הסכם מחייב, אשר נכרת בדרך של הצעה וקיבול – שכן, המשיבות שלחו לו, לטענתו, עשרות הודעות כתובות והודעות שמע אשר התגבשו לכדי הצעה מפורטת; פרטיו המהותיים סוכמו; ונעשה קיבול של ההצעה. אלא, שכאשר שלחו המשיבות טיוטת ההסכם, זו נוסחה על פי תנאיה של ההצעה הראשונה, ולא של זו המשופרת, ועל כן סירב לחתום עליה (להלן: טיוטת הסכם ). בכך, וזוהי טענתו העיקרית של המבקש, הפרו המשיבות את התחייבותן החוזית כלפיו, ואף עשו זאת, לתפיסתו, על רקע הפליה עדתית.

4.

בד בבד עם הגשת התובענה, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע מכירת זכויותיו בנכס, אשר מהותה – בקשה לצו מניעה האוסר על ביצוע דיספוזיציה בזכויותיו בנכס (להלן: בקשה לצו מניעה זמני ). במסגרת הבקשה לצו מניעה זמני, שב המבקש על טענותיו שבתובענה לסעד הצהרתי, אך הוסיף וטען לעניין שיקולי מאזן הנוחות וסיכויי התביעה. אשר למאזן הנוחות, סבר המבקש כי זה נוטה לטובתו, באשר למשיבות לא ייגרם כל נזק מהותרת הנכס בבעלותו והקמת יחידות הדיור כאמור, בעוד מכירת זכויותיו בנכס תגרום לו לנזקים כלכליים כבדים. כך גם סבר המבקש כי סיכויי התביעה גבוהים, שכן הוכח קיומו של הסכם מחייב בין הצדדים, וכן הפרתו בחוסר תום לב ועל רקע הפליה עדתית.

5.

ביום 2.6.2021 קיים בית המשפט המחוזי דיון בבקשה לצו מניעה זמני במעמד הצדדים. במסגרת הדיון, התנגד בא-כוח המשיבות לבקשה לצו מניעה זמני. לטענתו, אומנם התקיים דין ודברים בין הצדדים, ואולם זה לא הבשיל לכדי חוזה מחייב. בתוך כך, הדגיש כי לאורך ההתדיינות בין הצדדים דבקו המשיבות בתנאיה של ההצעה הראשונה; וכי הובהר למבקש שקיומו של הסכם, ככל שייחתם, מותנה במספר תנאים מצטברים, לרבות גיבוש טיוטת הסכם מוסכמת (אשר, כאמור, לא התגבשה משסירב המבקש לחתום על טיוטת ההסכם), הסכמת כונס הנכסים להסכמות כאמור ואישור בית המשפט; וכי במכתב ששלח למבקש ביום 25.3.2021 הבהיר שההתדיינות בין הצדדים נסתיימה משלא הגיעו להסכמות. אשר למאזן הנוחות, טען בא-כוח המשיבות כי זה נוטה בבירור לטובתן: נזקי המבקש הינם נזקים כלכליים בלבד, בעוד למשיבות ייגרמו נזקים כבדי משקל בגין עיכובים בהשלמת הפרויקט (שכן, קבלת היתר בנייה מותנית בהתחייבות על מספר היחידות שייבנו וכך גם ליווי בנקאי), ואף יהיו חשופות לתביעות להפרת הסכמים מצד צדדים שלישיים אשר להן התחייבו לספק את יחידות הדיור בסד זמנים מסוים. לבסוף, התייחס בא-כוח המשיבות להתנהלות המבקש, אשר לטענתו, הסתיר מבית המשפט את העובדה שמתנהלת נגדו תביעה למחצית מזכויותיו בנכס.

6.

