רע"פ 1242/08 מחמד חוסין עלאונה נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בנתניה כתב אישום (ת.פ. 5995/06), המייחס לו עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 4.6.06 בסמוך לשעה 17:00 בכלא, ערך מנהל הכלא שימוע למבקש לצורך המשך החזקתו בהפרה וכן חתימה על עתירה שהגיש. בהמשך לכך, ביקש המבקש ממנהל הכלא שימציא כתב תביעה עבורו לבית-המשפט המחוזי. בתגובה לכך, אמר מנהל הכלא למבקש, כי על-פי הנהלים, על המבקש לשלוח את כתב התביעה בעצמו או על-ידי מיופה כוח. בתגובה לכך, איים המבקש על מנהל הכלא שלא כדין בפגיעה בגופו באומרו לו, כי הוא יכול להגיע לביתו וכי מנהל הכלא עוד יכיר אותו והוא לא מאיים, אלא מבצע ויהרוס אותו בשניות ויגיע איתו עד למאסר עולם וזאת בכוונה להפחידו או להקניטו.

בית-משפט השלום בנתניה (כבוד השופטת א' טלמור) הרשיע, ביום 25.6.07, את המבקש בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום וגזר עליו תקופת מאסר של 10 חודשים מהם 5 חודשים במצטבר לעונש המאסר אחר שמרצה כיום המבקש ו-5 חודשים בחופף לעונש המאסר שמרצה כיום המבקש וכן 7 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים והתנאי הוא, שהמבקש לא יעבור אותה עבירה או עבירת אלימות כלשהי.

על פסק-הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי מרכז.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא א' טל והשופטים מ' פינקלשטיין וא' שטמר) דחה, ביום 30.1.08, את הערעור בקובעו, כי לא מצא פגם בהכרעת דינו של בית-משפט השלום, אשר מצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.

עיקר טענת המבקש הוא, כי ביקש להזמין עדים מטעמו וכן להזמין את עד התביעה מס' 1 על-מנת לחוקרו חקירה נגדית, על-מנת שחקירת העדים תוכיח, לטעמו, את האמת, אולם אפשרות זו לא ניתנה לו. לטענת המבקש, מנהל הכלא העליל עליו דברים בעקבות תביעה אזרחית בסכום של 900,000 ש"ח שהגיש נגדו.

החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור וזאת ללא צורך בקבלת תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

בית-המשפט המחוזי לא מצא כל מקום להתערב בממצאי המהימנות שקבע בית-משפט השלום באשר לעדים שהעידו בפניו וכן קבע, כי לא מצא מקום להתערב בקביעת בית-משפט השלום שלא לאפשר למבקש להביא אסירים שלטענתו שמעו את השיחה שהתנהלה בינו לבין מנהל הכלא, שכן אותם אסירים לא היו במשרדו של מנהל הכלא ומשכך לא הייתה לדבריהם עדיפות על הדברים שהשמיעו אלה שהיו נוכחים באותה שיחה, ואשר נמצאו מהימנים על בית-המשפט. קביעותיו אלה של בית-המשפט המחוזי מקובלות עלי.

אשר לעונשו של המבקש - הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.97); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.97). במקרה שלפני, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה הראוי בעבירות מהסוג שביצע ולא מצאתי כל מקום להתערבות בית-משפט זה.

המבקש הורשע בעבירה של איומים כלפי מנהל הכלא, בו הוא מרצה כיום מאסר בפועל של 17 שנים שהוטל עליו על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתיק 558/91 ביום 8.11.92. בעברו של המבקש עבירות נוספות וביניהן הרשעה בעבירת איומים והעלבת עובד ציבור במסגרת תיק של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע 463/99 מיום 16.2.00. כמו-כן, בית-משפט השלום התחשב לקולא בכך, שמצבו של המבקש בכלא קשה, הוא מבקש להגיש עתירות שונות ולעתים נתקל במחסום וכי העובדה, שהמבקש מרצה תקופת מאסר ממושכת שעדיין הזמן לתומה ארוך. בנסיבות אלה, לא מצאתי כל מקום להתערב אף בעונשו של המבקש.

סוף דבר, פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מנומק ומבוסס היטב ולא מצאתי הצדקה להתערב בו.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.