רע"ב 697/13 מדינת ישראל שירות בתי הסוהר נ. יוסי מוסלי

השופט א' רובינשטיין:

א.

בסופו של יום אין דעתנו נוחה מן הקצב ואורח הטיפול בהחלטתנו מיום 5.3.13, ומתבקש כי יתנו המשיבים, ארגון ממלכתי חשוב, והפרקליטות המייצגת אותם, אל לבם דברים אלה. החלטות בית משפט יש לקיים ככתבן וכרוחן. עם זאת, בשורה התחתונה ובמובן המשפטי נכון להיום, עם ההעברה לבית סוהר איילון לתא ובו לפחות שני אסירים נוספים, ייתם עידן ההפרדה לגבי המבקש דכאן.

ב.

אנו מקוים מאוד כי באשר לבקשות בעניין ביקורים ינהגו המשיבים במבקש במצב החדש באופן הראוי והשויוני, וזכויותיו יהיו כאלה של האסירים האחרים באגף, לא פחות ולא יותר. איננו רואים מקום להתערב בעניין עצם ההעברה ל"איילון" וכן לא לגבי ההחזקה באגף שמור, מתוך שערים אנו לצרכי הביטחון.

ג.

בנקודה אחת אנו רואים מקום להתערב. משך הזמן לקבלת החלטה לעניין טיול עם אסירים אחרים, שהוצע תחילה על-ידי המשיבים כי יהיה כארבעה חודשים ועתה שלושה עד ארבעה חודשים, נראה לנו – גם בשכל הישר – ארוך מדי, ואנו מעמידים אותו על שישה שבועות, כמובן בכפוף להתנהגות טובה של המבקש.

ד.

לא למותר לציין כי יש המשיגים בכתיבה האקדמית על מוסד ההפרדה בכללותו (ראו ר' אראל ול' סבה, "צעד אחד קדימה, שניים אחורה? על הבעייתיות בהפרדת אסירים במאה העשרים ואחת", עלי משפט י"א (תשע"ד), 527). איננו מביעים כשלעצמנו בתיק זה דעה בעניין זה במכלולו, ואנו ערים לכל השיקולים לכאן ולכאן, שיקולי ביטחון הציבור מזה והצורך לצמצם ככל האפשר מצב של "ולך טרדין מן אנשא" (ואותך מגרשים מבין בני אנוש) ( דניאל ד', כ"ב). בהקשר זה לא למותר להוסיף, כי לאחרונה – בתיקון מס' 19 לחוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995 (התקבל בפברואר 2014) – הוספה על-ידי המחוקק (בסעיף 19ה לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), תשל"ב-1971, חובת ייצוג בהליכי הארכת הפרדה, וכן תוקן חוק הסניגוריה ועתה ימונה סניגור ציבורי, מקום שאין לאסיר ייצוג והוא לא הודיע על רצונו שלא להיות מיוצג. ברי מכל מקום, כי בטרם הכרעה לכיוון של הפרדה לגבי אסיר פלוני, הן בשירות בתי הסוהר והן בבתי המשפט, יש לזכור תדיר את הקושי שבאמצעי זה של הפרדה, קושי המובן לכל בן אנוש, יצור חברתי – ורוב מלים אך למותר.

ה.

בנתון לכל אלה נמחקת בקשת הביזיון.