למחרת, ביום 3.6.2021, ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה לצו מניעה זמני, היא ההחלטה מושא הבקשה לרשות ערעור שלפניי. בית המשפט המחוזי קבע, כי סיכויי התביעה אינם גבוהים, וזאת ממספר טעמים: בכתב התביעה בתביעת פירוק השיתוף וכן בדיונים שהתקיימו בה, בנוכחות בא-כוח המבקש, הודגש כי רק הסכם חתום יחייב את המשיבות; במכתב ששלח בא-כוח המשיבות ביום 22.3.2021 ובדיון שהתקיים בבקשה לצו מניעה זמני, הסכימו הצדדים על כך שכריתת הסכם, הכרוך בשינוי הסכם המכר, מותנית באישור המשיבות, כונס הנכסים ובית המשפט, ואילו אישורים כאמור לא ניתנו; מעיון במסמכים שצורפו לבקשה לצו מניעה זמני, עולה כי לא נתמלאה דרישת המסוימות – בני משפחתו של המבקש, ולא המבקש, שוחח עם מתווך בשם אלי אשכנזי, שאינו נציג מטעם המשיבות, ומשכך נעדר הסמכות להציע הצעה מחייבת; וכי המבקש לא צירף ראיה המעידה על הודעת הקיבול. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי אף מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש – נזקו של המבקש, ככל שייגרם, הוא כספי, ומשכך ניתן לריפוי באמצעות הגשת תובענה כספית. לעומת זאת, קבלת הבקשה לצו מניעה זמני תגרור עיכובים בביצוע הפרויקט, שכן לא ניתן להגיש בקשה להיתר בנייה ולקבלת ליווי בנקאי באם יינתן צו האוסר דיספוזיציה ביחס לזכויותיו של המבקש בנכס. כמו כן, בעקבות האמור, עיכובים בפרויקט יגרמו למשיבות להפר את התחייבויותיהן כלפי צדדים שלישיים, להם התחייבו למסור את יחידות הדיור בסד זמנים מסוים. בנוסף, עיכוב הפרויקט עלול להביא לכך שתגרמנה למשיבות עלויות מימון גבוהות להסכם המכר. לבסוף, ציין בית המשפט המחוזי את השיהוי בבקשת המבקש – כך, בעוד שבא-כוח המשיבות הודיע למבקש ביום 25.3.2021 כי תמה ההתדיינות בינו לבין המשיבות, משלא הגיעו להסכמות, בקשת המבקש הוגשה אך בחלוף חודשיים ולאחר שמלוא התמורה הועברה לכונס הנכסים על ידי המשיבות. לאור האמור, בקשת המבקש לצו מניעה זמני נדחתה.

7.

להשלמת התמונה יוער, כי המבקש הגיש בקשה לעיון חוזר על החלטה זו ביום 6.6.2021, אשר נדחתה ביום 7.6.2021, תוך הבהרה כי מדובר בטענות ערעוריות במהותן, ולא ניתן לדון בהן בהליך של בקשה לעיון חוזר.

8.

במסגרת בקשת רשות הערעור, שב המבקש על טענותיו לעניין קיומו של הסכם מחייב בין הצדדים וכן הפרתו ממניעים של הפליה עדתית, אך מוסיף כי שגה בית המשפט קמא בקבעו כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתו. לשיטת המבקש, קביעה זו נסמכה על טיעוני בא-כוח המשיבות, אשר נטענו בעלמא ומבלי שגובו באסמכתאות כלשהן. לגישתו, לא ייגרם למשיבות כל נזק מעיכוב מכירת זכויותיו בנכס, שכן, מדובר בחלק זעיר מכלל נכס המקרקעין (2.9% כאמור), ובכל מקרה, טרם התקבלו האישורים הנדרשים להשלמת הסכם המכר וטרם ניתן היתר בנייה להקמת הפרויקט. לעומת זאת, למבקש צפויים נזקים כלכליים כבדים, הנובעים מאובדן תנאיה של ההצעה המשופרת. עוד טוען המבקש כי סיכויי התביעה טובים, לשיטתו, שהרי הוכח קיומו של הסכם מחייב בין הצדדים, וככל שהסכם זה היה נחתם, המשיבות, כונס הנכסים ובית המשפט היו מאשרים את תוכנו, להנחת המבקש. כן הסביר המבקש כי הודעת הקיבול לא צורפה לבקשותיו, שכן זו ניתנה בשיחה טלפונית, עם בקשת המבקש לחתום על חוזה כתוב. בהקשר זה, מדגיש המבקש כי העברת טיוטת הסכם למבקש מהווה ראיה חותכת לכך שהיה היצע וקיבול להצעה המשופרת שהציעו המשיבות. זאת ועוד, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי המבקש השתהה בהגשת הבקשה – בשבועות שחלפו מאז הפרו המשיבות את התחייבותן הנטענת כלפיו, פנה המבקש מספר פעמים בניסיון ליישב את המחלוקת. תביעתו של המבקש הוגשה בסמוך למועד בו נודע לו על סירובן של המשיבות לחתום על חוזה עימו על רקע הפליה עדתית.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות ללא צורך בתגובות.

10.

