בש"א 9761/11 שי שירותים לוגיסטיים (אס.אל.אס) בע"מ נ. רהף קוסמטיקס בע"מ

לפניי בקשה לפי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנה 7 ) לאיחוד דיון בתא"מ 46242-03-11 (שלום – תל-אביב-יפו) ובת.א. 42833-03-11 (שלום – ראשון לציון), כך ששתי התביעות ידונו במאוחד בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו.

1.

התביעות מושא הבקשה שלפניי עוסקות בסכסוך עסקי שנתגלע בין המבקשת, חברה העוסקת במתן שירותי שילוח ועמילות מכס, לבין המשיבה 1, חברה העוסקת בייצור מוצרי קוסמטיקה, ובעליה (המשיב 2). התביעה הראשונה, אותה הגישה המבקשת לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, מגוללת התנהלות עסקית ענפה שראשיתה בשנת 2008, עת פתחה המבקשת תיקי הוצאה לפועל נגד חברה בשם "בלה קוסמטיקס" (להלן: החייבת ). זאת, לאחר שהחייבת שלא שילמה למבקשת את התמורה החוזית שנקבע ביניהן עבור הטיפול בייבוא חומרי גלם ליצור מוצרי קוסמטיקה. בעקבות חוב זה הטילה המבקשת עיקול על חומרי הגלם שהזמינה החייבת. בהמשך, ועל מנת לפתור את הסכסוך האמור, התקשרו על-פי הנטען, המבקשת, החייבת והמשיבה 1 בהסכם לפיו חומרי הגלם יועברו למשיבה 1, זו תפיק מהם מוצרי קוסמטיקה, וממכירתם של האחרונים ייפרע חובה של החייבת עבור המבקשת. בתביעתה, טוענת המבקשת כי לאחר ששוחררו חומרי הגלם הפרו המשיבה 1 והחייבת את ההסכם עימה והמנגנון לפירעון החוב לא מומש. לימים, הגיעה לחזקתה של המבקשת סחורה נוספת שהוזמנה על-ידי המשיבה 1. או-אז, החליטה המבקשת לעכב את הסחורה, בטענה כי עד שהמשיבה 1 והחייבת לא יפרעו את חובן, לא תשוחרר הסחורה (להלן:

התביעה הראשונה ). מנגד, על-פי כתב התביעה שהגישה המשיבה 1 לבית משפט השלום בראשון לציון, אין כל קשר בין הפרשות ועיכוב הסחורה בו נקטה המבקשת נעשה בניגוד לדין, תוך שהוא מסב למשיבה 1 נזקים רבים, לרבות נזקי מוניטין (להלן: התביעה השניה ).

2.

לשיטת המבקשת, יש לאחד את הדיון בתביעות מן הטעם שאלו עוסקות באותה פרשה וכי באיחודן יהיה כדי לייעל את הדיון, לחסוך בהוצאות הצדדים ובזמנו של בית המשפט, ואף למנוע מתן הכרעת סותרות. מנגד, טוענת המשיבה 1 כי דין הבקשה להידחות על הסף, שכן לא צורף בצידה תצהיר לאימות העובדות. בחינת הבקשה וצרופותיה מעלה כי אין יסוד לטענה זו וכי תצהיר צורף לבקשה. לגופם של דברים, טוענת המשיבה 1 כי אין מדובר בתביעות העוסקות ב"נושא אחד" כדרישת תקנה 7 וכי השאלות המשפטיות והעובדתיות הן שונות. לשיטתה, טרונייתה של המבקשת בתביעה הראשונה הינה בעיקרה כלפי החייבת והעומד בראשה, בעוד שעניינה של התביעה השנייה בהחזקתה הבלתי חוקית של המבקשת בסחורתה שלה. עוד עומדת המשיבה 1 על כך שהמבקשת לא דייקה בסעיף 10 לבקשתה, וזאת בלשון המעטה, שעה שציינה כי התביעות עוסקות "באותה סחורה שעוכבה ובהשלכותיה". לעמדת המשיבה 1, אין כל חשש מפני מתן הכרעות סותרות, הואיל ועסקינן בשני אירועים שונים בהם יובאה סחורה שונה, במועדים שונים ועל-ידי חברות שונות. על כך הוסיפה המשיבה 1 וטענה, כי התביעות מתבררות במסגרות דיוניות שונות ולכן לא יהיה זה יעיל לאחד בהן את הדיון.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. נראה

כי אין מחלוקת על כך שהעובדות העומדות ביסוד כל אחת מן התביעות אינן זהות, וצדקה המשיבה 1 כאשר ציינה שאין מדובר "באותה סחורה שעוכבה", וזאת בניגוד לכתוב בסעיף 10 לבקשה. יחד עם זאת, מדובר בפרשה אחת, על גלגוליה השונים, וכבר נקבע בפסיקתנו כי לעניינה של תקנה 7 אין הכרח כי התביעות שאיחודן מבוקש יעסקו בשאלות משפטיות ועובדתיות זהות, אלא די בהשקה עניינית. בנסיבות הבקשה דנן, נראה כי התביעות עוסקות בשאלות משיקות ומוטב כי המסכת העובדתית כולה תוצג בפני ערכאה שיפוטית אחת. מבלי לנקוט עמדה לגוף הטענות המועלות בתביעות, נראה כי אלו חולקות שאלה משותפת שעניינה בחוקיות העיכבון שהפעילה המבקשת. לשיטת המבקשת, כרוכה שאלת חוקיות העיכבון גם בהתנהלותה של המשיבה 1 סביב חובה הישן של החייבת וסביב ההסכם שנחתם ביניהן. המשיבה 1 שוללת כריכה זו מכל וכל. משאלו פני הדברים, וכאמור איני נוקטת עמדה לגוף הטענות, שוכנעתי כי איחוד הדיון יקטין את החשש מפני הכרעות סותרות ויסייע בבירורן היעיל והמדויק של המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים. לבסוף, אציין כי אין בשונות המסגרת הדיונית בה מתבררים ההליכים כשלעצמה, סדר דין מהיר לעומת סדר דין רגיל, כדי למנוע את איחוד הדיון בתביעות.

4.

אשר על כן, ומכוח הסמכות הנתונה על-פי תקנה 7, אני מורה על העברת מקום הדיון בת.א. 42833-03-11 (שלום – ראשון לציון) מבית משפט השלום בראשון לציון לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, ועל איחוד הדיון שם עם תא"מ 46242-03-11.