רע"ב 2943/97 לב מאיר נ. שרות בתי הסוהר

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט צ' סגל), שדחה את עתירתו של המבקש על החלטת המשיב על הפסקה מנהלית של עבודות השרות אותן ביצע המבקש.

1.המבקש הורשע בשורת עבירות של איומים ונדון לששה חדשי מאסר בפועל, לריצוי בעבודות שרות. החל מיום 17.3.96 שהה המבקש בחמישה מקומות עבודה ובכולם הודיעו נציגי המעבידים על אי-רצונם להמשיך ולהעסיקו. זאת בשל היעדרויות ממושכות, השתמטות מעבודה, החתמת כרטיסי נוכחות שלא תאמה את מועדי שהייתו במקומות העבודה, התנהגות לוקה ועוד. המבקש זומן להתייצב בפני נשיא בית הדין המשמעתי של שרות בתי הסוהר בשלושה מועדים שונים אך נמנע מלהתייצב. לא למותר לציין, כי במועדים סמוכים למועדים שנקבעו לשימוע איים המבקש בטלפון על גורמים שונים בשרות בתי הסוהר וכי בשל איומיו אלה הוגשו נגדו תלונות למשטרה. בסופו של דבר, בחלוף כשנה מאז החל המבקש בביצוע עבודות שרות, החליט נציב שרות בתי הסוהר, על סמך המלצת הממונה על עבודות שרות בשרות בתי הסוהר, על הפסקה מנהלית של עבודת המבקש כעובד שרות ועל ריצוי יתרת עונשו בבית הסוהר.

2.המבקש עתר נגד החלטה זו. הוא טען, כי מתנכלים לו כיוון שנעדר מעבודה בשל מחלות וביקש הזדמנות נוספת, שכן "אני כנראה לא הבנתי לעומק את המשמעות של עובד שירות והתנהגתי בצורה בלתי תקינה ואני מביע חרטה כנה על התנהגותי". בית המשפט המחוזי סקר את מעלליו של המבקש וקבע, כי התנהגות שרות בתי הסוהר היתה סבירה וכי אין מקום להתערב בה.

3.בבקשה שבפני טוען המבקש, כי נגרם לו עוול וכי האשם אינו בו אלא במעבידיו השונים ובשרות בתי הסוהר שלא הבינו אל-נכון את מצוקותיו ומגבלותיו. המבקש מודה, בחצי-פה, במקצת מן הטענות שהוטחו בו, אך מנסה לתרצן בטענות מטענות שונות. עוד טוען המבקש, כי הוריו חולנים, אשתו חולנית ובנותיו רכות בשנים ולפיכך ראוי יהיה לאפשר לו להמשיך בעבודות שרות שיאפשרו לו להמשיך ולסעוד את בני משפחתו.

4.המשיבה מתנגדת לבקשה .בתשובתה היא שבה ומונה את מעללי המבקש ואת התחנות הרבות שעבר בטרם הוצא צו ההפסקה המנהלית. לטענת המשיבה, נהג שרות בתי הסוהר עם המבקש בכפפות של משי ונתן לו הזדמנויות חוזרות ונשנות שנוצלו לרעה ואילו המבקש אינו מודה, אף עתה, במחדליו ותולה את כל האשם במצב אליו נקלע על צוואר הזולת. עוד טוענת המשיבה, כי הבקשה אינה מגלה כל עילה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה, במסגרת ערעור שני.

5.לאחר שעיינתי במסמכים שבפני נחה דעי, כי דין הבקשה להידחות. הלכה פסוקה היא, כי תפקידו של בית המשפט הדן בעתירת אסיר אינו לשים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המחליטה אלא לבחון אם רשות זו שקלה את כל השיקולים הרלבנטיים ואיזנה ביניהם כראוי (וראה: רע"ב 2410/93 מדינת ישראל

נ' רוני לוי פ"ד מז (3) 802). לא זו אף זו - רשות ערעור במקרים מסוג זה תינתן רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, אם מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית (וראה: רע"ב 7/86 לואיס וייל נ' מדינת ישראל לא פורסם). במקרה שבפני אין הבקשה מגלה כל שאלה או נושא שיש בהם חשיבות כללית, וגם לגוף הדברים אין לי אלא להסכים עם שנאמר בהחלטת בית המשפט המחוזי. ניתנה למבקש הזדמנות להימנע מריצוי מאסר בפועל. הוא בחר, מטעמיו שלו, לנהוג כפי שנהג ולא תיקן מדרכיו, חרף ריבוי ההזדמנויות שניתנו לו. בנסיבות אלה החלטת שרות בתי הסוהר היתה לא רק סבירה, כי אם מתבקשת.

הבקשה נדחית. צו עיכוב ביצוע שניתן בהסכמת המשיבה בטל. המבקש יתייצב לריצוי יתרת עונשו ביום א', 29.6.97, בשעה 08:30, בתחנת משטרת קרית מלאכי.