הלכה היא כי לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, לאור יכולתה להתרשם באופן ישיר מהצדדים. משכך, ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בשיקול הדעת הנתון לערכאה הדיונית בעניין זה, אלא במקרים חריגים בלבד (ראו, למשל, רע"א 2916/18 בנק הפועלים נ' חנאי , פסקה 9 (25.6.2018); רע"א 2664/19 ראובני נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח , פסקה 5 (16.4.2019)). סבורני כי המקרה שלפניי אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות כאמור.

11.

כידוע, שני שיקולים עיקריים מנחים את בית המשפט בבואו להכריע בבקשה למתן סעד זמני: הראשון – כי סיכויי התביעה להתקבל הם טובים; ו השני – כי מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד. לצד שיקולים אלו, על בית המשפט לשקול גם שיקול יושר וצדק, ובתוך כך גם את תום ליבו של המבקש (תקנה 95 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; רע"א 4218/19 פנחסוב נ' ב.ס.ד דירות מגורים בע"מ , פסקה 10 (27.6.2019); רע"א 4643/20 שטרן נ' חברות בנק הדואר בע"מ , פסקה 4 (8.7.2020)).

12.

כמפורט לעיל, במסגרת החלטתו דן בית המשפט קמא באופן מפורט ומנומק בכל אחד מהשיקולים האמורים, והגיע לכלל מסקנה כי אלו אינם תומכים בקבלת הבקשה לסעד זמני המורה על איסור דיספוזיציה בזכויותיו של המבקש בנכס. לא ראיתי טעם להתערב במסקנה זו. ואנמק בקצרה.

13.

שיקולי מאזן הנוחות – ענייננו בנכס פנוי, אשר אינו משמש את המבקש למגורים ואף לא נטען כי הוא ישמש אותו לשם כך בעתיד, וכפי שכבר נקבע, קיים הבדל מהותי בין נכס המשמש למגורים לבין נכס למטרות מסחר והשקעה כספית. במקרה שכזה, הנחת המוצא הינה שמכירת הנכס מגלמת בחובה נזק כספי הניתן לפיצוי. בנסיבות אלה, אין הצדקה, במקרה הרגיל, להיענות לבקשת עיכוב ביצוע (ע"א 1237/13 קונין נ' חיים גפני , פסקה 14 (7.4.2013); ע"א 46/12 ניסים אסייג, ייעוץ וניהול בע"מ נ' אדרת , פסקה 20 ( 5.3.2021 )). בהתאם, אין סיבה להניח וממילא לא נטען, כי במידה והפרויקט יקודם בטרם יינתן פסק דין בתובענה (וככל שתתקבל), יווצר קושי לפצות את המבקש על מלוא הנזק הכספי שנגרם לו (נזק אותו ניתן יהיה לאמוד ללא קושי מיוחד על בסיס ערכי שוק). על כן, ככל שאכן ייגרם נזק למבקש, הרי שמדובר בנזק בר-פיצוי. כנגד זאת יש להעמיד את הפגיעה הקשה שיכול ותיגרם למשיבות מכל צו מניעה העלול לפגוע בהתקדמות הפרויקט, כמו גם את הנזק העשוי להיגרם לרוכשי הדירות בפרויקט, שהם צדדים שלישיים לסכסוך (רע"א 5841/11 איטה נ' בנק מזרחי , פסקה 24 (20.9.2011); רע"א 972/15 אבו סמארה נ' עו"ד אלכס סקלר , פסקה 13 (17.2.2015)). לאור האמור, נראה כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת המשיבים.

14.

סיכויי התביעה – בלשון זהירה, כמתחייב מהשלב הדיוני בו אנו מצויים, ניתן לומר כי גם סיכויי המבקש לזכות בתביעה אינם נראים מזהירים. כך, בהינתן שלפי החומר שהונח לפתחו של בית המשפט עד לשלב זה, המשא ומתן לו טוען המבקש נוהל מול מתווך, ובין הצדדים לא הבשיל כל חוזה בכתב – לא זיכרון דברים, ובוודאי שלא חוזה פורמאלי.

15.

קיצורו של דבר, הן שיקול מאזן הנוחות והן שיקול סיכויי התביעה אינם פועלים לטובת הבקשה. מכאן קצרה הדרך למסקנה הבלתי נמנעת כי יש להותיר את החלטת בית המשפט קמא על כנה.

16.

סוף דבר : בקשה רשות הערעור נדחית איפוא, וממילא נדחית בקשת עיכוב הביצוע שהוגשה בצידה. משלא נתבקשו תגובות, ומטעם זה בלבד, אין צו להוצאות.